גדולים וטובים ממני בתורה מסוגלים להתעמת הלכתית עם העמדות שהציגו שני רבנים נכבדים ביותר בציונות הדתית. העמדה המונעת מנשות אלון מורה להתמודד למזכירות הישוב והאמירה של רב חשוב אחר כי מלכתחילה נשים לא צריכות לצאת לעבודה כי היעדרותן מהבית היא אחד הגורמים לאלימות של ילדיהן.

רבים בציבוריות הציונית-דתית קיבלו את הדברים במשיכת-כתף או בכעס עצור. בעיקר בגלל התחושה כי הדברים מנותקים מהמציאות, ולא נועדו הלכה למעשה (לפחות לא הדברים של הרב ליאור) אלא להזכיר לכולם מי כאן שולט. זה אנחנו הגברים.

הרי במציאות שמכירים כל הרבנים בישראל, הלכה למעשה, הם מוקפים בנשים עובדות, יוצרות ומפרנסות: נשותיהם הרבניות עובדות, בנותיהם הן בוגרות מכללות, מדרשות ומוסדות להשכלה גבוהה שהכשירו אותן לעבודה. את ידיהן הן שלחו בכישור וכפיהן תמכו פלך לא בביתן, אלא בשוק העבודה המודרני, והן מביאות פרנסה.

על מה ולמה, אם כן, ההצהרות האלה שאין להן כל מימוש במציאות שלנו? האם כדי להוכיח אותנו שהציבור אינו נוהג כהלכה? אינני פרשן של רבנים (כאן פוליטיקאים נוהגים לומר "קטונתי"…) אבל לא אנסה לפרש את כוונת הרבנים שהיא חינוכית, אלא כיצד מתקבלים הדברים באוזני רבים וטובים שאינם מצויים בדקויות ההלכה ובהסברים למה בדיוק התכוון הרמב"ם. הדברים נשמעים כאילו יש מי שרוצה לומר לכל הנשים, בעיקר הדתיות, את המילים האלה: "תראו בנות. זה נכון שאתן יוצאות לעבודה בצוק העיתים כי צריך להביא פרנסה, אבל אל תשכחו לרגע כמה דברים חשובים ביותר:

א. עבודת נשים אינה ערך בפני עצמו, אלא כורח (בל) יגונה. הגשמה עצמית, בניית קריירה ופיתוח האישיות אינם אידיאל, אלא מושגים מהעולם הפמיניסטי-מערבי שמקעקעים את ערך המשפחה. ההגשמה האמיתית של האישה היא להיות בבית ולגדל את הילדים ולאפשר לבעל לצאת החוצה ללמוד ולעבוד. ב. אנחנו רוצים להזכיר לכל מי ששכחה כי הגבר הוא החשוב בבית. הוא זה שיקבע אם ראוי או לא ראוי שתצאי לעבודה, או תיבחרי לתפקיד ציבורי. זו אינה בחירה שלך, אלא החלטה או הסכמה שלו. ג. העולם הוא של הגברים ומתנהל באמצעותם, ואתן נשארות בבית פנימה, לפי ההלכה כמובן, בתפקידיכן המסורתיים".

כעת, מה עלינו לעשות עם האמירות האלה בעולם שבו אין להעליב רבנים, אבל על נשים מותר להגיד הכל? עלינו לומר שגם לאנשים דתיים לגמרי יש כמה דברים בחיים שמאוד יקרים ללבם. כן, המשפחה שלנו, והתורה שלנו, וההשכלה והעבודה שלנו וההגשמה העצמית שלנו. אנחנו, גברים ונשים רבים, ממש לא מתכוונים להתחיל להתנצל על העולם שבנינו לנו בעמל כפיים וביראת שמים, בשותפות ובצניעות.

אם אישה למדה תריסר שנים והשיגה תעודת בגרות והמשיכה בלימודים אקדמיים, במכללה דתית או באוניברסיטה והלכה לעבוד במה שלבה חפץ –מדוע מותר להעליב אותה ולומר לה שלשווא טרחה בעצם? מדוע, בשם האמת הצרופה והחד-משמעית כל-כך, מותר לומר שעבודת הנשים היא הגורם לאלימות הילדים? אולי דווקא היעדרות האבות מהבית היא זו שהופכת את הילדים לאלימים יותר ובלתי ממושמעים? ואולי החיים מורכבים?

חופש הביטוי מאפשר כמובן גם לרבנים לומר אשר על ליבם ואמונתם, וכבודם יוסיף להיות יקר ללבנו. ועם כל הכבוד הזה, המוני נשים יראות שמים הרי ימשיכו לצאת לעבודה, ולכל היותר יתגברו אצלן ייסורי המצפון. הניפנוף בקלף ההלכה משמש כתמרור אזהרה מפני העולם המודרני, שהציבור הדתי אימץ חלקים נכבדים ממנו: פמיניזם מסויים, מימוש העצמיות, מנהיגות חברתית וערכים דמוקרטיים. חבל רק שהרצון לחנך לצניעות, והשאיפה המובנת כשלעצמה להציב תריס בפני עולם הקידמה המאיים, באו הפעם על חשבון כבודן ועצמאותן של הנשים.

מתוך YNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3894779,00.html