ח"כ אורי אורבך

רק אמרה שלי יחימוביץ' בתשובה לשאלה כי היא לא רואה בהתנחלויות חטא ופשע, והמתקפה הצפויה החלה. שלל כותבים עטו על המועמדת המובילה כמוצאי שלל רב: מי נתן לך רשות לא לשנוא אותם? איך זה שכוכב אחד מעז לומר דברים שעלולים להתפרש, השם ישמור וירחם, כהבנה למתנחלים? ותיהום "הארץ" מראשון ועד אחרון, והחרון, החרון חביב: תתביישי! לכי לשטוף את הפה!

שלי יחימוביץ' איננה ימנית, ואם חלילה תהיה הזדמנות פוליטית היא תתמוך לצערי בכל נסיגה שתוצע. אבל בשביל יריביה, השמאלנות איננה רק השקפה פוליטית אלא צרמוניה שלמה: מנהגים, טקסטים, דקויות.  בסידור התפילה של השמאל הקיצוני וגם של השמאל הסתגלני של מפלת העבודה, מופיעים כסדרם כל פסוקי הגידופים למפעל ההתנחלויות. אולי הלכה האידיאולוגיה, אולי כבה הלהט, אבל נשאר הנענוע, האינסטינקטים של האיבה. בעולם המושגים של בוז'י ועמיר פרץ ומצנע, וזהבה גלאון והביילינים למיניהם לא קרה כאן בשני העשורים שחלפו שום דבר שמערער את אמונתם בנסיגות וסלידתם מההתנחלויות. לא היה אוסלו, לא היתה סרבנות פלסטינית, לא היה קמפ-דיוויד ולא השתלטות חמאס על עזה וגראדים על אשקלון. כלום, הכל נשאר כשהיה ולא ניתן לשום מציאות לשנות את דעותינו. להיפך, הכל מוכיח כמה הם צדקו. אפילו לא קרה שמפלגת העבודה התרסקה ל-13 מנדטים בבחירות ואז התפצלה שוב. מדובר באנשים אדוקים מאוד.

אני הרי לא מצפה שבמפלגת העבודה יחשבו כמוני ויהללו את ההתנחלויות ו"הכיבוש". אך לו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי רוצה שסדר היום של העבודה פשוט יתעדכן. שהתמיכה בהסדרי שלום עם הפלסטינים לא תשאב את כל תשומת הלב ואת כל האנרגיות המתכלות של המפלגה הזו. הרי בשם אותו "תהליך מדיני" השתכנעה העבודה של ברק, עם בוז'י ופואד וכל השמות מהקומזיץ להצטרף לממשלה של ביבי ולשכוח מסדר היום הכלכלי-חברתי. דווקא יחימוביץ', החשודה כעת באבק-ימניות, היא זו שויתרה על כיסא בטוח בממשלה והמשיכה לייצר חוקים חברתיים לעילא, ברוח מה שמפלגת העבודה אמורה להיות ולהוביל.

אבל ככה עושה שמאלני: קורא "הארץ", מתעב וחושש ממתנחלים ומחרדים, מתגעגע לימים בהם אנ"ש שלטו בכל, מפזר הצהרות מדיניות על פשרה ושלום ומפהק אותנו למוות. הכי מעצבן את אנשי החרון הקדוש הללו זה לא הסטייה של יחימוביץ' מאיזה קו אידיאולוגי אנטי-התנחלותי, אלא משינוי הטון. הם יודעים ששלי היא חיילת נאמנה בצבא הנסיגות מיו"ש, אבל מכעיס אותם שהמתחרה הראשית, חדשה מקרוב באה, איננה מתנהגת כמקובל בבית הכנסת הוותיק שלהם. היא מדלגת על עמודי תפילה ומשנה את המנגינות המקובלות. היא לא רואה בהתנחלויות את הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות, היא לא משתגעת על האמינות של הפרטנרים הערבים, ולא חושבת שהשלום קודם לכל ויפתור הכל. בקיצור, הפשע החמור מכל: היא חושבת לבד, הילדה.

ועל כן החרון, והקצף והבוז. במקום להמציא מחדש ולקומם מהריסותיה את מפלגת העבודה, הם רוצים שוב עוד מאותו דבר: מצנע, או פרץ, או הרצוג החדש שכולו אומר יושן וישנוניות. במקום לנסות להחזיר למפלגת העבודה צבע ולוחמנות כראוי למפלגה בינונית בגודלה, הם ירקמו חלומות גדלות עם סיסמאות משומשות על מזרח תיכון חדש, ובלי שיגעו להם באיבה הגלויה למתנחלים ובשנאה הכבושה לחרדים. לבם נחמץ כמובן גם למראה הפופולאריות של המועמדת, אפילו בקרב אלו שלא התפקדו למפלגה, אבל עשויים להצביע אמת לראשונה בחייהם אם שלי תזריק סם חיים בממותה הזקנה הזו.

לא שאיכפת לי ממפלגת העבודה כשלעצמה. יש לנו את הצרות שלנו. יש אפילו מקום לחשוש שבחירתה של שלי תמשוך קולות ימניים אל מחנה שביום פקודה ימיט עלינו נסיגה אומללה, (בחסות הליכוד כמובן…) אבל בצד סדר היום המדיני מתגבש כאן סדר יום של תוכן חברתי, ואפילו יהודי, הנוגע לדמותה של המדינה. מול המחנה האולטרה-קפיטליסטי בראשות נתניהו וליברמן (וגם קדימה, אם יש שם השקפת עולם), אנחנו ראויים למפלגת עבודה ראויה לשמה, האבן הראשה של מחנה פוליטי שלא משתחווה כל בוקר ל"כוחות השוק", למצליחנות ריקה ולתחרותיות חסרת מעצורים. אם לבוחרי העבודה יש עוד תאוות חיים פוליטית, ולא רק מניירות מיושנות של ארגזי-עסקנים, גאוות דלים ואיבה לזולת, הם צריכים לתת הזדמנות לשלי יחימוביץ'.

(מתוך מקור ראשון 26.8.11)