ח"כ אורי אורבך

קור נורא

אושוויץ הוא במקור מחנה צבאי שהוקם כעשור וחצי לפני מלחמת העולם עבור הצבא הפולני. המבנים מוארכים, אחידים. אם אתה בא לשם בלי לדעת מה קרה שם – אתה לא יכול לדמיין. אבל אנחנו כמובן יודעים. שלושה קילומטרים משם מחנה בירקנאו, האמת היא שהוא מחנה ההשמדה הגדול יותר. בעוד שבאושוויץ מתו המונים מעבודה קשה ועינויים, בירקנאו הוקדש למוות. תעשיית מוות. טקס הזיכרון הפולני, בתום הטקס הבינלאומי שנערך באוהל מקורה ומחומם, התקיים בחוץ. בקור מקפיא של מינוס 15 מעלות. מחשבה אחת לא עוזבת אותי בכל היום הזה בו שהינו שעות רבות בחוץ: עוד לפני העינויים ותאי הגזים ותעשיית המוות ההמונית – איך הם חיו בקור הנורא הזה?

ירושלים של זהב

המבנים באושוויץ הפכו למוזיאונים. כל מבנה מוקדש לנושא אחר. ליד קיר ובו תמונות המעונים עמדנו לומר קדיש חרישי. הכנר אלי גוטמן הוציא את הכינור ובאפלולית האולם הרטיט לבבות. אחר-כך הוסיף בספונטניות את ירושלים של זהב. נראה לי שבשלב הזה חבר הכנסת בארכה ביצע נסיגה שקטה החוצה. הוא לא אהב את ירושלים של זהב. זכותו. יש לציין שבמהלך כל היום, בניגוד לחששותי, ח"כ בארכה לא חיפש פרובוקציה או לעשות דווקא. הוא קומוניסט, וולמי שגדל על ברכי רוסיה הסובייטית ה-27 בינואר, כמו ה-8 במאי הם תאריכים רבי משמעות. הימים המסמלים את הניצחון הסובייטי הקומוניסטי של ברית המועצות על הצבא הגרמני והנאצים. אנחנו רגילים לראות בערבים רק "ערבים". היינו: האויב, זה שרוצה שניעלם מפה. אבל בארכה הוא לא רק "ערבי", (במובן שאנחנו נוטים לראות אותם) אלא קודם כל קומוניסט. מבחירה. ירושלים של זהב זו ציונות, והוא לא ציוני.

בחוץ אמרנו שלא איכפת לנו. אם לא נוח לו – שלא ייכנס. אנחנו לא יכולים להכריח אותו להצטרף לשירים ולטעמים שלנו. הוא לא יכול להגיד לנו מה לשיר. אנחנו יהודים, ישראלים, ציונים ואם נראה לנו מתאים ירושלים של זהב, שגוטמן ינגן ירושלים של זהב בלי להתנצל.

זלוטי אחד

ביציאה מאתר מחנה אושוויץ, במבנה הכניסה יש שירותים המיועדים לאלפי המבקרים. שלט מודיע שהכניסה עולה זלוטי אחד. אני לא חושב שיש ישראלי אחד שמשלם והפולנים לא ממש מקפידים על כך. השלט הזה מעצבן והוא מוציא מכל אחד תגובה אחרת אבל התגובות כולן דומות, סרקסטיות: "אנחנו כבר שילמנו מספיק"; "אני לא משלם, ההורים שלי כבר שילמו"; "נו, באמת…" היה גם הרבה הומור שחור על העניין, אבל נחסוך את זה מכם.

זלוטי בשירותים של אושוויץ. נשמע כמו שם של סיפור קצר של אתגר קרת. פראייר מי שמשלם.