בערוץ 2, ממש בפתיחת המהדורה המרכזית, שידרו כמה ראיונות עם מחזאים על חוק החרם. ראיינו אותם ללא צילום פניהם ובתחתית המסך הביאו בכתוביות את הטקסטים שלהם נגד חוק החרם. למה לא ראיינו אותם בפנים גלויות? כי באמצעות הטקסטים הכתובים ולמשמע קולם בלבד, הדגישה המהדורה כמה שהאנשים הללו מפוחדים, חוששים להצטלם. זה כמובן לא נכון, מוגזם, מזויף. המרואיינים הללו, יהושע סובול ואחרים לא חוששים להצטלם, אבל בשביל הרושם, ובשביל הליברליות המזויפת של ערוץ 2, וכדי להראות לנו כמה שסתימת הפיות נוראה, עורכי המהדורה המרכזית ערכו לנו הצגה כזו, בקטנה, כאילו הם הקליטו את הקולות הללו של אבירי חופש הביטוי מאיזה בונקר סודי בו מסתתרים אחרוני השמאלנים. גוף התקשורת הכי חזק במדינה משדר מהמחתרת. מזייפים פאניקה.

ובאמת, חוק החרם ממש מאיים על חופש הביטוי. עכשיו רבקה מיכאלי, שדווקא דיברה בפנים גלויות, וחזרה שש מאות פעמים על האירוניה שלה כמה שהיא חוששת לדבר, ממש בסכנה. עוד מעט שוטרי חופש הביטוי יאספו שמאלנים מהבתים ישר לחדרי המעצר. השמאלנים נשארו ממש לבד בלי יכולת לדבר חופשי-חופשי. מעכשיו הם יכולים להתבטא רק בגלי צה"ל, ברשת ב' ברדיו 103 ורדיו 102 ובכל שאר הרשתות האזוריות ורק בערוץ 2 ובערוץ 10 ובערוץ 1 ורק בידיעות אחרונות ובמעריב ובהארץ ורק באקדמיה ובמערכת המשפט ורק בהבימה ובקאמרי ובבית לסין ובתיאטרון באר שבע וחיפה וגשר. הם כל-כך דחוקים לפינה, כל-כך סותמים להם את הפה שזה ממש נורא. רחמונעס.

אני ממש לא מתלהב מ"חוק החרם". את המלחמה במחרימים-מבית אפשר לעשות בדרכים אחרות. הצבעתי בעד החוק, לא בהתלהבות אבל בהשלמה. כי לא צריך להגזים גם ב"סכנות הנוראות" הנובעות ממנו. הרי מי שמשתמש בחרם, באיום על פרנסתם וכבודם של ישראלים אחרים הם אנשי השמאל שיצאו לא מזמן בקמפיין החרמה. החוק הוא תגובה מדודה ומידתית בעיני. גם אם הוא לא יעיל, יש בו אמירה שמי שנוהג באופן מופקר בנשק ההחרמה, יצטרך להסס קצת לפני שהוא פוגע בציבור כל-כך רחב. מותר לו להחרים, אומר החוק, אבל המוחרם רשאי לתבוע אותו על הנזקים שנגרמו לו. להחרים זו לא עבירה פלילית, אבל יש למעשה הזה משמעות כלכלית וסמלית ולכן ראוי שיתאפשר לנפגע להגיב. ההיסטריה שהשמאל נכנס אליה, ביחד עם התוכים שלו מקדימה, היא מגוחכת. הרי ההחרמה עצמה נגד תרבות באריאל יש בה הרבה יותר איום על חופש המחשבה והיצירה והתרבות עצמה מאשר חוק החרם שבמהותו הוא חוק התגוננות.

אבל אנשי התיאטרון מהשמאל טובים בהצגות. זו בכל זאת הפרקטיקה שלהם. בפרצוף של מרטירים, קדושים מעונים, הם מנסים לצייר את מדינת ישראל כאירן חדשה. הם עצמם כמובן לוחמי החופש בשירות חופש הדיבור. טוחנים באופן כמעט בלעדי בכל ערוצי השידור, ובוכים כאילו נותרה להם תחנה בודדה מתנודדת על גלים סוערים מול חופי הארץ המובטחת.

הושיעו, יהודים, עוד מעט כבר אי אפשר יהיה לשדר פה. חוץ מברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים ובתיאטרון ובקולנוע. חוץ מהמילגות הממשלתיות והקרנות הציבוריות והתמיכות הבינלאומיות. חראם, חראם עלינו.