ממש לא מתחשק לי להתווכח עם דובר פיב"א סאקיס קונטוס שאמר כי התנגדות פיב"א לחולצה של הכדורסלנית נעמה שפיר היא סופית, ועוד הוסיף כי "חוקים יש לכבד". מסתבר שהעסקנים של פיב"א הם אנשים אדוקים מאוד בדתם: דת הכדורסל ודת העסקונה ודת האחידות והדת הפונדמנטליסטית הקובעת כי מצדנו שימותו כל החוקים האחרים שבעולם, על הפארקט שלנו ישחקו בדיוק לפי הכללים שלנו, יקפידו על קלה כחמורה. לא שרוולים ולא נעליים.

נעמה שפיר היא כדורסלנית ודתייה והיא מראה לחברים הלא-נחמדים מפיב"א ובעיקר לעצמנו מהי מורכבות ומהי צניעות. הרי יש מספיק אנשים צדיקים נורא במחנה ממנו באה נעמה שמגחכים מתחת לזקנם: "מי שהולכת לשחק כדורסל בפומבי, לעיני גברים ולא בקוד הלבוש של מאה שערים – שלא תיזכר פתאום בשרוולים שלה". יש גם חילונים פונדמנטליסטים שחושבים כך.

לכל אלה אומרת נעמה משהו שמזעזע את ערכיהם הבסיסיים ביותר: אפשר להופיע בפני המונים ולהיות צנוע; אישה דתייה יכולה לעסוק בפיתוח הקריירה המצליחה שלה גם בלי לוותר על כל עקרונות הצניעות, וכל איש וכל אישה רשאי לבחור לעצמו את הגבולות שלו בעצמו, בלי שאחרים יבחרו בשבילו. נעמה שפיר אומרת שהדתיות שלה היא חלק מהזהות האישית והנשית שלה. אפשר אפילו לומר שההתעקשות על חולצת-שרוולים במשחק הכדורסל לנשים היא האמירה הכי פמיניסטית שנשמעה לאחרונה באזורנו. פמיניזם צנוע, כזה האומר כי חוקים צריך לכבד אבל גם חוקי הדת של נעמה ראויים לכבוד. חוקי הצניעות חשובים לא פחות מחוקי הצביעות.

עיני רבים, ובעיקר בנות דתיות רבות, נשואות אליה בגאווה ובהזדהות. במיגזר קוראים לזה "קידוש השם", ובמיגזר החילוני רואים שדתייה היא לא רק יוקנת המתנחלת מ"ארץ נהדרת" אלא צעירה דתייה מודרנית המתמודדת עם מורכבות. עכשיו גם בפיב"א ובעולם הכדורסל יבינו שאפשר לצאת מהמשחק בחמש עבירות, אבל לפעמים לא כדאי להיכנס אליו אפילו בעבירה אחת.

המאמר פורסם במוסף הספורט של ידיעות אחרונות (13.6.2012)