האגדה מספרת על חבר כנסת אחד שלא ידע מילה באנגלית אבל אהב מאוד להשתתף בוועידות בינלאומיות בחו"ל, בקוקטיילים ושאר תענוגות מסוג זה. הבעיה היתה שלעיתים הוא נדרש גם להשתתף בפאנלים בהם צריך להתבטא קלות. האנגלית שבפיו לא השכילה למלא את הדרישות המינימליות ולכן הוא למד רק משפט אחד באנגלית ואותו הוא שינן לעצמו לאורך כל הטיסה לאירופה: "אם אלו הדעות שנשמעות כאן – אני לא יכול להיות חלק מהפאנל הזה"; או, באנגלית קלה יותר: "אם ככה – אני קם ויוצא"; ואז היה קם בזעם ונוטש את מקומו ויוצא החוצה בזעם מהאולם, כשהמארגנים המנומסים והנבוכים לא יודעים את נפשם מרוב אי-נעימות.

זו היתה דרכו האלגנטית לומר לחבריו הישראלים: אני לא יודע מילה באנגלית אבל תודו שזה אחלה טריק גם לנסוע לחו"ל, גם להשתתף בפאנל, גם להביע מחאה וגם לעשות כל זאת בלי שאף אחד עלה עלי שאני לא יודע את האי.בי.סי. ולפעמים כפיצוי על עוגמת הנפש אפילו שולחים לו סלסלת שוקולדים לחדר במלון.

נזכרתי בסיפור הזה כשחבר הכנסת אחמד טיבי "נטש בזעם" את ישיבת ועדת הכנסת שעסקה בפיצולים מחוק ההסדרים. עמו נטשו בזעם גם שאר חברי האופוזיציה שאמרו כי זהו "משחק מכור מראש". גם בשבוע שעבר, בישיבת ועדת החוקה שדנה בנושא ועדות קליטה ביישובים קהילתיים, נטש חבר הכנסת אחמד טיבי בזעם את הישיבה "אנחנו לא רוצים להיות שותפים בהצבעה הגזענית הזו" הטיח ביושב ראש הוועדה דוד רותם. עמו נטשו-בזעם חברי הכנסת הערבים טאלב א-סנע וחנא סוויד. אולי עוד מישהו נטש בזעם עמם, אני כבר לא זוכר. אחת לשלוש ישיבות מישהו מאופוזיציה נוטש או זועם או שניהם ביחד בעיקר בגלל שאין לו סיכוי להעביר החלטה המנוגדת להחלטת הרוב ("הרוב הדורסני" כמובן, של הקואליציה).

בתגובה לנטישה בזעם של חברי הכנסת מהאופוזיציה הגיב יושב ראש הקואליציה זאב אלקין כי הוא מיצר על שחברי הכנסת עזבו וכו'. גם יו"ר ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין אמר כי זו "שערוריה" שהדיון מתנהל ללא נוכחותם של חברי האופוזיציה.

אני חושב שכמעט-שנתיים מאז שאני חבר בכנסת צפיתי במו עיני לפחות בעשר נטישות-בזעם של חברי אופוזיציה, מספר פעמים אנשי קדימה אפילו נטשו בזעם את המליאה. תמיד היושב ראש, של הוועדה, של הקואליציה של הכנסת מגיב כי הוא "מיצר על כך".

האמת היא, וסליחה שאני חושף את הסוד הלא-כמוס, בפני המוני קוראיי ומעט מצביעיי, כי זהו משחק פוליטי שיגרתי. נטישה בזעם היא כלי פרלמנטרי שמתחזה למעשה דרמטי. אבל מרוב שימוש בטריק הזה ומרוב נטישות בזעם זה כבר לא מזיז לאף אחד. הזעם אינו אותנטי, הנטישה לא משאירה אותנו נטושים. לכל היותר זה זוכה לרבע שורה באתר האינטרנט או בעיתון של מחר. במהדורת החדשות אפילו שמעתי את "ה"נטשו בזעם" של חדשות 3 אחה"צ. האמת היא גם שיו"ר הקואליציה בכלל לא מיצר על כך. מיצר זה הרבה פחות ממצטער ולדעתי כשיו"ר של משהו אומר שהוא מיצר הכוונה האמיתית היא: "אני ממש שמח שהתחפפתם מהדיון ואפשר יהיה לתקתק אותו יותר מהר בלי ההפרעות והצעקות שלכם".

מצד שני, זוהי הדמוקרטיה. אם חברי הכנסת ויושבי הראש למיניהם קוראים בעיתון כי מישהו נטש בזעם, הם לפעמים ממהרים להסב איתו אל השולחן ולהגיע איתו להבנות, להסכמות ושאר מיני התחשבויות. כי יושבי ראש רוצים לנצח במשחק בו גם המתנגדים משתתפים. ולכן כדי "להרגיע את הרוחות" (עוד ביטוי שחוק לעייפה) מוותרים בשוליים על משהו, מציגים חזות של פשרה וחוזרים לשולחן הדיונים. הפעם טיבי או רוחמה אברהם לא ינטשו בזעם אלא סתם יקנטרו את הקואליציה עם פניות בסגנון של "אני פונה למצפון שלכם חברי הכנסת, מעבר לקואליציה-אופוזיציה" או משהו אחר שרוחמה אברהם נוהגת להמציא אחת לשעתיים.

ואם לא יגיעו להסכמות? תמיד אפשר שוב לנטוש בזעם, לערוך את ההצגות הרגילות, להתעלב בפומבי, להתלונן על "המשחק המכור", להציג לעין-כל פרצוף מזועזע. והיושב ראש יהיה מיצר על כך, והחדשות של שלוש ידווחו על זעם באופוזיציה. זה משעמם וצפוי בדיוק כמו שזה נשמע. אגב, הכי טוב להפעיל את תרגולת הנטישה הזועמת או הזעימה הנוטשת כשאתה ממילא צריך ללכת לפגישה אחרת או לארוחת צהריים. למה ללכת בשקט אם אפשר לנטוש בזעם?