הכנסת פותחת את מושב הקיץ והחדשות לא התחשבו במיוחד בפגרתנו. פרשת ענת קם הותרה לפרסום והגבתי על כך בשער "מקור ראשון" ובשורה של כלי תקשורת. אם אשמע שוב משחקי מילים עם "אף אחד לא קם, קם ונשלם, נופל וקם" – אני אצעק. כבר היה עדיף שיקראו לה טלי פחימה. לחצו לקריאת המאמר המלא.

מאז שהתפרסם כי א"א הוא החשוד העיקרי בפרשת הולילנד, אין לי רגע דל. זה התחיל מרזי ברקאי שהפתיע אותי בשיחת בוקר מוקלטת בלי ידיעתי (אבל משודרת בהסכמתי) והמשיך בכל מי שפוגש אותי וטורח לשאול אותי שוב אם זה אני. מיצינו, זה לא אני.

אגב, האם גם אתם שמתם לב שהשם אורי חזר להיות פופולארי בהקשרים בעייתים? אורי מסר, אורי לופוליאנסקי, אורי שטרית, אורי בלאו. מעניין אם יש על זה משהו בהורוסקופ.

ובאותו עניין. אף שאינני מגדולי הלוחמים והעוסקים בעניינים הירוקים, בכל זאת כדאי לשים לב שבמקומות שבהם רומסים את ערכי הטבע והסביבה ומצמצמים את השטחים הפתוחים – שם תמצאו גם את השחיתות הגדולה. יש קשר בין הפגיעה באינטרסים של הציבור הרחב והשותק לבין החמדנות של פקידים בכירים ונבחרי ציבור. אני שמח שהתנגדתי בזמנו להצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל ולא מכבר נעדרתי במכוון מההצבעה על חוק התכנון והבנייה. כאז כן עתה, פגיעה בוטה באיכות סביבה היא לא פעם הסנונית המבשרת את בוא השחיתות. מסתבר שגם ראש הממשלה מחפש דרכים לתקן את חוקי התכנון והבנייה ולא להעביר את כל הכוח לוועדות המקומיות. הנה בלוג שלי בעניין.

טוב, למרות שלא ביקשתם, הנה בדיחה שמאוד מתאימה לפרשות השחיתות האלה. מהנדס ישראלי ביקר בחווילתו המפוארת של עמיתו האמריקני. "איך השגת את הווילה הנפלאה הזו?" התפעל הישראלי. פתח האמריקני את החלון והצביע: "רואה את הגשר הזה ממול? היה צריך לשם שם אלף טון ברזל. דאגתי שיכניסו רק 800 טון. מההפרש בניתי את הווילה הזו". כעבור שנה בא האמריקני לביקור גומלין בישראל. הוא התארח בווילה מדהימה, גדולה פי שלוש מהווילה שלו. "ואיך אתה השגת בתוך שנה כזו וילה?" שאל האמריקני. לקח אותו הישראלי לחלון והצביע: "אתה רואה את הגשר ממול?" הביט האמריקני מהחלון ואמר: "אני לא רואה שום גשר". ענה הישראלי: "זהו בדיוק. מזה בניתי את הווילה".

שני ענייני ספורט. אוהדי כדורסל פנו אלי בתלונה על כך שבמשחקי כדורסל הם נאלצים לצפות גם בהופעת מעודדות – דבר המפריע להם כצופים. מבירור שנערך עלה כי מינהלת הליגה מחייבת את הופעת המעודדות וקבוצה שלא מפעילה מעודדות חייבת בקנס. פניתי לשרת התרבות לימור לבנת והיא הודיעה כי היא מודעת לתופעה ובעקבות פנייתה שונה הנוהל. מעתה, לא יוטל קנס על אי הופעת מעודדות ובמקום זאת יינתן תגמול כספי למי שכן מפעיל מעודדות. שינוי קטן אבל משמעותי המאפשר לקבוצות להפעיל שיקול דעת בעניין.

פעלתי גם נגד הופעת נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת אופ"א בליל שבת במוקדמות 2012.  הנבחרת, בניגוד לקבוצות הליגה, שייכת לכלל הציבור ואין סיבה שהיא תשחק בשבת ויימנע מאוהדים שומרי שבת לצפות במשחקיה. האיום בחקיקת חוק תרם גם הוא את חלקו ואני מקווה שבסופו של דבר כל שלושת המשחקים יועברו ליום שישי בצהריים או למוצאי שבת. לא מדובר בכפייה דתית, אלא בדיוק להיפך: כפייה חילונית הרואה באוהדים הדתיים אנשים שלא צריך להתחשב בהם.

האמת היא שבשני הנושאים הנ"ל צריך תמיד לפעול בזהירות כיוון שהעמדה שאני משתדל לייצג היא מורכבת ובקלות הופכים אותך לחבר במשמרות המהפכה האיראניות. המכבש של הכפייה החילונית לא אוהב שדתיים מתערבים בענייני ספורט, והוא אוהב שאנחנו תקועים בבית כנסת שלנו ומתנדנדים להנאתנו. לפעמים גם הדתי שבתוכי אומר לי "עזובות'ך, אי אפשר לצאת מזה טוב". זו בהחלט סוגיה עדינה והמשימה היא להסביר שההתערבות אינה מטעם הכפייה הדתית על אורחות החיים של החילונים, אלא מדאגה לזכויות של הציבור הדתי המודרני והמעורב.

שלא תחשבו שנחתי בפגרה. חוץ מחול המועד הימים מנוצלים לפגישות סיורים, ויוזמות שאין בשבילן זמן בימים בהם צריך לרוץ בין המליאה לוועדות. בין השאר ערכתי סיור בחיפה בהזמנתו של שי בלומנטל חבר מועצת העיר, ופגשתי את ראש העירייה יונה יהב. הוא, כמו ראשי רשויות רבים, ממש משווע לחזרתה של הציונות הדתית על צעיריה וגרעיניה לעיר שלו. ביקור מעניין נוסף היה במוסדות ישיבת בית אל כאורחו של ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה). הביקור התקיים במסגרת חימום היחסים בתוך הציונות הדתית לקראת איחוד אפשרי. אני מקווה שבמושב הקיץ נתחיל לטוות חוטים ולשרטט קווים מעשיים לאחדות זו. מה הסיכויים? מוקדם לדעת.

במהלך הפגרה התכנסה ועדת הכספים פעמים ספורות. באחת מהן פעלתי במיוחד מול משרד הביטחון כדי לזרז העברת למעלה מ-6 מיליון ש"ח לישיבות הסדר מתקציב 2009. דיווח בנושא מהאתר שלי.

משהו אישי. ביום השואה והגבורה התכנסנו בכנסת לטקס השנתי "לכל איש יש שם". הפעם זכיתי אני ביחד עם בתי שירה בת ה-12 להדליק את אחד מששת נרות הזיכרון לזכר הנספים ולכבוד הניצולים. היה מרגש וחשוב.

תהיו בקשר,

אורי אורבך