ח"כ אורי אורבך

לרגל חודש הספר העברי בחרו חברי הכנסת להקריא קטעי שירה ופרוזה הקרובים ללבם, באירוע מיוחד שהתקיים כבשנה שעברה באולם שאגאל. יו"ר הכנסת רובי ריבלין פתח את האירוע בקריאת קטע מתוך הספר "פונטנלה" של מאיר שלו, ואחריו קראו: שר החינוך גדעון סער, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, וחברי הכנסת רחל אדטו, אורלי לוי-אבקסיס, שלי יחימוביץ', דוד אזולאי, מאיר פרוש, אחמד טיבי, יעקב כץ, חיים אורון, זבולון אורלב וג'מאל זחאלקה. יו"ר הכנסת אמר לקראת האירוע, כי "חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית מוכיחים באירוע הזה כי הכנסת איננה רק במה לאידיאולוגיה או להטפה ושכנוע, אלא גם במה ליוצרי ספרות. בין חברי הכנסת בעבר ובהווה יש כותבים מוכשרים, סופרים ומושכים בעט, ובהם אורי אורבך, הרב חיים אמסלם, שלי יחימוביץ', יוסי שריד, מאיר שטרית ורבים אחרים. המפגש הזה הוא אירוע הצדעה של הכנסת לספרות העברית, וחושף אגב כך גם את הפנים היפות והרגישות של נבחרי הציבור". האירוע, שיצא לדרך בשנה שעברה ביוזמת ח"כ אורי אורבך ובחסות יו"ר הכנסת, התקיים במסגרת אירועי חודש הספר העברי. הסופר א.ב. יהושע דיבר על "פוליטיקאים, סופרים ומה שביניהם" וגילה להפתעת המוזמנים כי במשך 73 שנותיו, זו לו הפעם הראשונה בה הוא מבקר במשכן הכנסת
הנה בפרסום בלעדי (טוב, מי רציתם שיפרסם את זה? הבה נאמר: בפרסום מיוחד) פרוטוקול האירוע, דבריו של יו"ר הכנסת ורשימת הקטעים שהוקראו ע"י חברי הכנסת:

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין:
חברי הכנסת ואורחיה,
"אומר היה חיים נאכט לבתו:
"יודע אני שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרוא בספרים.
בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."
(ש"י עגנון, סיפור פשוט)
אין כספר טוב להתעטף בו ולהתנחם בו ולהיכנס באחת אל עולמות אחרים, מסקרנים ומופלאים.
השפה העברית היא שפת נשמתו ויצירתו של העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה. שבוע הספר העברי הוא שבוע שבו אנו חוגגים, כּנֵס, את תחיית רוחה של האומה העברית.
אשרינו שזכינו לציין בכנסת ישראל את אירועי שבוע הספר העברי בארצנו ובשפתנו.
"הצעה לְסֵפֶר", האירוע ביוזמתו של חה"כ אורי אורבך, שבמסגרתו חברי הכנסת בוחרים ומשמיעים קטעי קריאה ושירה, היא יוזמה שיש בה גם מסר: בניגוד לדימוי הרווח על משכן הכנסת, איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים; התרבות והשפה, המסורתיוֹת והמתחדשות, הן יסודות המהווים דבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן.
הספר והסיפור צועדים יחדיו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. הכינוי "עַם הַסֵפֶר" דבק בנו מאז הכתירו אותנו המוסלמים בספר הקוראן כ"אַהְל (אֶ)לְ-כִּתַאבּ". כינוי זה, שהפך מאז לשם נרדף כמעט, מזכיר לנו לאורך הדורות והשנים כי כוחו של עם ישראל אינו בחרבו, כי אם בספרו וברוחו היוצרת. יעיד על כך היקפה העצום של היצירה והספרות העברית, העתיקה והמודרנית כאחד, עם הכותרים הרבים מספור היוצאים לאור מדי חודש בחודשו. מדפינו עמוסים בכשרונות ספרותיים בכל התחומים: בעיון, בשירה ובסיפורת.
אני מאחל לכולנו אירוע מעשיר ומהנה, ומקווה שיהיה במסורת יפה זו כדי לתמרץ כל אחד מאתנו לשמור פינה חמה, בכל ימות השנה, לקריאה ולעיון.
חג ספרותי שמח!

ראובן (רובי) ריבלין, יושב-ראש הכנסת:
מאיר שלו / פונטנלה
כשרחל מספרת, תמיד היא מספרת על אהבה. ותולדות המשפחה מפיה אינן אלא תולדותיה של האהבה, ואנחנו איננו אלא קולבים וחבלים לשאת עליהם את האהבה.
יותר מכל הסיפורים היא אוהבת לספר ולשמוע את סיפור המסע: מסעם של אפופה ואמומה מן הדרום אל הצפון; הוא הולך והולך והולך, והיא רוכבת על גבו ומראה לו את דרכם באצבעה.
רחל צחקה ואמרה: סבא שלך הוא איש פשוט. מישהו בטח אמר לו שלהתחתן זה לשאת אשה, אז גם את זה הוא הבין כפשוטו: נשא אותה על גבו, ויאללה לדרך, אימשי דאיוש…
פרט אחד לא משתנה במסע והוא רגע ההתחלה, כי בכל מסע הפרט החשוב הוא תחילתו, הדחיפה או המשיכה הראשונה, אותה פרודה קפואה של זמן / מולקולה מדויקת של זמן, משומרת בענבר הסיפורים – הרגע שהושיט דויד יופה את ידו למרים יופה, ואמר לה את שתי המלים: "עלי עלי!"
"דיו!" קראה ונעצה את עקביה בבשרו. הוא הפנה את ראשו לאחור, לראות את פניה, חמות וסמוקות וסמוכות לפניו, הקפיץ אותה מעט, להגביה ולהיטיב את רכיבתה, ואז בלי לתת את דעתו על המבטים ועל הלחישות, התחיל פוסע צפונה…
ועוד שנים אחר כך, לאורך כל חייהם ועד אחרי מותה, הוא חש אותה על גבו.
כי העור זוכר את החום ואת המקום ואת הלחץ ואת תנועת האוויר, כמו שחבל זוכר את המקום שקשרו בו קשר, וכמו שהעין ממשיכה לראות את פרחי הפרג גם אחרי שנעצמה.
"נעים לי לשאת אותך כך"… אמר אפופה, מנסה לבטא הרגשה שלא ידע להביעה במלים.
אסייע לו מעט, כי היופאים, על אף ריביהם עוזרים זה לזה: הוא חש כספן, כמגלה ארצות, שלכל אשר יפליג, הוא נושא את המגדלור שלו על כתפו.

קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער:

בנימין זאב הרצל / אלטנוילנד
אחרית דבר
..אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה.
היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יהיו שיאמרו:
יותר סיפור ממוסר השכל. אחרים יאמרו: יותר מוסר השכל מסיפור.
אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב.
כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.
אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה.
החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

נתן אלתרמן / עם כנסת ראשונה

"נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת.
מכל קצווי הארץ נוהרים המוני עם – – – ".
"כנסת – זה יהיה שמו של בית המחוקקים בישראל".
מן העיתון, פברואר 1949.

שׁוּב יְהִי יוֹם אָבִיב, יוֹם תְּמוּרוֹת וּפְלִיאוֹת.
בָּאֲוִיר יִשְׁתּוֹבֵב רֵיחַ מֶנְתָּה.
וְצִירִים, בְּדַלְּגָם עַל גַּבֵּי שְׁלוּלִיּוֹת,
יֵלְכוּ,
רֵעַי,
הַפַּרְלָמֶנְטָה.

הֵם יֵשְׁבוּ, כַּשָּׁגוּר, וְיַקְשִׁיבוּ לִנְאוּם
(יְשִׁיבָה מִסְפַּר-אֶלֶף-וְאֶלֶף-וְשֶׁבַע)…
אֲחָדִים יַחְטְפוּ לִרְגָעִים קְצָת-נִמְנוּם,
אֲחָדִים
סְתָם יִשְּׁנוּ שְׁנַת קֶבַע…

וְיִנְאַם הַמַּרְצֶה עַל יְצוּא-הַפּוֹלִים,
אוֹ עַל מַס הַחְזָקַת-חֲתוּלִים-שֶׁל-בַּיִת…
(הַהִיסְטוֹרְיָה –
גַּם לָהּ יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל חֻלִּין,
לִסְרִיגָה,
לְתִקּוּן גַּרְבַּיִם).

אָז מֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר
תִּכָּנֵס אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת,
תְּרַקֵּד קְצָת עַל פְּנֵי פַּטִּישׁוֹ שֶׁל הַיוֹ"ר,
וְכִמְעַט תַּהֲפֹךְ אֶת הַקֶּסֶת…

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט
וְיֵדְעוּ: הִיא צִירָה-מְזֻמֶּנֶת
מֵרוּחוֹ הָעַזָּה שֶׁל אוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט
בּוֹ נוֹלַדְתְּ, אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת.

אַתְּ לֹא נֶצַח תִּחְיִי בְּאוֹרוֹ שֶׁל בָּרָק…
לֹא! גַּם לָךְ עוֹד נָכוֹנוּ בְעַיִן
יְמֵי-חֹל וְנִמְנוּם וּוִכּוּחַ-שֶׁל-סְרָק,
בְּלִי תִּזְמֹרֶת וּבְלִי שְׁנוֹת-אַלְפַּיִם…

עוֹד יוֹמֵךְ, אֲסֵפָה, בַּשִׁגְרָה יְכֻרְסַם,
וּכְבָר שֵׁן לָךְ לוֹטְשִׁים לְמַפְרֵעַ
הַלִּשְׁכָּה וְהַנְּיָר
הָאוֹרְבִים לְעַרְשָׂם
שֶׁל תְּקוּפוֹת וּדְגָלִים וְאִידֵיאָה.

