ח"כ אורי אורבך

לשם איחוד / ארנון סגל

דו"ח מצב המשא ומתן לחיבור האיחוד הלאומי עם הבית היהודי

 

בציבור הדתי-לאומי כבר לא צוחקים מהבדיחה שכל יהודי חייב לפחות שני בתי כנסת – אחד שלו ואחד שהוא לעולם-לא-ייכנס-אליו – כי אפילו כשמדובר בפוליטיקה, שתי מפלגות ימניות זו ממש חובת הדור, ואחרי שסיימו כל אחת בגזרתה ללקק את פצעי חרפת מספר המנדטים הזהה למפלגות הערביות או למרצ הנכחדת – ניכרת סוף סוף תנועה רצינית לכיוון איחוד מפלגות הבית של הציבור הדתי-לאומי * הנה לפניכם דו"ח עדכני וחם – מה כבר נעשה ומה עוד מתוכנן, מי מהח"כים משקיע בעניין ומי ממתין קצת מהצד * האם גם הפעם ניאלץ לחכות לשעת האפס * ומה ייתן בסופו של דבר מבחן התוצאה * שנה לפילוג

 

התכנון המקורי במערכת "עולם קטן" ייעד את הכתבה הזאת לראיון משותף עם שני ראשי המפלגות של הציבור הדתי לאומי – הרב-השר הרשקוביץ מהבית היהודי וח"כ יעקב כץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי. הרב הרשקוביץ דווקא הסכים אבל כצל'ה סירב. לתהייתנו על המניעים לכך, הוא ענה ש"אין כאן תחרות בין אנשים, ואני לא מתעמת אתו. אם בסופו של יום הכוונה היא ללכת יחד, לא העיתון חשוב אלא החיבור". מילא, ישפוט הציבור.

מתוך הבירור שערכנו גם עם שאר חברי הכנסת של המפלגות וגם עם עוזרים ושיחות שלא לציטוט, התבהרה התמונה מעט, והתברר קצת יותר מי מנסה למנוע את המהלך הזה ומי דווקא מייחל לו. השתקפה גם החשדנות ההדדית, שמשום מה רבה כל כך. בשיחות הרבות החשדנות הזאת גם גרמה לכמה טעויות משעשעות שמקורן פשוט בחוסר הידברות – כך, למשל, סירב ח"כ בן ארי להאמין שגם ח"כ אורלב, באותה התלהבות וכמעט באותה לשון, מצדד כמותו בקיום בחירות מקדימות וחופשיות להרכב המפלגה. הוא גם לא שיער שלרב-השר הרשקוביץ בכלל אין התנגדות לשבת עמו ברשימה אחת.

לצד הקשיים שמעכבים את מהלך האחדות, העלה התחקיר גם כמה אפשרויות לפתרון שבהן, כך נראה, יש לציבור תפקיד חשוב שבאופן די עקבי הוא מסרב למלא: להפגין מעורבות ואכפתיות במתרחש בין נציגיו רמי המעלה באולימפוס הישראלי. די בכך כדי לפתור כמה וכמה תסבוכות שם.

כלאחר ייאוש

החדשות הטובות הן שכמה פגישות ברוח טובה כבר התקיימו בין ח"כים משתי הרשימות, פעמיים בביתו של ח"כ אורי אורבך (שאליהן הגיעו שלושת ח"כי הבית היהודי, וכן חברי תקומה – אורי אריאל וכצל'ה). התקיימו גם הופעות משותפות של אורי (אורבך) ואורי (אריאל), וכן עבודה פרלמנטארית בדמות הצעות חוק משותפות לכצל'ה ולאורבך. בפגישות הייתה הסכמה שלא להיחפז להגיע לפרטים, רק לנסות להגביר את שיתוף הפעולה, ולהיראות יחדיו באופן פומבי כמה שיותר. "עדיף להתקדם לאט לאט ולהכשיר את הלבבות", אומרים בבית היהודי. הוסכם גם לא להתכתש על במה ציבורית.

