הנדנוד של השבוע הוא הרעיון לחוקק חוק צינון על עיתונאים שעוברים לתקשורת. לרונית תירוש וכרמל שאמה היה בוקר משעמם במיוחד והם החליטו להכריז מלחמה על יאיר לפיד.

זה חוק מגוחך ולא מעשי והוא כמובן לא יעבור בכנסת בחיים. צינון לעיתונאי פופולארי? למה בעצם? הרי היכולת של כל פקיד ממשלתי בכיר שעובר לפוליטיקה להשפיע על המציאות גדולה שבעתיים מכל עיתונאי. רונית תירוש, עם הצינון שלה, יכולה היתה כמנכ"לית משרד להיטיב עם עתידה הפוליטי יותר מכל כוכב טלוויזיה, מהרגע שחלף בה הרהור לעבור לפוליטיקה. אלא מה? עיתונאי הוא יותר פופלארי. זה נכון. אז מה? פופולאריות איננה פגם או חיסרון וגם לא פשע. עיתונאי הולך לפוליטיקה גם בגלל שהוא מוכר ואהוב על הציבור. אנשים יודעים בערך מה הוא חושב, מהם הטעמים שלו ולכן אך טבעי שעיתונאי יילך לפוליטיקה.

אם עיתונאי חולם על תפקיד פוליטי ועוד מצהיר על כך זו לכל היותר בעיה של העיתון או הערוץ שלו. המחוקק לא צריך לתחוב את אפו לכל עניין. הרי אם חוק שכזה יעבור יצטרכו להתחיל להגדיר מי הוא עיתונאי. מי שיש לו תעודת עיתונאי? מי שהוא רק פובליציסט? ומה עם עיתונאי רכב?

הכנסת זקוקה נואשות לאנשים שהצליחו בחיים לא רק במסדרונות סניפי המפלגות. קצינים בכירים, אנשי רוח, כלכלנים וכל מי שיודע לחבר משפט שלם בעברית. כל אחד מביא מהבית את הכישרון שלו ואת מה שצבר קודם לכן ביושר: עורך דין יודע לנסח חוק, איש עסקים מביא איתו את קשריו ואת יכולתו במשא ומתן, עיתונאי מביא את יכולת הניתוח וגם את המוניטין שצבר.

חוק הצינון הוא בדיחה, אבל הוא פיתיון מצוין. התקשורת אוהבת לעסוק בעצמה ובכוכביה. שאמה ותירוש הרוויחו עם ההצעה המטופשת אין סוף ראיונות. וגם אני, מה 'כפת לי, התנדבתי לענות להבל הזה בכל מיני מקומות.

כולם נהנים מהצהרת החוק. המציעים, העיתונים, המגיבים. בעצם עכשיו כבר אין צורך אפילו להגיש אותה. היא עשתה את שלה.