אַךְ טוֹבִים הַחֻלִּין וְהַפֶּרֶךְ הוּא טוֹב,
אִם בָּהֶם לֹא יִדֹּם אַף לְרֶגַע,
כְּמוֹ לֵב עַקְשָׁנִי וְעָמוּם, קוֹל הַתֹּף
שֶׁרָעַם
עֵת הוּנַף הַדֶּגֶל!

שֵׁם עַתִּיק לְךָ נִתַּן. עַל "הַכְּנֶסֶת" נִקְרֵאת.
אַךְ כְּמוֹ חֲצוֹצֶרֶת רוֹנֶנֶת
בָּךְ מַבְקִיעַ (וְאַל יֵחָשֵׁב לָךְ לְחֵטְא…)
גַּם הַשֵּׁם הַלּוֹעֵז "אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת".

יַעַן לֹא רַק לַכְּנֶסֶת-מִקֶּדֶם אַתְּ בַּת…
לֹא רַק לָהּ!.. מִצַּמֶּרֶת עַד גֶּזַע
בָּךְ מַכָּה גַּם סוּפַת הַקוֹנוֶנט-בְּצָרְפַת
וְחוֹלְפִים בְּךָ קִרְעֵי-מַרְסֶלְיֶזָה!

אַתְּ יָפָה כַיָּפוֹת בִּבְנוֹתָיו-שֶׁל-הַדְּרוֹר
הַקָּמוֹת לָעוֹלָם כְּאַנְדַּרְטָה.
מִן הַ"פוֹרוּם רוֹמַנּוּם" בְּתוֹךְ הַמָּצוֹר
עַד לִכְנֶסֶת הַ"מַגְנָה כַרְטָה".

לוּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי אֶת יְמֵי הַחֲזִיז
בָּם נִצַּבְתְּ רִאשׁוֹנָה מוּל רוֹאַיִךְ!
וּמַגַּע הַשִּׁגְרָה אֶת לֵחֵךְ לֹא יָנִיס
וּנְעוּרַיִךְ
יוּכְלוּ לִנְיָרַיִך!

וּבְתוֹכֵנוּ וְגַם בַּגּוֹיִים יִוָּדַע
כִּי עַל אַף הַשָּׁנִים וְהַוֶּתֶק
יַעֲמֹד בִּפְתָחַיִךְ לְלֹא-חֲלוּדָה
בְּרַק חַרְבָּם שֶׁל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

וּבִימֵי נִסָּיוֹן – יַעֲבִיר הוּא בָּךְ זִיק
וְנִצַּבְתְּ אֶת דְּבָרֵךְ לְהוֹדִיעַ
וְעֵינַיִךְ לַיֹּשֶׁר וּלְדִין-הַצַּדִּיק,
אֲבָל לֹא לִתְשׁוּאוֹת הַיָּצִיעַ!

כָּךְ! לֹא פַּעַם תָּקוּמִי לִמְלֶאכֶת הַדּוֹר
חֲשׂוּפַת מַרְפְּקִים כְּכוֹבֶסֶת…
.. וּמֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר
אָז תָּבוֹא אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט
וְרַבִּים לֹא יֵדְעוּ כִּי אֶל-הֵנָּה
הִיא הִגִּיעָה יָשָׁר מֵאוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט
שֶׁאֵי-פַּעַם סָעַר מֵעָלֵינוּ.

קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני:

ליזי דורון / למה לא באת לפני המלחמה / כצאן לטבח
מאי 1968 אחרי ששת הימים נעלם החול שחצץ בין השכונה לעולם. דחפורים, שופלים וקבלנים חשפו כבישים ובנו בניינים – באו אנשים חדשים. הם התערבבו בבית הספר, בגנים, במכולת ובקופת חולים. הם היו אחרים. היו להם נעלים שחושפות אצבעות וציפורניים, מכנסיים קצרים וגופיות – לא חולצות ולא עניבות: על הראש חבשו כובע טמבל, גם הבנים וגם הבנות: לא היה שם תלתל וספריי בשיער, ולא היתה שם כיפה או מגבעת. היתה להם שפה עם צלילים כמו: אהלן, חביבי, היי אתה שמה. היו להם שמות לא מוכרים כמו: עצמאות, חירות, עמיקם, עמיאל, יהורם וצוראל. היו להם מלחמות וגיבורים. לא שתיקה כמו אצלנו בשכונה, אלא סיפורים על אבא חייל, אבא טייס, סבתא חלוצה, אמא ששרתה בפלמ"ח והחזיקה סטן ביד: לכולם היה גם עבר ולא סתם עבר אלא עבר מפואר. בכל שבת הם יצאו לטייל, והכירו כל גבעה וכל תל בארץ. ביום אחד, כמו שפיללה הלנה, תפסתי חבר מארץ ישראל, שקראו לו אוריאל קומם. במשפחת קומם ידעו רק חג אחד מיוחד – לא היה זה פסח, לא פורים וגם לא כיפורים – החג שלהם היה יום העצמאות, ובערב החג היה אצלם טקס קבוע. הם הזמינו את כולם לבית שלידו גינה, לשיר ביום העצמאות שירי מולדת. גם אותי הזמינו. כששמעה הלנה על ההזמנה, ביקשה מאוריאל באופן אישי להיות מוזמנת לאירוע. "כדאי", תרצה את בקשתה שאלווה אותה והצביעה עלי: "בחושך, היא לא תלך ולא תחזור לבד". ואתה, המליצה, "תהיה ילד טוב, תעזור להורים בהכנות". סוף סוף הוזמנה שגרירת השכונה לערב שירה. יום העצמאות הגיע, בליל החגיגה היא ואני בדשא אצל משפחת קומם. בדשא היו פזורים אנשים פרועי בלורית, לרגליהם סנדלים, לכולם בגדי חאקי כמו מדים, ללא הבדל בין בנות ובנים. ברקע סבב הפינג'אן, באוויר היה ריח של פלאפל, חומוס וטחינה, וללחם קראו שם פיתה. רק הלנה עמדה זקופה על הדשא בחליפה אדומה, אודם על השפתיים, לקה אדומה על הציפורניים, לקה על הנעליים, לקה על הארנק וזר שושנים בנייר צלופן עם סרטים מתנפנפים בצבעים אדומים וורודים. בעל הבית, שרירי, חביב ושזוף ניגש והציג עצמו: "שמי קומם שאלתיאל", אמר, הסיט ראש לשנות את כיוון הבלורית, והושיט את היד הימנית. "ואני", אמרה הלנה בקול מתכתי שלרגע נכפף ורעד, "שמי בישראל הלנה כצאן לטבח". והושיטה יד. קומם שאליתאל קימט מצח וגבה ושאל: "מה?" הלנה חזרה ואמרה תוך כדי לחיצה: "הלנה כצאן לטבח. אתה בטח יודע" ועוד פעם חזרה על השם, רק לאט יותר: "ה-ל-נ-ה כ-צ-א-ן ל-ט-ב-ח". חזרתי עם הלנה לבד בערב החג. ואת אוריאל קומם לא ראיתי יותר.

קורא: חבר-הכנסת חיים אורון:

אהרן אפלפלד / האיש שלא פסק לישון

לפנות בוקר סיימתי את המשפטים האחרונים, ועייפות, הדומה יותר לשיתוק, אחזה בי. האורות הראשונים עוד עטופים היו באפלולית. פתחתי את החלון והושטתי את ידי ונגעתי בקרירות הדוממת.
ולפתע חזרה אלי הנגינה שמשכה את אצבעותי על גבי הדפים הלבנים וידעתי, שהשער שחסם את דרכי נפרץ, מכאן ואילך החציבה.
לפתע שמעתי את קולה של אמא, "אל תפחד, אתה עשית מה שאבא רצה לעשות, אבל אוי למחיר ששילמת."
"מאין לך אמא?"
"הייתי עמך בכל כאביך, ומה שלא ידעתי שאלתי את דוקטור וינטר."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אפילו יוצא לבד החוצה."
"אלוהים יעזור לך."
תמהתי רגע על המשפט שזה עתה יצא מפיה, אך מיד הבנתי שאין אלו מלים שלה אלא של אביה, שהתגלגלו אליה.
אמא, עמדתי לומר.
אמא הביטה בי בהשתאות ואמרה, "מותר לך לשמוח."
"אמא", אמרתי, "כשאני מתאר לעצמי את הדרך שעומדת לפני, אני רוצה ליפול על ברכי ולבקש חסד ורחמים."
"על איזו דרך אתה מדבר," תמהה.
"זה עתה פרצתי את השער ומה שנגלה לי הוא מעבר לכוחותי."
"עכשיו מותר לי לגלות לך, אבא היה בטוח שאתה תפרוץ את השער."
"אני מתפלל בליבי שאהיה מסור כמו אבא."
"את מסירותך, יקירי, כבר הראית."
זו היתה אמא, קולה ודאגתה, אבל לא לבושה. היא לבשה בגדים לבנים, כמו של אחות. לפתע עמד מול עיני חדר הניתוח אליו הובלתי שבע פעמים.
"אל דאגה, אני עמך בכל אשר תפנה."
"והיכן אבא?"
"אבא עוד לא חזר מן המחנות. ברגע שיגיע, אספר לו על פריצתך, הוא ישמח. אין אב מתקנא בבנו. אין לי ספק, שהוא יספר לך דברים שיעזרו לך."
חזרתי וראיתי את פתחה של המנהרה וידעתי שזו תחילתה של הדרך ומכאן ואילך עלי לחצוב.
אמא כנראה נבהלה מחרדתי ואמרה, "אתה תעשה כמידת יכולתך. אין אדם נתבע לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיו. אתה התחלת ללמוד עברית בנאפולי, המשכת ללמוד במטע ובאימוני לילה, ולאחר שנפצעת ישבת והעתקת מן התנ"ך. העבודה בשדה וההעתקות חישלו את כלי העבודה שלך, ועכשיו כשיש בידך כלי עבודה מופלאים כאלה, אין לי כל ספק שאלוהים יעזור לך."
"אמא", אמרתי, "מאין לך לשון זו?"
"בעולמי, עליך לדעת, הכול השתנה. הישן אינו ישן עוד והחדש נראה לי לעתים מיושן. מלים ששמעתי בילדותי מתדובבות על שפתי בקלות ודווקא הדיבור שהייתי רגילה בו השתבש אצלי."
"ברכי אותי," עלה בדעתי לבקש אותה.
אמא כנראה ציפתה לבקשתי זו ואמרה, "אבקש מאבותי שיברכו אותך."
"ואת אינך רוצה לברך אותי?"
"בילדותי ידעתי את התפילות והברכות, אבל במרוצת השנים אבדו לי, אין לי אלא לבקש את אבותי שיברכו אותך. אני אחבק אותך וזו תהיה ברכתי."