כצל'ה: "אנחנו מבינים שצריך ללכת יחד, רוצים ללכת יחד. המטרה היא שאנשים ירגישו טוב גם מכאן וגם מכאן, שאף אחד לא ירגיש פגוע. מבין שלושת הח"כים שלהם, אורבך הוא היותר יצירתי, מתאמץ וטהור בעניין הזה. אורי יכול דווקא בכוחו התמים, היצירתי והחדשני להביא לאיחוד הזה".

יש דברים שאתה רואה ב'בית היהודי' ומקנא בהם? שראויים להערכה?

"אורלב הוא יושב-ראש ועדת החינוך ועושה בה עבודה מצוינת. הוא מנהל אותה ביד רמה לכבודם של מדינת ישראל ועם ישראל. בכלל, הוא בעל זכויות רבות וצל"שניק ממלחמת יום הכיפורים. לאורי אורבך יש הרבה כבוד לעם ישראל בדרך הדיבור שלו ובעדינות שלו, והשר הרשקוביץ הוא תלמיד חכם. הם ודאי יותר טובים מכל האחרים. הם ידידים ואהובים וחברים, ומותר שיהיו חילוקי דעות בטקטיקה. גם הם מאוד אוהבים את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, גם הם מאוד אוהבים את צה"ל. כולנו גם רוצים במפעל ההתנחלויות. אורלב ואני אוהבים כמעט את אותם דברים ורוצים את אותם דברים. לכן טיפשי שאנחנו לא ביחד".

איך תוכל 'למכור' אדם כמו אורלב לבוחר הממוצע שלך מבית אל?

"הרוב הגדול של הבוחרים רוצה בחיבור הזה גם כך. יש שייבהלו ממרזל ויש שייבהלו מאורלב, אבל כולם יצטרכו להוריד מהאגו ולהסכים שצריך את שניהם בחטיבה אחת, שניהם צדיקים, ושניהם יכולים להתפלל במניין אחד. בסוכות השר הרשקוביץ היה אורח הכבוד שלנו בבית אל. הזמנתי אותו באופן אישי".

השר הרשקוביץ: "יש כמה סוגיות עקרוניות שבהן אנחנו חלוקים, למשל בסוגיית הממלכתיות וגם בעניין התנאים להשתתפות בקואליציה. אבל הדרך להתגבר על חילוקי דעות זו הידברות. מותר להתאחד גם בלי להסכים בכל עניין".

אילו ויתורים כואבים אתם מוכנים לעשות בשביל האיחוד הזה?

השר הרשקוביץ: "אני לא מדבר במונחים של ויתורים, כי ממש אין הבדלים. כל אחד צריך לבוא עם פתיחות גדולה, עם מוכנות לשמוע את השני".

למה בעצם זה לא קורה כרגע?

(פה הרב הרשקוביץ זהיר מאוד:) "כדי שזה יקרה צריך להתאמץ, אבל מבלי לרמוז לאדם מסוים אני לא בטוח שכל האנשים בכל הצדדים רוצים את הדבר באותה מידה".

אבל אחרי כל ההסברים, יש בפילוג הזה אבסורד לא נורמאלי. הבוחר אומר לעצמו שאם הנבחרים מפולגים ביניהם, אין טעם ללכת אחריהם.

"אותי שכנעת לחלוטין. באתי מעולם האקדמיה והרבנות לפוליטיקה לא מכיוון שהייתי מחוסר עבודה. הייתי רב שכונת אחוזה ומועמד לנשיאות הטכניון, ובעבר הוצע לי להצטרף למסגרות פוליטיות וסירבתי. באתי לפוליטיקה כי רעיון האיחוד קסם לי. גם אני חשבתי שיש כאן אבסורד. הרי בליכוד המרחקים בין ציפי חוטובלי לדן מרידור, למשל, הם גדולים לאין ערוך מאשר בינינו לבין האיחוד הלאומי, ובכל זאת הם יושבים במפלגה אחת. על אף כל ההבדלים, אין ציבור כל כך הומוגני כמו הציבור שלנו, והאבסורד הכי גדול הוא שבליכוד יכולים להתחבר יחד, ואצלנו לא".

