בנאום במליאת הכנסת קרא חבר הכנסת אורי אורבך לשר הביטחון ולראשי הישיבות למצוא פשרה ולרדת מהעץ שכולם טיפסו עליו. בדבריו מתח הח"כ ביקורת גם על רבנים בישיבות הסדר שגוררים את הציבור הציוני דתי לעימות מתמיד עם המדינה ומוסדותיה. הנה הנאום המלא:

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נתגלה לאחרונה ששר הביטחון מעסיק לא רק עוזרת פיליפינית אחת, לא חוקית; הוא חושב שראשי ישיבות ההסדר גם הם העוזרים הפיליפינים שלו.

צריך להסביר לשר הביטחון שראשי ישיבות הסדר, גם תלמידים וגם אזרחים בכלל, אינם עוזרים פיליפינים והם לא בלתי חוקיים, אלא הם אזרחים סוברנים, בעלי זכות להביע את העמדות שלהם. זה במישור הזה, של הקריאה של שר הביטחון לשימוע, להתייצב עם נעליים מצוחצחות ועם כובע א' למשפט בלשכתו.

אבל אני חושב על התבונה הפוליטית של המעשה של שר הביטחון. הרי מכאן, מעל הבמה הזאת, אנחנו חוזרים ואומרים את עמדתנו נגד סרבנות בצורה שהיא אפילו בעייתית לנו בתוך המחנה הציוני-דתי – שהסרבנות היא מגונה, והקריאה לסרבנות מגונה הימנה, והפגנה בצבא זה הרסני, זה נורא, וזה יהרוס לא רק את הצבא ואת המדינה, חס וחלילה, אלא גם את הציונות הדתית. אנחנו אומרים את זה פה יום-יום.

ויש אצלנו – בציונות הדתית שלנו, וגם בישיבות, אנשים שנהנים קצת – לא רק להגיד את העמדות העקרוניות שלהם, אלא להפגין אותן, ובאוויר רווי אדי דלק של מחלוקת הם נהנים קצת להעצים את זה. בא שר הביטחון ופשוט נופל לפח היקוש שכורים לו. כשאנחנו נאבקים נגד סרבנות בתוך המחנה הציוני, ונגד הפגנות, ונגד קריאה לסרבנות, בא שר הביטחון, ובאיזו החלטה נמהרת, בלי להבין ובלי לדעת את כל המשמעויות לציונות הדתית ולמדינה, הוא מחליט לבטל איזה הסדר עם ישיבה.

אין קדושה במלה "הסדר", ויש לי ביקורת קשה על רבנים, ורבנים בישיבות הסדר שקוראים לתלמידיהם לסרבנות. זה לא משחק ילדים, זה לא דבר של מה בכך, אבל עכשיו בא שר הביטחון ומציב שורות שורות של חיילים ושל אזרחים מאחורי הרב מלמד, הרב של ישיבת "הר ברכה". למה? למה השר אהוד ברק, שר הביטחון, בוחר בתוך הוויכוח בעד ונגד סרבנות לחזק – לתמוך במחנה של הסרבנים ושל הקוראים לסירוב? אני לא מבין.  בשביל להפגין משמעת? כי לא התייצבו אצלו עם כובע א' ונעליים מצוחצחות למשפט בפני ריבון-העל?

הסרבנות היא מסוכנת. הקריאה לסרבנות מסוכנת יותר. הפגנה בצבא – הפגנה פוליטית – היא ילדותית, נוסף על זה שהיא מסוכנת. את כל הדברים האלה אנחנו אומרים, והנה בא שר הביטחון, ובהרף עין של כוחנות, של סיבות פוליטיות, נותן נשק חזק ביותר בידי כל מי שתומך בסרבנות.

ולכן אני אומר לשר הביטחון: תרגיע – יש פרסומת כזאת – תרגיע, האזרחים אינם העובדים הזרים שלך, לא מהפיליפינים ולא מישראל, וגם לא ראשי הישיבות.

אני לא מהאו"ם. ודאי שאני קורא לשני הצדדים; הרגע אמרתי שאני מגנה סרבנות ומתנגד מאוד לסרבנות.

להרגיע זה לשני הצדדים. בתוך הציונות הדתית מתנהל ויכוח, והוא יתנהל במשנה תוקף, אבל שר הביטחון הוא שר הביטחון של כל מדינת ישראל. אם האנשים ממחנה מסוים או מישיבה מסוימת לא מגלים את כל האחריות, זה מאוד מצער, אבל הם אחראים לישיבה שלהם, ליישוב שלהם, לעיתון שלהם. בסדר. אזרחים פרטיים. שר הביטחון של מדינת ישראל – אתה בא ונותן עכשיו נשק חזק מאוד בידי כל תומכי הסרבנות. להרגיע. אני קורא לרבנים, אני קורא לנו, בתוך הציונות הדתית, ואני קורא לשר הביטחון – לחשוב, לספור שוב עד עשר, ולמצוא מוצא מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו. תודה.