קורא:

ירושלים, ג' בתמוז תש"ע

15 ביוני 2010

חברי הכנסת ואורחיה,

"אומר היה חיים נאכט לבתו:

"יודע אני שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרוא בספרים.

בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט)

אין כספר טוב להתעטף בו ולהתנחם בו ולהיכנס באחת אל עולמות אחרים, מסקרנים ומופלאים.

השפה העברית היא שפת נשמתו ויצירתו של העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה.  שבוע הספר העברי הוא שבוע שבו אנו חוגגים, כּנֵס, את תחיית רוחה של האומה העברית.

אשרינו שזכינו לציין בכנסת ישראל את אירועי שבוע הספר העברי בארצנו ובשפתנו.

"הצעה לְסֵפֶר", האירוע ביוזמתו של חה"כ אורי אורבך, שבמסגרתו חברי הכנסת בוחרים ומשמיעים קטעי קריאה ושירה, היא יוזמה שיש בה גם מסר: בניגוד לדימוי הרווח על משכן הכנסת, איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים; התרבות והשפה, המסורתיוֹת והמתחדשות, הן יסודות המהווים דבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן.

הספר והסיפור צועדים יחדיו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. הכינוי "עַם הַסֵפֶר" דבק בנו מאז הכתירו אותנו המוסלמים בספר הקוראן כ"אַהְל (אֶ)לְ-כִּתַאבּ". כינוי זה, שהפך מאז לשם נרדף כמעט, מזכיר לנו לאורך הדורות והשנים כי כוחו של עם ישראל אינו בחרבו, כי אם בספרו וברוחו היוצרת. יעיד על כך היקפה העצום של היצירה והספרות העברית, העתיקה והמודרנית כאחד, עם הכותרים הרבים מספור היוצאים לאור מדי חודש בחודשו. מדפינו עמוסים בכשרונות ספרותיים בכל התחומים: בעיון, בשירה ובסיפורת.

אני מאחל לכולנו אירוע מעשיר ומהנה, ומקווה שיהיה במסורת יפה זו כדי לתמרץ כל אחד מאתנו לשמור פינה חמה, בכל ימות השנה, לקריאה ולעיון.

חג ספרותי שמח!

ראובן (רובי) ריבלין

יושב-ראש הכנסת

תוכן העניינים

		עמוד
	מאיר שליו, פונטנלה קורא: יושב-ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין……………………………………	4
	בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד נתן אלתרמן, "עם כנסת ראשונה" קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער……………………………………….	5-7
	ליזי דורון, למה לא באת לפני המלחמה קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני……………………………	8
	אהרן אפלפלד, האיש שלא פסק לישון קורא: חבר-הכנסת חיים אורון……………………………………………………..	9-10
	שולמית הראבן, "שונא הנסים", מתוך: צימאון – שלישיית המדבר קוראת: חברת-הכנסת שלי יחימוביץ………………………………………………	11
	רבי דוד בוזגלו, "הודו לאל רם" קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי……………………………………………………..	12
	תרצה אתר, "כשתגדלי תביני" קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס……………………………………….	13-14
	הרב אליהו כי טוב, "התורה והמסורה", מתוך: ספר התודעה קורא: סגן שר החינוך, חבר-הכנסת מאיר פרוש…………………………………	15
	ניר ברעם, "לנינגרד 1939", מתוך אנשים טובים קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי……………………………………………………..	16
	ליאונרד שטיין, "מסד למדינת ישראל, תולדותיה של הצהרת באלפור" קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ…………………………………………………………	17
	ולטר בנימין, "הרהורים", כרך ב' קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה………………………………………………..	18
	הרב חיים סבתו, "בואי הרוח" קורא: חבר הכנסת זבולון אורלב……………………………………………………	19
	מאיר שלו, יונה ונער קוראת: חברת הכנסת רחל אדטו…………………………………………………..	20

מאיר שלו

פונטנלה

כשרחל מספרת, תמיד היא מספרת על אהבה. ותולדות המשפחה מפיה אינן אלא תולדותיה של האהבה, ואנחנו איננו אלא קולבים וחבלים לשאת עליהם את האהבה.

יותר מכל הסיפורים היא אוהבת לספר ולשמוע את סיפור המסע: מסעם של אפופה ואמומה מן הדרום אל הצפון; הוא הולך והולך והולך, והיא רוכבת על גבו ומראה לו את דרכם באצבעה.

רחל צחקה ואמרה: סבא שלך הוא איש פשוט. מישהו בטח אמר לו שלהתחתן זה לשאת אשה, אז גם את זה הוא הבין כפשוטו: נשא אותה על גבו, ויאללה לדרך, אימשי דאיוש…

פרט אחד לא משתנה במסע והוא רגע ההתחלה, כי בכל מסע הפרט החשוב הוא תחילתו, הדחיפה או המשיכה הראשונה, אותה פרודה קפואה של זמן / מולקולה מדויקת של זמן, משומרת בענבר הסיפורים – הרגע שהושיט דויד יופה את ידו למרים יופה, ואמר לה את שתי המלים: "עלי עלי!"

"דיו!" קראה ונעצה את עקביה בבשרו. הוא הפנה את ראשו לאחור, לראות  את פניה, חמות וסמוקות וסמוכות לפניו, הקפיץ אותה מעט, להגביה ולהיטיב את רכיבתה, ואז בלי לתת את דעתו על המבטים ועל הלחישות, התחיל פוסע צפונה…

ועוד שנים אחר כך, לאורך כל חייהם ועד אחרי מותה, הוא חש אותה על גבו.

כי העור זוכר את החום ואת המקום ואת הלחץ ואת תנועת האוויר, כמו שחבל זוכר את המקום שקשרו בו קשר, וכמו שהעין ממשיכה לראות את פרחי הפרג גם אחרי שנעצמה.

"נעים לי לשאת אותך כך"… אמר אפופה, מנסה לבטא הרגשה שלא ידע להביעה במלים.

אסייע לו מעט, כי היופאים, על אף ריביהם עוזרים זה לזה: הוא חש כספן, כמגלה ארצות, שלכל אשר יפליג, הוא נושא את המגדלור שלו על כתפו.

קורא: יושב-ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין

בנימין זאב הרצל

אלטנוילנד

אחרית דבר

..אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה.

היה בדעתי לכתוב  סיפור עם מוסר השכל. יהיו שיאמרו:

יותר סיפור ממוסר השכל. אחרים יאמרו: יותר מוסר השכל מסיפור.

אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב.

כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.

אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה.

החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

נתן אלתרמן

עם כנסת ראשונה

"נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת.

מכל קצווי הארץ נוהרים המוני עם – – – ".

"כנסת – זה יהיה שמו של בית המחוקקים בישראל".

מן העיתון, פברואר 1949.

שׁוּב יְהִי יוֹם  אָבִיב, יוֹם תְּמוּרוֹת וּפְלִיאוֹת.

בָּאֲוִיר יִשְׁתּוֹבֵב רֵיחַ מֶנְתָּה.

וְצִירִים, בְּדַלְּגָם עַל גַּבֵּי שְׁלוּלִיּוֹת,

יֵלְכוּ,

רֵעַי,

הַפַּרְלָמֶנְטָה.

הֵם יֵשְׁבוּ, כַּשָּׁגוּר, וְיַקְשִׁיבוּ לִנְאוּם

(יְשִׁיבָה מִסְפַּר-אֶלֶף-וְאֶלֶף-וְשֶׁבַע)…

אֲחָדִים יַחְטְפוּ לִרְגָעִים קְצָת-נִמְנוּם,

אֲחָדִים

סְתָם יִשְּׁנוּ שְׁנַת קֶבַע…

וְיִנְאַם הַמַּרְצֶה עַל יְצוּא-הַפּוֹלִים,

אוֹ עַל מַס הַחְזָקַת-חֲתוּלִים-שֶׁל-בַּיִת…

(הַהִיסְטוֹרְיָה –

גַּם לָהּ יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל חֻלִּין,

לִסְרִיגָה,

לְתִקּוּן גַּרְבַּיִם).

אָז מֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר

תִּכָּנֵס אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת,

תְּרַקֵּד קְצָת עַל פְּנֵי פַּטִּישׁוֹ שֶׁל הַיוֹ"ר,

וְכִמְעַט תַּהֲפֹךְ אֶת הַקֶּסֶת…

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט

וְיֵדְעוּ: הִיא צִירָה-מְזֻמֶּנֶת

מֵרוּחוֹ הָעַזָּה שֶׁל אוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט

בּוֹ נוֹלַדְתְּ, אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת.