"מי שרוצה לראות עצמו כמפלגת שלטון, חייב להכיל. הנוער שלנו כבר רוצה לחשוב כמו מפלגת שלטון, ולכן מוצאים אותו בליכוד. הגיע הזמן שגם הנציגים הפוליטיים יחלו לחשוב בראייה כוללת ואחראית. כמו שבבית משותף המגוון והשוני בין בני המשפחה לא רק שלא מפריע לשמור על הבית אלא דווקא יוצר את ההרמוניה הנפלאה, כך צריך לקרות גם אצלנו. זה מחויב המציאות. אם הציבור שלנו רוצה שלא ירמסו אותו בהקפאה, בתקציבים, ברבנות – הוא חייב להתאחד, ועוד לא דיברתי על סכנת אחוז החסימה".

מהו הקו שאמור להוביל את אותה מפלגה עתידית? אנחנו שואלים את הרב הרשקוביץ, ומקבלים באופן מפתיע ממש את אותו ביטוי שכצל'ה הרבה כל כך להשתמש בו בראיון:

"בעיניי זו תהיה רשימה שתחזור למלוא הביטוי שטבע הרב ריינס: עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. שלושת המרכיבים האלה חשובים באותה מידה".

ח"כ אורבך, לא חשבתם להתאחד עם הליכוד? יש הטוענים שהוא קרוב אליכם יותר מהאיחוד הלאומי.

"הליכוד הוא מפלגה של שתי מדינות לשני עמים, של הקפאת הבנייה. מספיק קשה לנו אתו בממשלה, ואתה רוצה שניכנס לתוכו? מעבר לזה, אני בספק אם מעניין אותו מה שמעניין אותנו".

מה מעניין אתכם?

"פניה היהודיות של מדינת ישראל. להערכתי לא ניתן להוביל את הליכוד לכיוון שאנחנו רוצים, כי הוא פשוט לא מתעניין בזה. הרי אם היה מתעניין, לא היינו צריכים היום להיאבק על פניה של הרבנות והדיינות במדינה. הדבר הראשון שעשה הליכוד היה למכור את כל ענייני הדת לחרדים, וזאת על אף שיש בליכוד יותר דתיים-לאומיים מאשר בבית היהודי או באיחוד הלאומי".

אם כך, נגזר עלינו להיות לעד מפלגת נישה קטנה ושולית, מגזרית?

"לא. גם בתוך סקטוריאליות יש מרחב מספיק גדול לנוע בו. אפשר לחבר ציבורים נוספים. אני מאמין בפורמט הרבה יותר מעודכן ומודרני של מפלגה דתית-לאומית. כמו הליכוד אבל במהופך: שהיהדות היא הדבר המרכזי, והצד הלאומי-שלטוני הוא המשני. הליכוד מוותר על עניינים יהודיים למען השלטון.

האיחוד הלאומי מדבר על מה יקרה כשראש הממשלה יהיה מטעמנו. אני יותר מתון באופי ובשאיפות, ומסתפק בשאיפה להיות שותפים בהנהגה. לאט לאט. אנחנו שותפים גם עם חילונים במדינה. אנחנו לא לבד פה, וגם לא הרוב. הרבה פעמים מרוב מחשבות שרק אנחנו נקבע, אנחנו לא קובעים כלום".

עברה כבר שנה, בבחירות האחרונות חיכו עד לרגע האחרון עם ענייני האיחוד, והתברר שזה היה מאוחר מדי. לא רצוי למהר קצת?

"גם הפעם זה יקרה כנראה ברגע האחרון. לצערי המציאות היא שעד שאין את שוט הבחירות קשה מאוד לאחד".

אז מה שהיה הוא שיהיה? הבוחר הממוצע של שתי המפלגות מיואש, ואומר לעצמו ששיחות האיחוד נמשכות לנצח, שעוד פעם ההחלטה תיקבע רק ברגע האחרון ושהח"כים עדיין לא החליטו אם הם רוצים איחוד או לא.

"אתה טועה. המאמצים שנעשים עכשיו הם התחלה של דרך, ואני מאמין שבהמשך נמצא גם את הפתרונות הפרקטיים".

אולי אין עתיד למפלגות הפוליטיות האלה ועדיף לחפש רווח והצלה ממקום אחר? אתה חושב שמהאיחוד הזה תבוא גאולתנו?

