אורי אורבך (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר להגנת הסביבה, כל פעם אני מופתע שמופתעים. כל פעם שאני רואה בעיתון, באתרי האינטרנט, בטלוויזיה, איזו פטריית עשן או איזו משאית דלק שפוכה באמצע ציר תנועה, כל ההתראות צצות ועולות. אנחנו כבר יודעים, בפרפרזה על משפט אחר, שאם יש מפעל בתוך אזור צפוף אוכלוסייה, בדרך כלל שם באזור הקריות, סופו שמשהו ידלוף, שמשהו יתפוצץ, שמשהו יסכן את הסביבה.
אני חושב שצריך להתחיל – אני לא יודע אפילו מה בחקיקה פה אפשר לעשות, אבל ודאי שאפשר לעשות במודעות. יכול להיות שצריך לפרסם כמה פעמים בשנה, מטעם המשרד להגנת הסביבה, את עשרת, או 20, או את 50 המפעלים המזהמים ביותר בישראל. יכול להיות שצריך להכריז על אזורים מסוימים על מידת הזיהום בהם. אנחנו יודעים שיש מחלות ריאה ונשימה, בעיקר באזור חיפה והקריות, בגלל המפעלים באזור המפרץ. כל פעם הבעלים של המפעלים מסתכלים במבט שכולו פליאה ותמיהה: לא, אנחנו בכלל, זה לא מזהם, המפעל שלנו, אצלנו הכול בסדר, מדובר בתקלה נקודתית. וגם הגופים הגדולים במשק. כולם הרי רוצים להיות – וזה אחד השינויים לטובה שיש בחברה שלנו – כולם רוצים היום להיות ירוקים. החברות המזהמות ביותר, שמטיבן הן מזהמות, הן מייצרות חשמל, מייצרות דברים מהסוג הזה, אוהבות להתהדר בירוקות שלהם.
אתם יודעים, באזור חיפה יש מקום שנקרא – תמיד זה משעשע אותי – "חוות הגז". מה זאת אומרת חוות הגז? מה זה המלה חוות? אחו, חווה, לדוד משה היתה חווה. לוקחים את המקומות הכי מסוכנים והכי מזהמים ותמיד קוראים להם בשם "חווה", "משפחה".
במקומות עבודה יש בעיה אחרת, שקוראים "משפחת מפעל זה בזה משתתפת באבלו של חברינו כך וכך"; כמעט המפעל יושב שבעה. לא משנה שלמחרת אפשר לפטר את אותו עובד, אבל זאת משפחה. אתם יודעים, במשפחה, בדרך כלל, לא מפטרים אנשים. אותו דבר במפעלים המזהמים. חברת החשמל היא נורא ירוקה, חברת "אגד" בכלל צבעה את האוטובוסים שלה בירוק. ירוק הולך מאוד טוב. צריך להטיל קנס על פרסום ירוק שאיננו במקומו, כי אני בטוח שככל שהחברה גדולה יותר ומזהמת יותר ככה יש לה יותר תקציב פנוי לפרסום על ירקרקותה.
לכן אדוני השר, אני מציע, למצער, שפעם-פעמיים בשנה יפורסמו המפעלים המזהמים ביותר, האזורים שבהם האוויר מזוהם, המים מזוהמים ואולי האדמה מורעלת. זה יהיה שירות חשוב לציבור שוחר אוויר נקי, מים נקיים ואדמה שאפשר לחיות עליה.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר להגנת הסביבה, כל פעם אני מופתע שמופתעים. כל פעם שאני רואה בעיתון, באתרי האינטרנט, בטלוויזיה, איזו פטריית עשן או איזו משאית דלק שפוכה באמצע ציר תנועה, כל ההתראות צצות ועולות. אנחנו כבר יודעים, בפרפרזה על משפט אחר, שאם יש מפעל בתוך אזור צפוף אוכלוסייה, בדרך כלל שם באזור הקריות, סופו שמשהו ידלוף, שמשהו יתפוצץ, שמשהו יסכן את הסביבה.

אני חושב שצריך להתחיל – אני לא יודע אפילו מה בחקיקה פה אפשר לעשות, אבל ודאי שאפשר לעשות במודעות. יכול להיות שצריך לפרסם כמה פעמים בשנה, מטעם המשרד להגנת הסביבה, את עשרת, או 20, או את 50 המפעלים המזהמים ביותר בישראל. יכול להיות שצריך להכריז על אזורים מסוימים על מידת הזיהום בהם. אנחנו יודעים שיש מחלות ריאה ונשימה, בעיקר באזור חיפה והקריות, בגלל המפעלים באזור המפרץ. כל פעם הבעלים של המפעלים מסתכלים במבט שכולו פליאה ותמיהה: לא, אנחנו בכלל, זה לא מזהם, המפעל שלנו, אצלנו הכול בסדר, מדובר בתקלה נקודתית. וגם הגופים הגדולים במשק. כולם הרי רוצים להיות – וזה אחד השינויים לטובה שיש בחברה שלנו – כולם רוצים היום להיות ירוקים. החברות המזהמות ביותר, שמטיבן הן מזהמות, הן מייצרות חשמל, מייצרות דברים מהסוג הזה, אוהבות להתהדר בירוקות שלהם.

אתם יודעים, באזור חיפה יש מקום שנקרא – תמיד זה משעשע אותי – "חוות הגז". מה זאת אומרת חוות הגז? מה זה המלה חוות? אחו, חווה, לדוד משה היתה חווה. לוקחים את המקומות הכי מסוכנים והכי מזהמים ותמיד קוראים להם בשם "חווה", "משפחה".

במקומות עבודה יש בעיה אחרת, שקוראים "משפחת מפעל זה בזה משתתפת באבלו של חברינו כך וכך"; כמעט המפעל יושב שבעה. לא משנה שלמחרת אפשר לפטר את אותו עובד, אבל זאת משפחה. אתם יודעים, במשפחה, בדרך כלל, לא מפטרים אנשים. אותו דבר במפעלים המזהמים. חברת החשמל היא נורא ירוקה, חברת "אגד" בכלל צבעה את האוטובוסים שלה בירוק. ירוק הולך מאוד טוב. צריך להטיל קנס על פרסום ירוק שאיננו במקומו, כי אני בטוח שככל שהחברה גדולה יותר ומזהמת יותר ככה יש לה יותר תקציב פנוי לפרסום על ירקרקותה.

לכן אדוני השר, אני מציע, למצער, שפעם-פעמיים בשנה יפורסמו המפעלים המזהמים ביותר, האזורים שבהם האוויר מזוהם, המים מזוהמים ואולי האדמה מורעלת. זה יהיה שירות חשוב לציבור שוחר אוויר נקי, מים נקיים ואדמה שאפשר לחיות עליה.