אַתְּ לֹא נֶצַח תִּחְיִי בְּאוֹרוֹ שֶׁל בָּרָק…

לֹא! גַּם לָךְ עוֹד נָכוֹנוּ בְעַיִן

יְמֵי-חֹל וְנִמְנוּם וּוִכּוּחַ-שֶׁל-סְרָק,

בְּלִי תִּזְמֹרֶת וּבְלִי שְׁנוֹת-אַלְפַּיִם…

עוֹד יוֹמֵךְ, אֲסֵפָה, בַּשִׁגְרָה יְכֻרְסַם,

וּכְבָר שֵׁן לָךְ לוֹטְשִׁים לְמַפְרֵעַ

הַלִּשְׁכָּה וְהַנְּיָר

הָאוֹרְבִים לְעַרְשָׂם

שֶׁל תְּקוּפוֹת וּדְגָלִים  וְאִידֵיאָה.

אַךְ טוֹבִים הַחֻלִּין וְהַפֶּרֶךְ הוּא טוֹב,

אִם בָּהֶם לֹא יִדֹּם אַף לְרֶגַע,

כְּמוֹ לֵב עַקְשָׁנִי וְעָמוּם, קוֹל הַתֹּף

שֶׁרָעַם

עֵת הוּנַף הַדֶּגֶל!

שֵׁם עַתִּיק לְךָ נִתַּן. עַל "הַכְּנֶסֶת" נִקְרֵאת.

אַךְ כְּמוֹ חֲצוֹצֶרֶת רוֹנֶנֶת

בָּךְ מַבְקִיעַ (וְאַל יֵחָשֵׁב לָךְ לְחֵטְא…)

גַּם הַשֵּׁם הַלּוֹעֵז "אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת".

יַעַן לֹא רַק לַכְּנֶסֶת-מִקֶּדֶם אַתְּ בַּת…

לֹא רַק לָהּ!.. מִצַּמֶּרֶת עַד גֶּזַע

בָּךְ מַכָּה גַּם סוּפַת הַקוֹנוֶנט-בְּצָרְפַת

וְחוֹלְפִים בְּךָ קִרְעֵי-מַרְסֶלְיֶזָה!

אַתְּ יָפָה כַיָּפוֹת בִּבְנוֹתָיו-שֶׁל-הַדְּרוֹר

הַקָּמוֹת לָעוֹלָם כְּאַנְדַּרְטָה.

מִן הַ"פוֹרוּם רוֹמַנּוּם" בְּתוֹךְ הַמָּצוֹר

עַד לִכְנֶסֶת הַ"מַגְנָה כַרְטָה".

לוּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי אֶת יְמֵי הַחֲזִיז

בָּם נִצַּבְתְּ רִאשׁוֹנָה מוּל רוֹאַיִךְ!

וּמַגַּע הַשִּׁגְרָה אֶת לֵחֵךְ לֹא יָנִיס

וּנְעוּרַיִךְ

יוּכְלוּ לִנְיָרַיִך!

וּבְתוֹכֵנוּ וְגַם בַּגּוֹיִים יִוָּדַע

כִּי עַל אַף הַשָּׁנִים וְהַוֶּתֶק

יַעֲמֹד בִּפְתָחַיִךְ לְלֹא-חֲלוּדָה

בְּרַק חַרְבָּם שֶׁל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

וּבִימֵי נִסָּיוֹן  – יַעֲבִיר הוּא בָּךְ זִיק

וְנִצַּבְתְּ אֶת דְּבָרֵךְ לְהוֹדִיעַ

וְעֵינַיִךְ לַיֹּשֶׁר וּלְדִין-הַצַּדִּיק,

אֲבָל לֹא לִתְשׁוּאוֹת הַיָּצִיעַ!

כָּךְ! לֹא פַּעַם תָּקוּמִי לִמְלֶאכֶת הַדּוֹר

חֲשׂוּפַת מַרְפְּקִים כְּכוֹבֶסֶת…

.. וּמֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר

אָז תָּבוֹא אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט

וְרַבִּים לֹא יֵדְעוּ כִּי אֶל-הֵנָּה

הִיא הִגִּיעָה יָשָׁר מֵאוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט

שֶׁאֵי-פַּעַם סָעַר מֵעָלֵינוּ.

קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער

ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

כצאן לטבח

מאי 1968 אחרי ששת הימים נעלם החול שחצץ בין השכונה לעולם. דחפורים, שופלים וקבלנים חשפו כבישים ובנו בניינים – באו אנשים חדשים. הם התערבבו בבית הספר, בגנים, במכולת ובקופת חולים. הם היו אחרים. היו להם נעלים שחושפות אצבעות וציפורניים, מכנסיים קצרים וגופיות –  לא חולצות ולא עניבות: על הראש חבשו כובע טמבל, גם הבנים וגם הבנות: לא היה שם תלתל וספריי בשיער, ולא היתה שם כיפה או מגבעת. היתה להם שפה עם צלילים כמו: אהלן, חביבי, היי אתה שמה. היו להם שמות לא מוכרים כמו: עצמאות, חירות, עמיקם, עמיאל, יהורם וצוראל. היו להם מלחמות וגיבורים. לא שתיקה כמו אצלנו בשכונה, אלא סיפורים על אבא חייל, אבא טייס, סבתא חלוצה, אמא ששרתה בפלמ"ח והחזיקה סטן ביד: לכולם היה גם עבר ולא סתם עבר אלא עבר מפואר. בכל שבת הם יצאו לטייל, והכירו כל גבעה וכל תל בארץ. ביום אחד, כמו שפיללה הלנה, תפסתי חבר מארץ ישראל, שקראו לו אוריאל קומם. במשפחת קומם ידעו רק חג אחד מיוחד – לא היה זה פסח, לא פורים וגם לא כיפורים – החג שלהם היה יום העצמאות, ובערב החג היה אצלם טקס קבוע. הם הזמינו את כולם לבית שלידו גינה, לשיר ביום העצמאות שירי מולדת. גם אותי הזמינו. כששמעה הלנה על ההזמנה, ביקשה מאוריאל באופן אישי להיות מוזמנת לאירוע. "כדאי", תרצה את בקשתה שאלווה אותה והצביעה עלי: "בחושך, היא לא תלך ולא תחזור לבד". ואתה, המליצה, "תהיה ילד טוב, תעזור להורים בהכנות". סוף סוף הוזמנה שגרירת השכונה לערב שירה. יום העצמאות הגיע, בליל החגיגה היא ואני בדשא אצל משפחת קומם. בדשא היו פזורים אנשים פרועי בלורית, לרגליהם סנדלים, לכולם בגדי חאקי כמו מדים, ללא הבדל בין בנות ובנים. ברקע סבב הפינג'אן, באוויר היה ריח של פלאפל, חומוס וטחינה, וללחם קראו שם פיתה. רק הלנה עמדה זקופה על הדשא בחליפה אדומה, אודם על השפתיים, לקה אדומה על הציפורניים, לקה על הנעליים, לקה על הארנק וזר שושנים בנייר צלופן עם סרטים מתנפנפים בצבעים אדומים וורודים. בעל הבית, שרירי, חביב ושזוף ניגש והציג עצמו: "שמי קומם שאלתיאל", אמר, הסיט ראש לשנות את כיוון הבלורית, והושיט את היד הימנית. "ואני", אמרה הלנה בקול מתכתי שלרגע נכפף ורעד, "שמי בישראל הלנה כצאן לטבח". והושיטה יד. קומם שאליתאל קימט מצח וגבה ושאל: "מה?" הלנה חזרה ואמרה תוך כדי לחיצה: "הלנה כצאן לטבח. אתה בטח יודע" ועוד פעם חזרה על השם, רק לאט יותר: "ה-ל-נ-ה כ-צ-א-ן ל-ט-ב-ח". חזרתי עם הלנה לבד בערב החג. ואת אוריאל קומם לא ראיתי יותר.

קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני

אהרן אפלפלד / האיש שלא פסק לישון

לפנות בוקר סיימתי את המשפטים האחרונים, ועייפות, הדומה יותר לשיתוק, אחזה בי. האורות הראשונים עוד עטופים היו באפלולית. פתחתי את החלון והושטתי את ידי ונגעתי בקרירות הדוממת.

ולפתע חזרה אלי הנגינה שמשכה את אצבעותי על גבי הדפים הלבנים וידעתי, שהשער שחסם את דרכי נפרץ, מכאן ואילך החציבה.

לפתע שמעתי את קולה של אמא, "אל תפחד, אתה עשית מה שאבא רצה לעשות, אבל אוי למחיר ששילמת."

"מאין לך אמא?"

"הייתי עמך בכל כאביך, ומה שלא ידעתי שאלתי את דוקטור וינטר."

"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אפילו יוצא לבד החוצה."

"אלוהים יעזור לך."

תמהתי רגע על המשפט שזה עתה יצא מפיה, אך מיד הבנתי שאין אלו מלים שלה אלא של אביה, שהתגלגלו אליה.

אמא, עמדתי לומר.

אמא הביטה בי בהשתאות ואמרה, "מותר לך לשמוח."

"אמא", אמרתי, "כשאני מתאר לעצמי את הדרך שעומדת לפני, אני רוצה ליפול על ברכי ולבקש חסד ורחמים."

"על איזו דרך אתה מדבר," תמהה.

"זה עתה פרצתי את השער ומה שנגלה לי הוא מעבר לכוחותי."

"עכשיו מותר לי לגלות לך, אבא היה בטוח שאתה תפרוץ את השער."

"אני מתפלל בליבי שאהיה מסור כמו אבא."

"את מסירותך, יקירי, כבר הראית."

זו היתה אמא, קולה ודאגתה, אבל לא לבושה. היא לבשה בגדים לבנים, כמו של אחות. לפתע עמד מול עיני חדר הניתוח אליו הובלתי שבע פעמים.

"אל דאגה, אני עמך בכל אשר תפנה."

"והיכן אבא?"

"אבא עוד לא חזר מן המחנות. ברגע שיגיע, אספר לו על פריצתך, הוא ישמח. אין אב מתקנא בבנו. אין לי ספק, שהוא יספר לך דברים שיעזרו לך."

חזרתי וראיתי את פתחה של המנהרה וידעתי שזו תחילתה של הדרך ומכאן ואילך עלי לחצוב.