"כן. אני מאמין בזה. זה יקרה, אני אומר לך, משתי המפלגות ומגורם שלישי ורביעי שיצטרף".

 

מה שמפריד בינינו

אורבך מאוד מאופק. ההתבטאויות באיחוד הלאומי בעניין הסרבנות, ההקפאה, אפילו בעניין המערכון של 'ארץ נהדרת', גורמות לו לכאבי בטן כל יום. הוא לא מקבל את הסגנון של ח"כי האיחוד ושורה שלמה של תחומים אחרים, אבל הוא רוצה שהאיחוד יצא לפועל, ולכן כובש את דבריו. "הרי אורבך יכול היה לפגוע בהם, לשונו חדה כסכין, אבל הוא מתאפק", משבחים אותו בבית היהודי.

ב'בית היהודי' מאוד מתאמצים לא להכשיל את סיכויי האחדות, נזהרים בהתבטאויות; באיחוד הלאומי הרבה פחות, לא כל כך ברור למה – אולי זה עניין של סגנון. הבית היהודי אמנם קטן יותר, אבל גם באיחוד הלאומי יודעים היטב שארבע זה לא באמת הרבה יותר משלוש. ולמען האמת גם סיעתם עדיין לא יצאה מכלל סכנת אחוז החסימה, שהולך אף להמשיך לעלות.

כך, למשל, כצל'ה: "אני מאוד רוצה איחוד אבל זה לא הולך בכוח. זבולון אורלב מתנגד לזה בכל תוקף. אם זה תלוי בו להערכתי זה לא יקרה. הוא לא חושש מהעובדה שלא יצביעו לו, שכוחו הולך ומתמעט, אני לא יודע על מה הוא מסתמך. אמרתי לו שאין לנו הרבה ברירות כי אם לא נלך ביחד הבית היהודי ייעלם. המבנה הנפשי של המצביעים שלו הוא יותר גלותי. רוב המצביעים של הבית היהודי הם בגיל 80-50. זו חבורה שהולכת ונגמרת, לא הולכת ומתרעננת. אני דורש מאורלב לגלות מנהיגות, אבל הוא לא יכול. אנחנו, בכל מקרה, נמשיך במאמצים".

באיחוד הלאומי אוהבים להאשים את אורלב, אולי זה גם קצת נכון, אבל בבית היהודי מעריכים שהמכשול לאיחוד דווקא לא יבוא מצדו: "אורלב לא מתלהב מהאיחוד הזה", אמר לנו איש הבית היהודי השבוע, "אבל גם הוא חפץ חיים פוליטיים, וכולם מבינים שהעתיד הפוליטי של כל מפלגה בנפרד, הוא, בלשון המעטה, מאוד לוט בערפל. לפגישה בסוכה של אורבך הוא הגיע, ודווקא באיחוד הלאומי הגיעה רק חצי מפלגה. כרגע האיחוד הוא בעיקר בין תקומה למפד"ל. מה שמעכב כרגע את ההתקדמות הוא בעיקר הקושי של האיחוד הלאומי בעניין ישיבתנו בממשלה". 

אורלב עצמו כועס מאוד על ההאשמות של כצל'ה, ולא, ממש אין לו בעיה להתאחד: "מתברר שח"כ כץ מתמחה בהטחת האשמות שאין להן בסיס. כצל'ה נתן ידו לפילוג בכך שהסכים להופיע בראש רשימה מפלגת. למה הוא לא הטיל את כל כובד משקלו לפני הבחירות ללכת ברשימה מאוחדת? אני חתום פעמיים על הסכמי איחוד שהייתי בין יוזמיהם, ולא אני הפרתי אותם. איש לא עמד כמוני מול ועידת המפד"ל ואמר לה להתפרק כי מקימים מפלגה משותפת".

ולשאלת האיחוד העכשווי.

"אני הראשון שמוכן לאיחוד. הרי אין בעיה, אפשר להתאחד מחר בבוקר סביב ההסכם החתום עוד מלפני הבחירות האחרונות".

