כן, כמובן שלא עמדתי בפיתוי הסקרני המציצני וראיתי באינטרנט את תמונות הזוועה של משפחת פוגל הרצוחה בביתה באיתמר. מה שחשבתי קודם שצפיתי בתמונות, רק התחזק לאחר שצפיתי בהן: אלו תמונות שאינן ראויות לצפייה, אינן ראויות להפצה ובוודאי שאינן ראויות לפרסום.

ייתכן, אני לא בטוח, שיש בהן תועלת להסברה או לתעמולה של ישראל. עכשיו כל העולם, וגם אנחנו, נראה מי הם הפלסטינים, מהי אכזריותו של ה"פרטנר". ייתכן ונרוויח כמה נקודות לכמה שעות בעולם כשכולם יראו מי הם בדיוק הפלסטינים. אולי, אני ממש לא בטוח, תהיה תועלת מסוימת במלחמה נגד הדה-לגיטימציה שישראל עוברת.

האמת היא שהנימוקים בעד הפצת התמונות ופרסומן, באים מנקודת מבט רגשית: הדם כל-כך רותח, אנחנו כל-כך כועסים וכואבים שעכשיו נראה לכולם מה זה. לרגשות המתפרצים אנחנו עושים רציונליזציה: מנסים להסביר איזו תועלת תצמח וכיצד ב-2011 עם סף הגירוי הנמוך אנחנו חייבים לספק את הסחורה הכי חמה, גם אם זה בא על חשבון הטעם הטוב וחוש האיפוק.

כן, יש היגיון, לא רק רגש, בכל הטענות האלה. מומחים להסברה אפילו יסבירו איך זה עובד. אבל אחרי שצפיתי לצערי בתמונות אני משוכנע אפילו יותר מאשר קודם: לא לפרסם, ולא להפיץ את התמונות האלה. זה פוגע בכבודם של ההרוגים, זה פוגע בנפשנו שלנו, זה מזהם את השיח הציבורי והפוליטי. הרגש שלי אומר לא להפיץ בתקשורת ההמונים את התמונות האלה, השכל מסביר גם למה.

זהו  דיון שהוא מעבר לדיון על אסתטיקה ועל גבולות. ודאי שהמציאות עצמה הרבה יותר זוועתית מכל תמונה שאפשר להציג בעיתון. התמונה הרי לא יכולה להתחרות במה שהמציאות הנוראה מספקת. אבל לתמונה יש כוח לבודד קטע מציאות אחד ולמקד עליו את המבט. התמונה "נצרכת" בסביבה אחרת מאשר זירת הפיגוע. אתה רואה את התמונה בבית השקט שלך, בסלון, בחדר השינה. אתה והגופות השותתות. האם אנחנו רוצים שהעיתונים שלנו ייראו ככה רק בגלל שזו פיסת מציאות? האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו, וגם אנחנו, ניתקל בתמונות הללו, רק כדי ש"נרוויח" רווח פוליטי, מדיני, הסברתי? בשם זכות הציבור לדעת ולגעת? ומה עם הנזקים הנפשיים, ומה עם העובדה שעוד פיגוע או שניים חלילה כבר נתרגל למראות קשים ונרצה לראות ולחוות עוד מהחומרים הקשים האלה וכבר ייעשה לנו להרגל לפרסם ולראות גופות מרוטשות?

אני לא רוצה. לא רוצה שתמונות הרוגים שלנו יהיו מטבע עובר לסוחר במלחמת ההסברה, ודאי לא בתפוצה המונית. אינני יודע לומר בדיוק היכן עובר הגבול, איזו תמונה ראוי לפרסם ואיזו לא. בינתיים, העיתונים והערוצים המרכזיים בטלוויזיה לפחות מוכיחים, כי חוש האחריות והטעם הטוב שלהם גובר על הסקרנות והחטטנות והרצון לצרוך ולמכור דם שפוך. חישבו על כך, ידידי ממועצת יש"ע ואחרים: למה מה שאתם לא רוצים שיהיה מונח בעיתון הדתי שאתם צורכים, אתם מוכנים שיהיה מונח בבתיהם של ישראלים אחרים או של עמים אחרים? רק כי "זה טוב להסברה"? די בכך שנראה את זירת האירוע, שובר-לב לראות את תמונותיהם של בני המשפחה הטובה הזו בחייהם.

אנחנו לא כמו האויב. האויב יודע לספסר בדם קורבנותיו, להביע בתיאורים פלסטיים, להציף את האוויר בתמונות סנאף של זוועה. אבל אנחנו לא הם. הפראות שלהם מביאה אליהם כמה רגעים של סימפטיה אבל המון שנים של סלידה. כן, גם בשעות הכי קשות, ואלו בהחלט השעות הכי קשות, אנחנו מחויבים לאיפוק בתחום של הפצת תמונות הזוועה. הפצת התמונות הללו לא שווה את התועלת. אנחנו אמנם לא חיים בסביבה תקשורתית סטרילית, אבל בכל זאת צריכים לעמוד בפיתוי הרגעי ולהציב לעצמנו גבולות. בשבילנו, לא בשביל אף אחד אחר.

האם יש סיכוי לאיפוק? כן, לפחות בכלי התקשורת המרכזיים, העיתונים וערוצי הטלוויזיה. באינטרנט הכל כבר נפרץ וכולם סוחרים בכל. יש לקוות שהאיפוק, וכבודם של ההרוגים ושל הצופים יתגבר על הרצון לשתף את כל העולם בפרטים הכי מזוויעים של הזוועה.