אמא כנראה נבהלה מחרדתי ואמרה, "אתה תעשה כמידת יכולתך. אין אדם נתבע לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיו. אתה התחלת ללמוד עברית בנאפולי, המשכת ללמוד במטע ובאימוני לילה, ולאחר שנפצעת ישבת והעתקת מן התנ"ך. העבודה בשדה וההעתקות חישלו את כלי העבודה שלך, ועכשיו כשיש בידך כלי עבודה מופלאים כאלה, אין לי כל ספק שאלוהים יעזור לך."

"אמא", אמרתי, "מאין לך לשון זו?"

"בעולמי, עליך לדעת, הכול השתנה. הישן אינו ישן עוד והחדש נראה לי לעתים מיושן. מלים ששמעתי בילדותי מתדובבות על שפתי בקלות ודווקא הדיבור שהייתי רגילה בו השתבש אצלי."

"ברכי אותי," עלה בדעתי לבקש אותה.

אמא כנראה ציפתה לבקשתי זו ואמרה, "אבקש מאבותי שיברכו אותך."

"ואת אינך רוצה לברך אותי?"

"בילדותי ידעתי את התפילות והברכות, אבל במרוצת השנים אבדו לי, אין לי אלא לבקש את אבותי שיברכו אותך. אני אחבק אותך וזו תהיה ברכתי."

קורא: חבר-הכנסת חיים אורון

שולמית הראבן

צימאון – שלישיית המדבר

"שונא הנסים"

לא היו להם מנהיגים. אולי גם מנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה – ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גוויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

פעמים היה מי-מהם מתקרב אל גדר הטיט של חווה מעובדת, חציו חשאי חציו חוצפה, ניכר בבגדו השחור הבלוי, בשיזפון הכבד, המלא זוהמה, בעור שנשתריין כעור חרדון, בתנועת הגוף החומקת. צלו עבר בחווה כצל עורב, ומי שחש בו, היה אומר: אחד מהם. חוזר היה אל המדבר, מקפץ מהר, נושא עמו בכנף הבגד ברווז לכוד מן השַׁקְיָה, או אבטיח בעונתו, מותיר אחריו קללה ולעג. מגרשים היו אותו בלי חמדה, מביטים בו במרוצתו המחוצפת בתימהון אטי שאין עמו מעשה.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים.

איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְׁקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

קוראת: חברת-הכנסת שלי יחימוביץ

רבי דוד בוזגלו

"הודו לאל רם"

פִּזְמוֹן – הוֹדוּ לְאֵל-רָם חַי דָּר בִּמְעוֹנוֹ,

לְעַם זוּ קָנְתָה יַד יְמִינוֹ,

עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ.

שְׂאִי צִיּוֹן אֶת עֵינַיִךְ

וּרְאִי בָּנַיִךְ – בּוֹנַיִךְ

הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ

אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

פִּזְמוֹן

וּבְצִיּוֹן לַחֲכָמֶיהָ,

עֵץ הַחַיִּים וְלַחוֹלְמֶיהָ,

כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ

אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ,

פִּזְמוֹן

כָּל שׁוֹכְנֵיהַ בְּרִיאֵי אוּל

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ כְּשָׁאוּל,

דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל,

וַיְהִי אֱלֹהִים עִמָּדוֹ.

פִּזְמוֹן

מִזְגָּהּ מַחְלִים וְהוּא פִּלְאִי

כִּי נָס מִמֶּנּוּ כָּל חוֹלִי ,

וּמִי אַתָּה פַז וַחֲלִי

מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ.

קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי

תרצה אתר

"כשתגדלי תביני"

אִמָּא, מָתַי אֶהְיֶה כְּבָר גְּדוֹלָה?

בְּעוֹד כַּמָּה שֶׁנִּים יַלְדָּתִי

וְיִהְיֶה לִי תִּינוֹק בְּתוֹךְ עֲגָלָה?

כַּמּוּבָן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בִּתִּי

אִמָּא לְכֶלֶב יֵשׁ אַבָּא?

וַדַּאי

וְסַבָּא?

אוּלַי

לִי אֵין סַבָּא מַדּוּעַ?

כִּי סַבָּא שֶׁלָּךְ בַּשָּׁמַיִם הַלֹּא

אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ לְשָׁם עִם סֻלָּם?

לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָיָה שָׁם כּוֹכָב עִם פָּנִים

אִמָּא מַה זֶּה חֲלוֹם תְּמוּנָה אוֹ מָקוֹם?

זֶה סִפּוּר שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁיְּשֵׁנִים

אִמָּא רוֹנִית כְּבָר הִבְרִיאָה?

וַדַּאי

לְגַמְרֵי?

אוּלַי

מַה זֶּה דּוֹקְטוֹר?

רוֹפֵא

מַדּוּעַ?

קוֹרְאִים לוֹ רוֹפֵא כִּי הוּא אִישׁ מְרַפֵּא

לָמָּה כֻּלָּם לֹא רוֹפְאִים רַק חוֹלִים?

כָּךְ זֶה, קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא יָרֵחַ זֹאת אֶבֶן כָּזֹאת?

כֵּן גְּדוֹלָה עֲנָקִית וּלְבָנָה

אֲבָל הִיא רְחוֹקָה נוֹרָא מְאוֹד וְלָכֵן הִיא נִרְאֵית קְטַנָּה

אִמָּא תִּינוֹק זֶה בַּבֶּטֶן?

וַדַּאי

וְיִהְיֶה לָךְ?

אוּלַי

לִי אֵין בֶּטֶן גְּדוֹלָה

לֹא אֵין לָךְ

עַכְשָׁו אֶת קְטַנָּה אָז אִי אֶפְשָׁר

אֵיךְ הַתִּינוֹק שָׁם בִּפְנִים כְּמוֹ פַּרְפַּר?

לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

וְרַק אֲנִי וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁבְּפִי

יוֹדְעוֹת אֶת הַסּוֹד הַגָּדוֹל

שֶׁגַּם כְּשֶׁגְּדֵלִים לֹא מְבִינִים

רַק פָּשׁוּט יוֹם אֶחָד

מַפְסִיקִים לִשְׁאֹל

קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס

הרב אליהו כי טוב

ספר התודעה

"התורה והמסורה"

זאת התורה המסורה בידינו, על כל אותיותיה. וכן האותיות הזעירות והאותיות הגדולות שבתורה, ואפילו התגים שעל האותיות, מן בראשית עד סוף התורה – כזאת הראה הקב"ה למשה, תורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וממנה העתיק משה רבינו על גבי קלף של עור. ובשעה שמשה רבינו העתיק מן הכתב אשר ראה בעיניו, היה גם שומע באזניו מפיו של הקב"ה את כל אותם הדברים שהעתיק, וידע את הקרי של דברי התורה מן השמועה, ואת הכתיב – מן ראית הכתב.

ואותו הכתב שהעתיק משה רבינו, הוא היה ספר התורה הראשון שעליו נאמר (דברים, סוף וילך): "ויצו משה את הלוויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד". ועוד העתיק משה רבינו וכתב שנים עשר ספרי תורה ונתן לכל שבט ספר תורה אחד, ולימדם בעל פה כל מה שלמד הוא מפי הגבורה – את הכללים והפרטים, הדקדוקים והרמזים ושאר העניינים הצפונים בכל דברי התורה הזאת, באותיותיה ובצירופיהן, בתיבותיה ובחיבוריהן, בפסוקיה ובחילוקי פרשיותיה וספריה, ככל אשר יכלה דעת חכמי אותו הדור לספוג – הכל לימדם והבינם בעל פה, בשעה שמסר בידם את ספרי תורה אלה שבכתב.

ומספרי תורה אלה העתיקו הסופרים הרבים שבדורות אחרי משה רבינו, באימה וברתת וביראה ובחרדה, שחס ושלום לא יטעו ולא ישנו בהעתקתם אפילו תג אחד של אות אחת.

ואח"כ רבו המעתיקים שהעתיקו מן המעתיקים הראשונים, וכשרבו ההעתקות ונפלה טעות באחת מהן – השוו אותה אל הספר שהיה בדוק ותיקנו.

וכשרבו הדורות, ורבו התלאות והטלטולים ונגנז הארון ונעלמו הספרים הראשונים, ולעומתם נתרבו מאד המעתיקים – תמיד נמצאו ספרים מעטים שהיו בדוקים ביותר, ועל פיהם תיקנו את השאר. ואפילו מצאו שינויים קלים בין הספרים הבדוקים, שלא היו דומים זה לזה, העמידו החכמים את תיקונו של הנוסח על פי הנוסח שברוב הספרים הבדוקים ביותר. וכמו שמסופר במסכת סופרים, ששלשה ספרים נמצאו בעזרה שבבית המקדש, בכל אחד מהם היה שינוי לגבי הכתוב בשאר שני הספרים – בטלו את האחד מפני השנים, וחזרו והעמידו  תיקון סופרים ללא שום ספק ושינוי. וכן נהגו גם בדורות המאוחרים. באופן כזה, חזקה וידוע וודאי הדבר אצלנו כי זאת התורה המוחזקת בידינו אין בה לא שינוי ולא תמורה ולא חילוף כלל, מן התורה שכתב משה רבינו מפי הגבורה ומתוך כתב האש-שחורה ע"ג אש-לבנה.

קורא: חבר-הכנסת מאיר פרוש

ניר ברעם

אנשים טובים

"לנינגרד 1939"

"אני למדתי היסטוריה היטב. אידיאולוגיות ואופנות הופיעו ונעלמו, אנשים האמינו בדברים מסוימים ואחר כך בדברים אחרים לגמרי, והדבר היחיד שנותר עקבי הוא האלסטיות המבהילה של הנפש שלנו. סאשה, אנשים הם עלובים, תמיד הם רוצים לשנות ולבגוד, הם מפריחים הזיות על משטר יותר טוב, ואז בחוצפתם רוצים ליישם אותם. אנחנו לא מתעסקים במעשים ובתוצאותיהם, אלא בדברים אחרים: אנשים חייבים לפחד מכל הרהור נפשע שעולה על דעתם, לחשוד בכולם ולא לחלוק את מחשבותיהם עם איש, ולזכור שאין שום מקום אפל עד כדי כך שלא נראה אותם שם."