ובאמת, ההתנגדות לאיחוד, לפחות במועד הזה, באה דווקא מח"כ אריה אלדד מהאיחוד הלאומי: "אני לא מבין איך אפשר להתאחד אפילו טכנית לסיעה אחת, עוד לפני שמדברים על איחוד מוחלט של המפלגות, כשהבית היהודי בקואליציה ואנחנו באופוזיציה. אין היום שיחות איחוד בין העבודה למרצ, מכיוון שמרצ באופוזיציה והעבודה בממשלה. הבית היהודי שותף לממשלה שחותרת תחת הקיום היהודי שלנו בארץ ישראל. הוא שותף מלא באחריות להקפאה. אם הם יפרשו מהממשלה אפשר יהיה לסכם על הקמת סיעה משותפת בתוך שעה. כל עוד הם בממשלה אין על מה לדבר".

הרב הרשקוביץ, אפשר לומר, ממש כועס על ההתבטאות הזאת: "יש אנשים שרוצים להיבחר כדי להיות באופוזיציה, וזו ראיה מובהקת לכך שהם לא בשלים להוות מפלגת שלטון. לא באתי לפוליטיקה כדי לצעוק. יכולתי לצעוק לא פחות טוב בכל מקום אחר. באתי כדי להיות חלק מהובלת המדינה. אמנם לא בכל מחיר, אבל זו המטרה. כשאני נלחם בממשלת ליכוד אני מעלה את הסיכוי להקמת ממשלה בראשות קדימה. צריך להבין שכרגע זה הרע במיעוטו, והאינטרס שלי כרגע הוא לחזק אותו ולהשפיע כמיטב יכולתי".

כצל'ה, אתה מדבר על הבית היהודי, אבל דווקא באיחוד הלאומי אריה אלדד מסרב להצטרף לשיחות האיחוד כרגע.

"להערכתי, אם הבית היהודי יסכים למהלך, אריה אלדד ומיכאל בן ארי לא יהוו בעיה. שניהם אידיאליסטים, אוהבי עם ישראל וארץ ישראל, והם יצטרפו".

ח"כ מיכאל בן ארי, אתה בעד אחדות?

"אחדות זו מילה יפה, השאלה סביב מה. אני לא בטוח שאני בעד אחדות עם מי שאומר בשידור שהוא בעד פתיחת עסקים בשבת כמו שאומר אורי אורבך, או שאני מעדיף אחדות עם החרדים שמתנגדים לזה. בשבוע שעבר הייתה הצבעה על נאום שלי לזכר הרב כהנא. ביקשתי מאורבך שיבוא להצביע עבורי, והוא לא בא. למה שיבוא? מוזס מיהדות התורה הגיע ותמך. מקלב אמר לי: "אתה השותף הכי אמתי שלנו". אתה חושב שקיבלתי כזו תמיכה מהבית היהודי? אגב, אני לא בטוח שבכלל ירצו אותי שם. עמידרור שישב בראש מועצת הבית היהודי פסל אותי בזמנו ואמר שהם 'לא יכניסו פורעי חוק'. אני גם לא רואה את החבר'ה שהצביעו מפד"ל בגלל האמירות הפשרניות שלה רואים את מיכאל בן ארי ברשימה ומצביעים לה".

דווקא שאלנו על כך את השר הרשקוביץ ישירות והוא אמר שאין לו שום התנגדות להצטרפותך ולדרכך.

"אם כך, אני לא אמנע את האחדות. אין ספק שאחדות נותנת כוח, אבל אשמח לראות את התנאים לכך. תבין, יש לי הערכה עצומה כלפי אורי אורבך, כלפי העבודה הפרלמנטארית שעושה זבולון אורלב, אני מקבל ממנו כל הזמן אוזן קשובה ומקצוענית. אין כמוהו בכך, אבל מבחינה לאומית ודתית אני לא מיושר אתו, וגם לא הציבור שאני מייצג".

אבל חידוד העמדות הזה שאתה הולך עליו הופך אתכם למפלגת נישה, והיום אין עתיד למפלגות נישה.

