יום אחד נפתח משא ומתן בין שונרא לגדיא. אמר שונרא: "בוא נתאחד! אני אבלע אותך בשלמותך וככה נוכל להיות ביחד. יהיה לך חם ונעים אצלי".

אמר גדיא: "לא נראה לי. אני אמנם גדי קטן, אבל אני מעדיף להיות לבד".

"חבל"- נעלב שונרא – "חבל שאתה לא רוצה אחדות. בלי אחדות לשנינו אין סיכוי, בעיקר לא לך אם אתה שואל אותי. חבל שאתה דוחה את ידי המושטת לשלום".

גדיא פעה משהו ואמר: "אם אתה כבר מושיט יד לשלום, אולי כדאי, שונרא יקירי, שתגזור קודם את הציפורניים".

שונרא היה מצוין בהיעלבויות: "למה החשדנות הזו כל הזמן? אני מדבר איתך על אחדות, ואתה ישר מאשים אותי בכל מיני כוונות רעות.אני לא העלבתי אותך, למה אתה מעליב אותי?"

"אני מתנצל" – אמר גדיא בקול קטיפתי – "באמת שלא התכוונתי להעליב. פשוט חשבתי שציפורניים של חתול יכולות להזיק לעורי העדין. אולי טעיתי בהערכה שלי כלפיך".

שונרא רטן משהו מתחת לשפמו וניאות למחול על העלבון: "אז אולי יש לך רעיון אחר לאחדות? כי אתה יודע כמה האחדות חשובה לי. הציבור שלנו מחכה לאחדות אני חושב שכל בעלי החיים מסוגנו צריכים להופיע ביחד חזקים ומאוחדים".

גדיא, שעכשיו כבר היה לו ממש לא נעים, מלמל משהו על כך ששווה לנסות לפחות ו"נדבר על זה שוב", אבל אז נשמעה נביחה עזה וכלבא הגיע בריצה. גם הוא רצה להתאחד, כי גם לו האחדות חשובה מאוד. אבל איש לא מצא את שונרא. הוא כבר טיפס על העץ הגבוה ולא הסכים לרדת בשום פנים ואופן.

וכך נדחתה האחדות.