בתחילה שיערה שהוא מתכוון לפחדנות האנושית ולנכונותם של האזרחים ולהשלים עם כל שקר, לשבח אדם וכעבור שבוע לדרוש שיומת. ופתאום הבינה שכוונתו לא הייתה לשקרים ולהונאות, אלא לאותה גמישות שבזכותה אנשים יכולים לשכב על מיטתם בלילה ולדמיין או לחלום על הפשעים הנוראים ביותר, ולהתעורר בבוקר בתחושה שהכול בסדר; אותה גמישות מתמרנת תודעה שבזכותה מנפה מקסים כל זיכרון שמסכן את הסיפור שהוא מאמין בו. האלסטיות אינה עומדת מאחורי השקרים, היא אותה יד סמויה המחליקה מייד כל קמט בָּאמת שאנשים נושאים אליה עיניים. לפעמים עולים בהם הרהורי כפירה, ספקות מזנבים, מהלומה של היזכרות, אבל אז הם מזדקפים ומסתערים – נאחזים שוב בסיפור שלהם, מכוח צו עליון של הנפש.

קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי

ליאונרד שטיין

מסד למדינת ישראל, תולדותיה  של הצהרת באלפור

[רקע: הטורקים שולטים בארץ-ישראל, התנועה הציונית מתלבטת אם לפעול בגלוי למען השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל]

בקונגרס הציוני השמיני, בשנת התרס"ז (1907), אמר חיים ויצמן:

"יש לשאוף אל צ'ארטר, אולם רק כתוצאה של מאמצינו בארץ-ישראל. אם יתנו לנו כיום הממשלות צ'ארטר תהיה זו רק פיסת נייר. לא כן יהיה אם נעבוד בארץ-ישראל; אזי הוא ייכתב ויחושל בדמנו".

הציונים סברו שאסור לעורר חשד, כי מטרת התנועה הציונית היא לנתק את ארץ ישראל מטורקיה ולהופכה למדינה יהודית.

בשנת התרס"ח (1908) התריע נחום סוקולוב, המזכ"ל של ההסתדרות הציונית, ש"אין אמת כלשהי בטענה שהציונות מתכוונת להקמת מדינה יהודית עצמאית".

העיתון "ג'ואיש כרוניקל", תומך נלהב בציונות, כתב כי ב"תוכנית באזל לא נאמרה מלה אחת על מדינה יהודית אוטונומית".

בקונגרס התשיעי, בשנת התרס"ט (1909), הכריז מכס נורדאו, דובר התנועה הציונית: "אנו גונזים ברוב כבוד את רעיון הצ'ארטר בארכיון הציונות המדינית המודרנית ואיננו מדברים עליו עוד". נורדאו הוקיע "את הולכי-הרכיל המבישים, הטוענים כי הציונים רוצים לפלס להם דרך לתוך טורקיה על מנת לתפוס את ארץ ישראל… חובתנו לשכנע את הטורקים כי אין להם בכל העולם ידידים יותר נדיבי לב ומקריבי עצמם מן הציונים".

וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הודיע כי "הציונים מקבלים עליהם בלי הסתייגות את ההתחייבויות הכרוכות בנאמנות למדינה העות'מנית ומוסדותיה ומקבלים לציית במפורש לחוקיה". "מבקשים לא מדינה יהודית אלא ארץ מולדת".

אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית הבא, אמר בשנת התרע"ג (1913): "ביישוב ארץ-ישראל ובפיתוח משאביה יתרמו הציונים תרומה רבת ערך להתקדמות הקיסרות הטורקית".

אבל הכרזות אלה נפלו על אוזניים אטומות. הטורקים לא נתרשמו ועשו כל שיכלו כדי למנוע את היהודים מלבוא לארץ-ישראל. אם נמצאו אמצעים להתגבר על המכשולים הרי היה הדבר, בחלקו, הודות לשחיתותם של הפקידים הטורקים.

הרעיון של "נאמנות" לטורקיה, שלעתים כה קרובות ובהדגשה כה רבה הוכרז עליו בשנים שמייד לפני המלחמה, נעשה בתודעת ציונים רבים מעין עיקרון דתי!

כזה אפוא היה המצב ערב מלחמת העולם (הראשונה). כתנועה מדינית עמדה הציונות, או נדמה שעמדה, בפני קיר אטום. היא לא יכלה לצפות לעידוד לא מן הממשלה הטורקית ולא מאיזו ממשלה אחרת.

בקונגרס של שנת התרע"ג (1913 – ערב  מלחמת העולם הראשונה)  היה זה ויצמן עצמו שהכריז כי אין מה לקוות או כמעט אין מה לקוות מן המעצמות הגדולות, וכה אמר:

"הגדולה בכל המעצמות הגדולות, עמה עלינו לשאת ולתת, הוא העם היהודי. במעצמה הזאת אנו תולים את כל התקוות; במעצמות האחרות – מעט מאד".

קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ

ולטר בנימין

הרהורים

יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות.

כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה

הרב חיים סבתו

בואי הרוח

ערב אחר היה משמש אותו אולם בהדסה הקטנה לאסיפת בחירות.

חודשיים קודם הבחירות היה מגיע נציג של המפלגה ומבשר, השנה יסללו את רחוב ניסן וגם את רחוב קורצ'ק, יצפו באספלט את הרחובות הלבנים. כן, אדון יפרח, תתפלא, אבל הוא דווקא כן יודע. נכון, אדון יפרח, אתה צודק, הוא יודע שכבר הבטיחו חמש פעמים, אבל הפעם זוהי הבטחה שלו. וכשהוא מבטיח הוא תמיד מקיים. מישהו פה זוכר הבטחה שלו שלא קיימו? והוא גם זוכר את קורצ'ק עוד מאירופה. מהמלחמה. איפה לעזאזל נמצא רחוב קורצ'ק הזה, הוא לוחש לפקיד של קופת חולים שיושב לידו, עסקן של המפלגה משיכון ותיקים. לחישתו נשמעת מסוף האולם ועד סופו. אבל גם אילו צעק לא היה הדבר משנה כלום לאותם עשרות מנומנמים שבאו אחרי יום עבודה מפרך רק כדי לעשות טובה לכמה עסקנים, אחד מהם דוד של אשת אחיו, אחר חבר של הגבאי. העסקן מניע את ידיו בשאלה, מתאמץ להיזכר. מנין לו לדעת איפה רחוב קורצ'ק. הוא בכלל לא ידע שלרחובות כאן יש שמות.

כולם קוראים למקום הזה שיכון עולים, או בית-מזמיל, או המעברה. אין פה בכלל שמות של רחובות, ומה פתאום קורצ'ק?

יש שאלות? תמיד אזולאי מרים את היד. למה שתי הדודות הזקנות שלו גרות יחד עם המשפחה שלו בבית שכולו חדר וחצי, ולמה לא מגיע להם שיכון לבד, כמו לאטיאס? הנואם נראה מופתע. מי זה אטיאס, שאל את עסקן המפלגה. ומי זה האזולאי הזה, הוא משלנו? העסקן הינהן בראשו, ואז הרים הנואם את ראשו וענה בכובד ראש: זה רציני מאוד מה שאתה שואל, אדון אזולאי הנכבד. רציני מאוד מאוד. לא ייתכן כדבר הזה. חדר וחצי יחד עם שתי דודות. לא ייתכן. אמת, צעירה היא מדינתנו ורבים וכבדים הם קשייה, אבל במעלה המסלול היא צועדת ואת עיניה היא נושאת אל ראש ההר, כדברי המשורר הציוני המפורסם, החבר אוּלְמי. אנחנו נטפל בזה, אדון אזולאי. אני בעצמי אטפל בזה.

והוא מוציא מכיס חולצתו פנקס שחור קטן ורושם, או עושה את עצמו רושם.

מאז בא ממרוקו אף אחד לא קרא לאזולאי אדון אזולאי הנכבד, תמיד קראו לו רק אזולאי, במלעיל.

בדרכם החוצה לחש העסקן לנציג המפלגה, מוכרחים לדבר עם פרקש. הוא הקובע אצל העולים האלה.

מי זה פרקש? שאל הנציג. מה הבעיה לקחת אותו אלינו?

אין סיכוי, אמר העסקן. פרקש הוא עצמאי. הוא לא תלוי באף אחד.

קורא: חבר-הכנסת זבולון אורלב

מאיר שלו

יונה ונער

הלכתי למצוא לי בית. שיתעטף עלי סביב, שיהיה לי מקלט מעט. עברתי ברחובות כפר קטנים, מנומרי אור-צל וקולות של תורים. הצצתי, נקשתי, נכנסתי לצרכניות, שאלתי את הקונים, עיינתי בלוחות נקובי נעצים וזרועי פתקאות.

ביקרתי במזכירויות שבכולן אותו אפור של שולחנות ואנשים ואותם תצלומי אוויר: שמיכות-הטלאים של פרדסים ושדות, מבני משק, חצרות ובהן נקודות שחורות-לבנות – פרות שנלכדו בענבר העדשה.

נע ונד. על פני כל הארץ כולה, אוחז בהגה הגדול והרך של בהמות, מחפש, ובסופו של דבר גם מוצא. הנה הוא, הבית שהועדת לי: קטן ועלוב למראה, אבל שני ברושים זקנים נראים מחלונו, כאשר אהבת ואמרת, ושני חרובים כבירים בפינת חצרו, ועשבים בסדקי המדרכה, כאשר איווית וציווית.