"בדיוק הפוך. אני מקבל את המעמד הציבורי שלי בזכות האמירה הברורה והחד-משמעית. המעמד הפוליטי של האיחוד הלאומי הוא מעבר למגזר כבר מזמן. השבוע התפרסם שבמשאל בתוך האוניברסיטאות, התבקשו 2,500 סטודנטים לציין מיהו הח"כ המוערך עליהם. אני הגעתי למקום ה-11. סימה קדמון כתבה על כך בדאגה וציינה ש'זה לא מוקד הכוח של בן ארי, ובכל זאת הוא הגיע לשם'. ב-11 הראשונים לא היה אף אחד מהח"כים הדתיים, כמעט אף אחד מהליכוד. אותי זה מלמד שאמירה ברורה נשמעת.

בנוסף, בשביל להתאחד הכרחי שייווצר מכנה משותף בעניין שמיעה לרבנים. זה קו אדום מבחינתי. אני לא מזיז יד ורגל בלי להתייעץ עם רבנים. ברגע שזה יהיה משותף, יהיה מה לדבר על אחדות".

השאלה אילו רבנים, להם יש הרבנים שלהם.

"הם טוענים במפגיע שהם נגד התערבות רבנים. אדרבה, שיגידו מי הרבנים שלהם".

אבל ברבנים צריך להתייעץ לצורך קביעת הלכה. אין חיוב להישמע להם בהתנהלות הפוליטית.

"עצם העניין של שמיעה לרבנים זר להם. אורלב עמד על הרגליים האחוריות על כך שלא יהיו כפופים לרבנים. התפיסה שאני רשאי לחוות דעה על כל עניין היא נואלת ושחצנית, אחד האסונות שלנו. יש הרבה תלמידי חכמים שמוכנים ורוצים לייעץ, הם לא מתווים בהכרח דרך ספציפית, לא מנחיתים, אבל הבית היהודי מתנגד עקרונית גם לעצם הצורך להתייעץ עם רבנים".

לא נראה שיש שם התנגדות למוסד רבני שרק ייעץ ולא יחליט. אולי באמת הגיע הזמן שתהיה מועצה שיֵשבו בה רבנים מכל הגוונים?

"הלוואי. אנחנו מייחלים לזה. נהיה הראשונים שיילכו על זה".

פריימריס, מועצה ושאר הצעות

הפעם הראשונה שבה התאחדו המפד"ל והאיחוד הלאומי אירעה בחורף תשס"ו, בלחץ הציבור שהושפע עמוקות מההתנתקות שאירעה בקיץ שלפניו ומאירועי עמונה שאירעו ממש אז. חתימת ההסכם התבצעה אז, איך לא, ממש ברגע האחרון ולאחר עימותים אינסופיים, יום לפני מועד סיום הגשת הרשימות לכנסת. ההסכם אז היה טכני בעיקרו. אפילו שם משותף לא נקבע, רק "המפד"ל-איחוד לאומי". אפילו האותיות בפתק הבחירה היו חיבור של ט' – האות של מולדת הוותיקה שחברה לאיחוד הלאומי, עם ב' המסורתית של המפד"ל. זה היה בעצם חיבור של ארבע מפלגות שונות (מפד"ל-מולדת-תקומה-אח"י).

במבחן התוצאה הצליחה הרשימה להכניס כמעט את כל הח"כים שכיהנו בכנסת ה-16 גם לכנסת ה-17 (למעט שאול יהלום), ולשמר בקושי את כוחה הפוליטי (תשעה מנדטים לעומת עשרה קודם לכן). הבעיה הייתה שמלבד הח"כים הוותיקים לא נכנסה אף דמות חדשה לכנסת, והסיעה המאוחדת החדשה הצטיירה בעצם כגוש מפלגות אפור, מיושן ורדום למדי.

הציבור, שלא נשאל על הרכב הרשימה, הלך ואיבד בה עניין, עד שעם פרוץ מערכת הבחירות של 2009 ניבאו הסקרים לרשימה המאוחדת תוצאה על גבול אחוז החסימה. ספק רב אם זה אכן היה קורה בפועל, אבל ברור היה שיש צורך ללכת בדרך אחרת. כדי לרענן את הרשימה מצד אחד, ומצד שני לא לגשת לבחירות מקדימות שעוררו ויכוח מר כל כך, נוסדה המועצה הציבורית, וההמשך ידוע: המועצה לא הצליחה לספק את רצון כולם, כי זה באמת קשה כשמדובר בגוף שלא ממש נבחר. בסופו של דבר התמוטטה האחדות ועמה המועצה, ושוב – ערב המועד הסופי להגשת הרשימות.

