מי זה ה"אנחנו"? / ח"כ אורי אורבך

זה מוזר ובעצם לא נורמלי. כי כשאנחנו מסתכלים סביבנו, על השכנים שלנו, ועל החברים שלנו, אנחנו רואים שה'אנחנו' הוא הרבה יותר מגוון. יש דתיים-לאומיים מזרחיים ואשכנזים, יש תלמידות אולפנה ספרדיות ואשכנזיות, יש דתיים-לייט וחרד"לים וסתם דתיים שהם בני כל העדות. אלא שהדומיננטיות בקרב קובעי הטעם הפנים-מיגזרי, ודאי ברמה הארצית, היא ללא ספק בידי גברים ממוצא אשכנזי: רבנים, אנשי אקדמיה וכלכלה וכמובן פוליטיקאים. לא מדובר במוצא הגיאוגרפי בלבד, אלא בסגנון הדתי השליט בתוך המיגזר. הסגנון הדתי-מזרחי של מתינות נדחק מפני הקפדנות. תוכנית הלימודים התורנית בישיבות התיכוניות ברובן היא בסגנון הישיבות הליטאיות ולא בסגנון הספרדי, גם המוסיקה והריקודים בחתונות, וגם בפוליטיקה, כבר שנים רבות מאוד מאוד, הרשימה היא אשכנזית ומדי פעם נדחק לתוכה אחד ספרדי, שיהיה. מה לעשות, ככה יצא.
אין פה זדון וכוונה רעה, חלילה, וגם לא מדובר בתוכנית מכוונת להנצחת הדומיננטיות של בני אשכנז. בשום מקום סודי לא מתכנסת מועצת חכמי אשכנז על כוס בורשט ומחליטה להדיר ספרדים מתפקידי הובלה. אבל עובדה היא שהבית הציוני-דתי – הרבני, הפוליטי, ואפילו החברתי – יוצר תחושת הזדהות נמוכה אצל מזרחיים וגבוהה יותר אצל אשכנזים. זה בלתי סביר.
אולי שורש הבעיה היא במה שפתחנו בו. מי זה ה"אנחנו" הזה? התפקיד של הציונות הדתית בשנים הקרובות הוא לחזור להיות (או להתחיל להיות) בית של כולם. ה'אנחנו' לא יכול להיות רק בסגנון אחד, ועדת הקבלה הדימיונית שלנו לא יכולה לעקם את האף למראה ולמשמע כל מי שהוא לא בדיוק בסגנון הדתי-ציוני ה'קלאסי'. בני ובנות הציונות הדתית, כל מי שאוהב את התורה, העם והארץ, כל מי ששותף לחזון תחיית ישראל במדינתו העצמאית, חייבים להפוך את השותפות לעיקר במקום להתכרבל בנוחות עם אנשים 'כמונו'. יש מקום לסגנונות ולנוסחים ולהסתכלות שונה על החיים, אבל הבית הציוני-דתי, החינוכי, הרבני והפוליטי, חייב לעורר הזדהות שווה אצל בני כל העדות.