שלום, בית. קירותיך טיח נושר, דלתך מסומרת אל המזוזות, חלונותיך אטומים בלוחות עץ, אבל החדרים שמעבר להם ריקים מאדם ומהדהדים לי שאבוא. חרדון גדול רץ בתעלת הפח של המרזב וציפורניו צמררו את עורי. קִנים ישנים, שופעי קש, של דרורים הציצו מחרכי הגג. הקפתי אותו סביב-סביב, מפלס לי דרך בין חוחים זועפים שקומתם כקומתי. תאנה חלכאית, דשא מקריח, לימון נוטה למות. רחש פתאומי הפחיד את כפות רגלי.

חומט גדול נמלט.

קוראת: חברת-הכנסת רחל אדטו

שולמית הראבן / צימאון – שלישיית המדבר

"שונא הנסים"
לא היו להם מנהיגים. אולי גם מנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה – ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גוויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

פעמים היה מי-מהם מתקרב אל גדר הטיט של חווה מעובדת, חציו חשאי חציו חוצפה, ניכר בבגדו השחור הבלוי, בשיזפון הכבד, המלא זוהמה, בעור שנשתריין כעור חרדון, בתנועת הגוף החומקת. צלו עבר בחווה כצל עורב, ומי שחש בו, היה אומר: אחד מהם. חוזר היה אל המדבר, מקפץ מהר, נושא עמו בכנף הבגד ברווז לכוד מן השַׁקְיָה, או אבטיח בעונתו, מותיר אחריו קללה ולעג. מגרשים היו אותו בלי חמדה, מביטים בו במרוצתו המחוצפת בתימהון אטי שאין עמו מעשה.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים.
איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְׁקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

קוראת: רבי דוד בוזגלו / "הודו לאל רם"

פִּזְמוֹן – הוֹדוּ לְאֵל-רָם חַי דָּר בִּמְעוֹנוֹ,
לְעַם זוּ קָנְתָה יַד יְמִינוֹ,
עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ.

שְׂאִי צִיּוֹן אֶת עֵינַיִךְ
וּרְאִי בָּנַיִךְ – בּוֹנַיִךְ
הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ
אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

פִּזְמוֹן
וּבְצִיּוֹן לַחֲכָמֶיהָ,
עֵץ הַחַיִּים וְלַחוֹלְמֶיהָ,
כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ
אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ,

פִּזְמוֹן
כָּל שׁוֹכְנֵיהַ בְּרִיאֵי אוּל
גִּבּוֹרֵי כֹּחַ כְּשָׁאוּל,
דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל,
וַיְהִי אֱלֹהִים עִמָּדוֹ.

פִּזְמוֹן
מִזְגָּהּ מַחְלִים וְהוּא פִּלְאִי
כִּי נָס מִמֶּנּוּ כָּל חוֹלִי ,
וּמִי אַתָּה פַז וַחֲלִי
מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ.

קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי

תרצה אתר / "כשתגדלי תביני"

אִמָּא, מָתַי אֶהְיֶה כְּבָר גְּדוֹלָה?
בְּעוֹד כַּמָּה שֶׁנִּים יַלְדָּתִי
וְיִהְיֶה לִי תִּינוֹק בְּתוֹךְ עֲגָלָה?
כַּמּוּבָן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בִּתִּי
אִמָּא לְכֶלֶב יֵשׁ אַבָּא?
וַדַּאי
וְסַבָּא?
אוּלַי
לִי אֵין סַבָּא מַדּוּעַ?
כִּי סַבָּא שֶׁלָּךְ בַּשָּׁמַיִם הַלֹּא
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ לְשָׁם עִם סֻלָּם?
לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָיָה שָׁם כּוֹכָב עִם פָּנִים
אִמָּא מַה זֶּה חֲלוֹם תְּמוּנָה אוֹ מָקוֹם?
זֶה סִפּוּר שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁיְּשֵׁנִים
אִמָּא רוֹנִית כְּבָר הִבְרִיאָה?
וַדַּאי
לְגַמְרֵי?
אוּלַי
מַה זֶּה דּוֹקְטוֹר?
רוֹפֵא
מַדּוּעַ?
קוֹרְאִים לוֹ רוֹפֵא כִּי הוּא אִישׁ מְרַפֵּא
לָמָּה כֻּלָּם לֹא רוֹפְאִים רַק חוֹלִים?
כָּךְ זֶה, קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא יָרֵחַ זֹאת אֶבֶן כָּזֹאת?
כֵּן גְּדוֹלָה עֲנָקִית וּלְבָנָה
אֲבָל הִיא רְחוֹקָה נוֹרָא מְאוֹד וְלָכֵן הִיא נִרְאֵית קְטַנָּה
אִמָּא תִּינוֹק זֶה בַּבֶּטֶן?
וַדַּאי
וְיִהְיֶה לָךְ?
אוּלַי
לִי אֵין בֶּטֶן גְּדוֹלָה
לֹא אֵין לָךְ
עַכְשָׁו אֶת קְטַנָּה אָז אִי אֶפְשָׁר
אֵיךְ הַתִּינוֹק שָׁם בִּפְנִים כְּמוֹ פַּרְפַּר?
לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

וְרַק אֲנִי וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁבְּפִי
יוֹדְעוֹת אֶת הַסּוֹד הַגָּדוֹל
שֶׁגַּם כְּשֶׁגְּדֵלִים לֹא מְבִינִים
רַק פָּשׁוּט יוֹם אֶחָד
מַפְסִיקִים לִשְׁאֹל

קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס

הרב אליהו כי טוב / ספר התודעה

"התורה והמסורה"
זאת התורה המסורה בידינו, על כל אותיותיה. וכן האותיות הזעירות והאותיות הגדולות שבתורה, ואפילו התגים שעל האותיות, מן בראשית עד סוף התורה – כזאת הראה הקב"ה למשה, תורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וממנה העתיק משה רבינו על גבי קלף של עור. ובשעה שמשה רבינו העתיק מן הכתב אשר ראה בעיניו, היה גם שומע באזניו מפיו של הקב"ה את כל אותם הדברים שהעתיק, וידע את הקרי של דברי התורה מן השמועה, ואת הכתיב – מן ראית הכתב.

ואותו הכתב שהעתיק משה רבינו, הוא היה ספר התורה הראשון שעליו נאמר (דברים, סוף וילך): "ויצו משה את הלוויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד". ועוד העתיק משה רבינו וכתב שנים עשר ספרי תורה ונתן לכל שבט ספר תורה אחד, ולימדם בעל פה כל מה שלמד הוא מפי הגבורה – את הכללים והפרטים, הדקדוקים והרמזים ושאר העניינים הצפונים בכל דברי התורה הזאת, באותיותיה ובצירופיהן, בתיבותיה ובחיבוריהן, בפסוקיה ובחילוקי פרשיותיה וספריה, ככל אשר יכלה דעת חכמי אותו הדור לספוג – הכל לימדם והבינם בעל פה, בשעה שמסר בידם את ספרי תורה אלה שבכתב.

ומספרי תורה אלה העתיקו הסופרים הרבים שבדורות אחרי משה רבינו, באימה וברתת וביראה ובחרדה, שחס ושלום לא יטעו ולא ישנו בהעתקתם אפילו תג אחד של אות אחת.
ואח"כ רבו המעתיקים שהעתיקו מן המעתיקים הראשונים, וכשרבו ההעתקות ונפלה טעות באחת מהן – השוו אותה אל הספר שהיה בדוק ותיקנו.

וכשרבו הדורות, ורבו התלאות והטלטולים ונגנז הארון ונעלמו הספרים הראשונים, ולעומתם נתרבו מאד המעתיקים – תמיד נמצאו ספרים מעטים שהיו בדוקים ביותר, ועל פיהם תיקנו את השאר. ואפילו מצאו שינויים קלים בין הספרים הבדוקים, שלא היו דומים זה לזה, העמידו החכמים את תיקונו של הנוסח על פי הנוסח שברוב הספרים הבדוקים ביותר. וכמו שמסופר במסכת סופרים, ששלשה ספרים נמצאו בעזרה שבבית המקדש, בכל אחד מהם היה שינוי לגבי הכתוב בשאר שני הספרים – בטלו את האחד מפני השנים, וחזרו והעמידו תיקון סופרים ללא שום ספק ושינוי. וכן נהגו גם בדורות המאוחרים. באופן כזה, חזקה וידוע וודאי הדבר אצלנו כי זאת התורה המוחזקת בידינו אין בה לא שינוי ולא תמורה ולא חילוף כלל, מן התורה שכתב משה רבינו מפי הגבורה ומתוך כתב האש-שחורה ע"ג אש-לבנה.

קורא: חבר-הכנסת מאיר פרוש

ניר ברעם / אנשים טובים

"לנינגרד 1939"

"אני למדתי היסטוריה היטב. אידיאולוגיות ואופנות הופיעו ונעלמו, אנשים האמינו בדברים מסוימים ואחר כך בדברים אחרים לגמרי, והדבר היחיד שנותר עקבי הוא האלסטיות המבהילה של הנפש שלנו. סאשה, אנשים הם עלובים, תמיד הם רוצים לשנות ולבגוד, הם מפריחים הזיות על משטר יותר טוב, ואז בחוצפתם רוצים ליישם אותם. אנחנו לא מתעסקים במעשים ובתוצאותיהם, אלא בדברים אחרים: אנשים חייבים לפחד מכל הרהור נפשע שעולה על דעתם, לחשוד בכולם ולא לחלוק את מחשבותיהם עם איש, ולזכור שאין שום מקום אפל עד כדי כך שלא נראה אותם שם."