מאז חלפה שנה. שתי המפלגות צלחו, לא בהצלחה מרשימה במיוחד, את אחוז החסימה, אבל באופק לא נראה שינוי מהותי בהתנהלות. כך, אם יתרחש חיבור בין המפלגות, מציע עבורו ח"כ יעקב כץ מתווה "מקורי" מאוד שמעולם לא נוסה קודם לכן… – שהמיקום ברשימה ייקבע בהסכם בין המפלגות שמרכיבות את הרשימה, שלכל אחת יהיו מוסדות נפרדים משלה. גם אם חלק מהמפלגות ברשימה המשותפת יקיימו פריימריס, מכיוון ש'תקומה' של כצל'ה ואורי אריאל לא תעשה זאת, הרי שהציבור ישפיע רק על כחצי מהרכב הרשימה, מה שמוריד תלולות את המוטיבציה הציבורית להצטרף בכלל למפקד כזה. את היחס בין חברי שתי הסיעות ברשימה המאוחדת (כלומר כמה ייכנסו מכל סיעה בעשירייה הראשונה), שגם אותו יהיה צורך לקבוע שרירותית בהעדר פנייה לציבור, מציע כצל'ה לקבוע על-פי סקרים שיעידו על כוחה של כל מפלגה. באיחוד הלאומי בונים על סקר של קמיל פוקס ב'הארץ' מלפני כחודש וחצי, שהעניק לאיחוד הלאומי שבעה מנדטים ולבית היהודי שלושה. מצד שני, כצל'ה ניבא למפלגתו עשרה מנדטים לפני הבחירות והסתמך גם אז על סקרים, ולא כך קרה.

כצל'ה, אם כולם רוצים בעצם אותו דבר, למה לא לעשות פריימריס לכל הרשימה ולתת לציבור לבחור את נציגיו?

"כמו בחתונה, הבעל נשאר הבעל והאישה נשארת האישה. התוצאה החדשה באה עם הילדים – לא עם איבוד האישיות של כל אחד. השיטה שאתה מדבר עליה נוסתה ונכשלה".

מתי? היא לא נוסתה.

"אני לא עומד אצלך לחקירה. היה ניסיון בעבר לעשות זאת וזה לא הצליח. צריך להיות פרקטיים".

יש הרבה מפלגות שמאמינות בציבור שלהן שהוא מספיק בוגר לבחור בעצמו את נציגיו.

"ההצעה שלי היא האפשרות היחידה ואין בלתה. אני לא מבין למה אתה חוזר על השאלה הזאת מאה פעמים".

כי אני מתקשה להבין את ההצדקה לשתי מפלגות לאדם אחד כמו אריה אלדד, שהוא שייך גם ל"התקווה" וגם ל"מולדת", ומה כבר ההבדל בין שתיהן ל"תקומה". הציבור לא מבין את ההתעסקות במיקומים, אפילו בתוך רשימת האיחוד הלאומי, בין מפלגות שאין הצדקה לקיום כל אחת מהן באופן נפרד.

"מה זה משנה לך? מה שחשוב הוא שנלך ברשימה אחת לבחירות ונקבל אִתה הרבה מנדטים".

כך משוכנע גם אורי אריאל: "עבדנו טוב גם בתור איחוד לאומי-מפד"ל. לא היו מריבות, הסיעה עבדה מצוין. פריימריס משחיתים".

אבל זה נותן לציבור יכולת להיות מעורב.

"לישראל ביתנו יש 15 מנדטים בלי פריימריס, גם ביהדות התורה ובש"ס לא היה. עיין ערך לבני ומופז, שבבחירות המקדימות בקדימה הפער ביניהם עמד על שברי אחוזים, כולל טענות קשות מאוד, נכונות, על קניית קולות וזיופים".

