הפעם מתארחת בבלוג מיכל אורבך שהיא אשתי ותלמידה במתן ירושלים. הנה קטע (מצוין, אבל אני לא אובייקטיבי) שכתבה לבלוג באתר של מתן.

רצוא ושוב עם לוט / מיכל אורבך

בשיעור 'מדרש השבוע' של הרב דניאל אפשטיין על פרשת בשלח, שמענו בין השאר על "נבוכים הם בארץ", אבודים במדבר.
מצד אחד זו פרשת האמונה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אך גם עולה הספק המכרסם: "היש השם בקרבנו אם אין", ואם אין, חלילה, מי ידאג לנו ללחם ומים?
שמענו על שני הכיוונים המנוגדים בהם בני אדם חיים. מצד אחד: לעזוב בהחלטה חותכת של רגע ולא להפנות את המבט לאחור, כמו יציאת מצרים, כמו אברהם שעזב את חרן ולוט במרוצתו מסדום, וכמו הבריחה מאירופה בתקופת השואה.
ומצד שני, ההתלבטות שאחר-כך, והחזרה בכל זאת להתחשבן עם העבר, כי דברים לא באמת נמחקים (ויוכיחו כל משחזרי ההארד-דיסקים למיניהם. הזיכרון כנראה קשיח מכל delete). בפרשה אמר ה' למשה להחזיר את העם לפי החירות, בו החלה החירות. במקום להמשיך היישר לארץ, בכיוון הטבעי, עשו בני-ישראל סיבוב חזרה לרגע, מה שגרם לפרעה לחשוב: "כי נבוכים הם בארץ", ויצא בעקבותיהם במחשבה לנצחם בקלות.
כאלה הם החיים. אין שחור-לבן, ואין הפרדה מוחלטת. אברהם 'חתך' ועזב הכול, (עם כל הפירוט של "לך לך"), ולבסוף הוא מבקש להביא אישה ליצחק ממחוזות ילדותו, שהרי בעצם לא התנתק לחלוטין.
וכך פסח מצרים, בני ישראל עוזבים בחיפזון בליל יציאת מצרים, לעומת פסח דורות, שבדיוק הפוך ממנו, במתינות, בהסבה כבני מלכים, ובו מבררים את כל השאלות.
לכן אולי למסכת קוראים מסכת 'פסחים' ולא 'פסח' ביחיד, כי יש לפחות שני סוגים…

היה יפה לראות קו דומה בשיעור 'קולות חיים מן המשנה', במסכת מגילה: בית הכנסת והרחוב לכאורה נפרדים ומנוגדים לפי הכללים. בבית הכנסת, כביכול, רק מתפללים, וברחוב רק חולין, (שוב: ההבדל בין הכלל הנחרץ לבין החיים המעשיים).
אך מתברר שבגמרא יש דיון מה קורה אם מוכרים… רחוב!
לפי ההיררכיה של "מעלין בקודש" נקבע כי בכספי כל תשמיש קדושה שמוכרים, מותר לקנות משהו שחשוב יותר ממנו: ממטפחות של ספרי תורה, ומעלה. ואכן, ניתן למכור רחוב ובתמורה שמקבלים לקנות תשמישי קדושה.
רחוב? קדושה?! כן, אם התפללו בו. מתאים למסכת מגילה, למגילת אסתר, בה שק ואפר ותפילות המוניות היו שגרה. הרב אפשטיין העיר שגם הפגנה – יש בה מן התפילה, כי שואפים למטרה מסוימת. והזכרנו את תפילות ההפגנה במאה שערים וגאולה. ומה כוללת ההפגנה פעמים רבות? מנחה/ערבית…
הדיון ההלכתי משמש גם משל למצב התפילה וספר התורה שגלו מההיכל אל הרחוב ונתערבבו בחולין, וכך גם השכינה גולה איתם.
המשנה היא החיים, לא הכללים הברורים של התורה, אלא מה קורה כשזה מגיע לחיים עצמם: אפשרויות שונות, התלבטויות, ערבובים וגוונים אחרים שנוצרים באקראיות של הרחוב ובהמולת היום-יום.
בקטע ממסכת יבמות שהובא בשיעור, רש"י מביא ציטוט לגבי איסור קפנדריא – מעבר דרך בית המקדש כדרך קיצור – דווקא ממגילת אסתר, מהפסוק האומר שאין לבוא בשער המלך בלבוש שק. המגילה שסיפורה אירע בגלות משמשת להמחשת המרחק מהמקדש. אין כניסה אל הארמון, ונשארים ברחוב, בו שולטת האקראיות לעומת הסדר של הארמון, ועם מעט שבמעט שבקדושה.
מתוך הפרטים הקטנים, הכאילו טכניים בתורה שבעל-פה, נלמדים הרעיונות הגדולים.

השיעורים שמהם ציטטתי את רסיסוני הרעיונות שלעיל, נערכו ביום השואה הבינלאומי, ממש בזמן הטקסים באושוויץ ובברלין לציון 65 שנה מאז שחרור אושוויץ. כך שהדיבור על תנועת הרצוא ושוב – בין יציאה באופן נחרץ ומהיר לבין הלבטים והחזרות אין-ספור אחר-כך לכיוון המקום אותו עזבנו, גם אם סבלנו בו את הנורא מכל – נשמע אקטואלי מתמיד.
עד היום, כמעט לא חשבתי על אשת לוט, (…ואינה כלולה בתכנית בת המצווה של מתן), ועתה חשתי כבוד וחמלה אליה, אנושית ומלוחה וחסרת שם ופנים. אולי היו אלה דמעותיה בהן קפאה מול האש והגופרית, כמעט כמו בפסל של יעקב אגם? הרהרתי באשת לוט, שדינה לא הומתק, וכתבתי עליה כמה שורות. יומיים אחר-כך התהדק הקשר בין הזמנים.
כשהתעניינתי לתומי מה שמה של חברת התעופה הפולנית, זו שהטיסה את חברי המשלחת הישראלית להביט אחורה אל עברם, נעניתי בפשטות ששמה המדהים הוא כמובן: לוט!   LOT POLISH AIRLINES

היא רק רצתה לראות
אשת לוט
מבעד לדמעות
מה נשאר לה לעשות

עמורה וסדום
לא היו מקום
טוב לחיות
אבל זה מה שהכירה
אשת לוט

ואיך יכלה לא להביט לאחור
ולהניח להולכים?

הסתובבה
ודום
קפאה
מול סדום
a lot
of salt
אשת
לוט

תגיות: ,