בתחילה שיערה שהוא מתכוון לפחדנות האנושית ולנכונותם של האזרחים ולהשלים עם כל שקר, לשבח אדם וכעבור שבוע לדרוש שיומת. ופתאום הבינה שכוונתו לא הייתה לשקרים ולהונאות, אלא לאותה גמישות שבזכותה אנשים יכולים לשכב על מיטתם בלילה ולדמיין או לחלום על הפשעים הנוראים ביותר, ולהתעורר בבוקר בתחושה שהכול בסדר; אותה גמישות מתמרנת תודעה שבזכותה מנפה מקסים כל זיכרון שמסכן את הסיפור שהוא מאמין בו. האלסטיות אינה עומדת מאחורי השקרים, היא אותה יד סמויה המחליקה מייד כל קמט בָּאמת שאנשים נושאים אליה עיניים. לפעמים עולים בהם הרהורי כפירה, ספקות מזנבים, מהלומה של היזכרות, אבל אז הם מזדקפים ומסתערים – נאחזים שוב בסיפור שלהם, מכוח צו עליון של הנפש.

קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי

ליאונרד שטיין / מסד למדינת ישראל, תולדותיה של הצהרת באלפור

[רקע: הטורקים שולטים בארץ-ישראל, התנועה הציונית מתלבטת אם לפעול בגלוי למען השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל]

בקונגרס הציוני השמיני, בשנת התרס"ז (1907), אמר חיים ויצמן:
"יש לשאוף אל צ'ארטר, אולם רק כתוצאה של מאמצינו בארץ-ישראל. אם יתנו לנו כיום הממשלות צ'ארטר תהיה זו רק פיסת נייר. לא כן יהיה אם נעבוד בארץ-ישראל; אזי הוא ייכתב ויחושל בדמנו".
הציונים סברו שאסור לעורר חשד, כי מטרת התנועה הציונית היא לנתק את ארץ ישראל מטורקיה ולהופכה למדינה יהודית.
בשנת התרס"ח (1908) התריע נחום סוקולוב, המזכ"ל של ההסתדרות הציונית, ש"אין אמת כלשהי בטענה שהציונות מתכוונת להקמת מדינה יהודית עצמאית".
העיתון "ג'ואיש כרוניקל", תומך נלהב בציונות, כתב כי ב"תוכנית באזל לא נאמרה מלה אחת על מדינה יהודית אוטונומית".
בקונגרס התשיעי, בשנת התרס"ט (1909), הכריז מכס נורדאו, דובר התנועה הציונית: "אנו גונזים ברוב כבוד את רעיון הצ'ארטר בארכיון הציונות המדינית המודרנית ואיננו מדברים עליו עוד". נורדאו הוקיע "את הולכי-הרכיל המבישים, הטוענים כי הציונים רוצים לפלס להם דרך לתוך טורקיה על מנת לתפוס את ארץ ישראל… חובתנו לשכנע את הטורקים כי אין להם בכל העולם ידידים יותר נדיבי לב ומקריבי עצמם מן הציונים".
וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הודיע כי "הציונים מקבלים עליהם בלי הסתייגות את ההתחייבויות הכרוכות בנאמנות למדינה העות'מנית ומוסדותיה ומקבלים לציית במפורש לחוקיה". "מבקשים לא מדינה יהודית אלא ארץ מולדת".
אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית הבא, אמר בשנת התרע"ג (1913): "ביישוב ארץ-ישראל ובפיתוח משאביה יתרמו הציונים תרומה רבת ערך להתקדמות הקיסרות הטורקית".
אבל הכרזות אלה נפלו על אוזניים אטומות. הטורקים לא נתרשמו ועשו כל שיכלו כדי למנוע את היהודים מלבוא לארץ-ישראל. אם נמצאו אמצעים להתגבר על המכשולים הרי היה הדבר, בחלקו, הודות לשחיתותם של הפקידים הטורקים.
הרעיון של "נאמנות" לטורקיה, שלעתים כה קרובות ובהדגשה כה רבה הוכרז עליו בשנים שמייד לפני המלחמה, נעשה בתודעת ציונים רבים מעין עיקרון דתי!
כזה אפוא היה המצב ערב מלחמת העולם (הראשונה). כתנועה מדינית עמדה הציונות, או נדמה שעמדה, בפני קיר אטום. היא לא יכלה לצפות לעידוד לא מן הממשלה הטורקית ולא מאיזו ממשלה אחרת.
בקונגרס של שנת התרע"ג (1913 – ערב מלחמת העולם הראשונה) היה זה ויצמן עצמו שהכריז כי אין מה לקוות או כמעט אין מה לקוות מן המעצמות הגדולות, וכה אמר:
"הגדולה בכל המעצמות הגדולות, עמה עלינו לשאת ולתת, הוא העם היהודי. במעצמה הזאת אנו תולים את כל התקוות; במעצמות האחרות – מעט מאד".

קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ

ולטר בנימין / הרהורים

יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות.
כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה
הרב חיים סבתו / בואי הרוח

ערב אחר היה משמש אותו אולם בהדסה הקטנה לאסיפת בחירות.
חודשיים קודם הבחירות היה מגיע נציג של המפלגה ומבשר, השנה יסללו את רחוב ניסן וגם את רחוב קורצ'ק, יצפו באספלט את הרחובות הלבנים. כן, אדון יפרח, תתפלא, אבל הוא דווקא כן יודע. נכון, אדון יפרח, אתה צודק, הוא יודע שכבר הבטיחו חמש פעמים, אבל הפעם זוהי הבטחה שלו. וכשהוא מבטיח הוא תמיד מקיים. מישהו פה זוכר הבטחה שלו שלא קיימו? והוא גם זוכר את קורצ'ק עוד מאירופה. מהמלחמה. איפה לעזאזל נמצא רחוב קורצ'ק הזה, הוא לוחש לפקיד של קופת חולים שיושב לידו, עסקן של המפלגה משיכון ותיקים. לחישתו נשמעת מסוף האולם ועד סופו. אבל גם אילו צעק לא היה הדבר משנה כלום לאותם עשרות מנומנמים שבאו אחרי יום עבודה מפרך רק כדי לעשות טובה לכמה עסקנים, אחד מהם דוד של אשת אחיו, אחר חבר של הגבאי. העסקן מניע את ידיו בשאלה, מתאמץ להיזכר. מנין לו לדעת איפה רחוב קורצ'ק. הוא בכלל לא ידע שלרחובות כאן יש שמות.
כולם קוראים למקום הזה שיכון עולים, או בית-מזמיל, או המעברה. אין פה בכלל שמות של רחובות, ומה פתאום קורצ'ק?
יש שאלות? תמיד אזולאי מרים את היד. למה שתי הדודות הזקנות שלו גרות יחד עם המשפחה שלו בבית שכולו חדר וחצי, ולמה לא מגיע להם שיכון לבד, כמו לאטיאס? הנואם נראה מופתע. מי זה אטיאס, שאל את עסקן המפלגה. ומי זה האזולאי הזה, הוא משלנו? העסקן הינהן בראשו, ואז הרים הנואם את ראשו וענה בכובד ראש: זה רציני מאוד מה שאתה שואל, אדון אזולאי הנכבד. רציני מאוד מאוד. לא ייתכן כדבר הזה. חדר וחצי יחד עם שתי דודות. לא ייתכן. אמת, צעירה היא מדינתנו ורבים וכבדים הם קשייה, אבל במעלה המסלול היא צועדת ואת עיניה היא נושאת אל ראש ההר, כדברי המשורר הציוני המפורסם, החבר אוּלְמי. אנחנו נטפל בזה, אדון אזולאי. אני בעצמי אטפל בזה.
והוא מוציא מכיס חולצתו פנקס שחור קטן ורושם, או עושה את עצמו רושם.
מאז בא ממרוקו אף אחד לא קרא לאזולאי אדון אזולאי הנכבד, תמיד קראו לו רק אזולאי, במלעיל.
בדרכם החוצה לחש העסקן לנציג המפלגה, מוכרחים לדבר עם פרקש. הוא הקובע אצל העולים האלה.
מי זה פרקש? שאל הנציג. מה הבעיה לקחת אותו אלינו?
אין סיכוי, אמר העסקן. פרקש הוא עצמאי. הוא לא תלוי באף אחד.

קורא: חבר-הכנסת זבולון אורלב

מאיר שלו
יונה ונער

הלכתי למצוא לי בית. שיתעטף עלי סביב, שיהיה לי מקלט מעט. עברתי ברחובות כפר קטנים, מנומרי אור-צל וקולות של תורים. הצצתי, נקשתי, נכנסתי לצרכניות, שאלתי את הקונים, עיינתי בלוחות נקובי נעצים וזרועי פתקאות.
ביקרתי במזכירויות שבכולן אותו אפור של שולחנות ואנשים ואותם תצלומי אוויר: שמיכות-הטלאים של פרדסים ושדות, מבני משק, חצרות ובהן נקודות שחורות-לבנות – פרות שנלכדו בענבר העדשה.
נע ונד. על פני כל הארץ כולה, אוחז בהגה הגדול והרך של בהמות, מחפש, ובסופו של דבר גם מוצא. הנה הוא, הבית שהועדת לי: קטן ועלוב למראה, אבל שני ברושים זקנים נראים מחלונו, כאשר אהבת ואמרת, ושני חרובים כבירים בפינת חצרו, ועשבים בסדקי המדרכה, כאשר איווית וציווית.
שלום, בית. קירותיך טיח נושר, דלתך מסומרת אל המזוזות, חלונותיך אטומים בלוחות עץ, אבל החדרים שמעבר להם ריקים מאדם ומהדהדים לי שאבוא. חרדון גדול רץ בתעלת הפח של המרזב וציפורניו צמררו את עורי. קִנים ישנים, שופעי קש, של דרורים הציצו מחרכי הגג. הקפתי אותו סביב-סביב, מפלס לי דרך בין חוחים זועפים שקומתם כקומתי. תאנה חלכאית, דשא מקריח, לימון נוטה למות. רחש פתאומי הפחיד את כפות רגלי.
חומט גדול נמלט.

קוראת: חברת-הכנסת רחל אדטו