אבל מה שהתגלה במפתיע בתחקיר שערך "עולם קטן", הוא שבניגוד לעמדתם של אריאל וכ"ץ, חמישה משבעת ח"כינו דווקא מצדדים, רובם בהתלהבות, בקיום בחירות מקדימות שבהן ישותף כלל הציבור. כך, למשל, מציע בן ארי לקיים פריימריס בקרב כל הציבור הלאומי, לאו דווקא הדתי: "אני החסיד הכי גדול של זה. זו השיטה הכי טובה שיכולה להיות. היא תטרוף את הקלפים ותביא לבירור של הרבה דברים. החשש של אורי אריאל וכצל'ה מכך לא מוצדק. יש להם מעמד ציבורי חזק, והם יקבלו את המקום שלהם". כך, אך ביתר החלטיות, חושב גם אלדד: "אני חושב שהדרך היחידה לבחור נציגים היא בפריימריס. להבנתי אין אפשרות אחרת. אי אפשר לקבוע לציבור מי ינהיג אותו".

אבל עד עכשיו זה לא היה ככה.

"בין השאר בגלל זה נוצר קרע באיחוד הלאומי, כי לא היה גוף אחד שיכול לקבל החלטה. אפי איתם משך לכיוון אחד, הרב בני אלון לכיוון אחר. הדרך היחידה להימנע מקרע היא יצירת מנגנון דמוקרטי. כך, אם הח"כים חלוקים ביניהם חוזרים למרכז או לוועידה הארצית, לאותו גוף דמוקרטי נבחר שמסוגל לקבל הכרעות".

בבית היהודי מדובר בהסכמה מקיר לקיר, כך נראה לפחות כלפי חוץ. הרב הרשקוביץ אף פנה באופן פומבי לכצל'ה לפני כחודש והציע לו להתאחד לגמרי ולקיים פריימריס פתוחים לרשימה כולה. כצל'ה לא נענה להצעה.

הרב הרשקוביץ: "אמנם לא הוכח מדעית שפריימריס מבטיחים תוצאה טובה יותר, אבל זה מקנה לציבור תחושת השתתפות, וזה חשוב מאוד". כך גם אורלב: "אני התומך הראשי והנלהב בפריימריס". גם אורבך מצדד בפריימריס, אם כי הוא מודע גם לסכנות שבהם: "במפלגה גדולה שיש לה מאה וחמישים אלף מתפקדים יש משמעות להכרעת ההמון, אבל במספרים קטנים יותר עשויים גורמים זרים להשתלט על הפריימריס ולהשפיע על התוצאה בצורה לא עניינית". בכל זאת הוא נוטה לתמוך בקיום ההליך הזה, ואם זה לא יקרה ברשימה המשותפת כולה, הוא ישתדל שזה יקרה לפחות בבית היהודי.

גורמים בבית היהודי מעריכים שיהיה קשה לרכוש את אהדת הציבור בלי פריימריס: "אין ספק שהרשימה לא תהיה רלוונטית מבחינת הציבור בלי פריימריס. זה לא ילך עוד פעם עם קומבינות פוליטיות. לא מדובר בדיון פילוסופי, אלא זה פשוט מה שהציבור רוצה, וזה נכון גם מבחינה מפלגתית ופוליטית".

ב'שיחות השלום' בין הסיעות לא דובר עד כה על שיטת הבחירה. "אנחנו אפילו לא קרובים לשלב הזה", מסביר אורבך, ומלבד זאת, ההתנגדות הנחרצת של אורי אריאל ויעקב כ"ץ לפריימריס סותמת על כך ככל הנראה את הגולל: "אנחנו הרי לא יכולים להכריח מפלגה אחרת לבצע פריימריס".

איחוד כזה או אחר יקרה ככל הנראה, אם לא עכשיו אז טרם בחירות, אבל המשבר סביב שאלת אמון הציבור ברשימה עשוי במהרה לחזור על עצמו ולקרוע את הרשימה המאוחדת פעם נוספת וחוזר חלילה, או בכלל להעלים אותה לעד. ממילא חוזרת ההכרעה לידי הציבור – האם יתעניין במה שמחליטים לגביו שם למעלה?