‫ח"כ אורי אורבך » תרבות‬

‫החוק הפוטר נוער וחיילים מתשלום דמי כניסה למוזיאונים עבר בקריאה טרומית‬

‫על טעם, תרבות, ומעגל סגור‬

‫פגשנו את מורדילו‬

‫הצעה לספר. האירוע שיזם אורי אורבך בכנסת הופך למסורת. כל הח"כים, כל הטקסטים שהם בחרו לקרוא‬

‫כל אדם צריך מצרים/ שיר מאת אמנון ריבק‬

‫רק בגן עדן הלכו עירומים‬

‫עג'מי – טוב שהוא לא זכה באוסקר‬

‫עברה בקריאה טרומית הצעת חוק של ח"כ אורבך: האקדמיה ללשון עברית תהיה פטורה מתשלומי ארנונה‬

‫הטלוויזיה – לצרוך פחות ולייצר יותר‬

‫60 שניות במליאה על 20 שנה למעלה‬

‫עידית‬ — Wed, 23 Mar 2011 13:27:29 +0000

הצעת חוק של חבר הכנסת אורי אורבך

פ/3068/18

הצעת חוק המוזיאונים (תיקון – ביקורי נוער), התשע"א–2011

דברי הסבר

בעקבות ירידת מספר הצעירים המבקרים במוזיאונים במדינת ישראל ובמסגרת הצורך להעלות את רמת המוטיבציה ולהשריש ערכי תרבות, מוצע תיקון לחוק המוזיאונים המחייב פטור מתשלום דמי כניסה לנערים מתחת לגיל 18 ולחיילים בשירות סדיר.

התיקון המוצע מבוסס על הקיים במדינות שונות בעולם בהן: צרפת, איטליה, וחלק ממוזיאוני ארצות הברית.

התיקון מבוסס על סעיף 13 של האמנה הבינלאומית של האו"ם בדבר זכויות הילד, שעליה חתומה מדינת ישראל.

התיקון בחוק אינו צפוי להביא לפגיעה משמעותית בהכנסות המוזיאונים, כיוון שההטבה לא ניתנת לקבוצות מאורגנות, ניתנת לתושבי המדינה בלבד ולא לתושבי חוץ (תיירים), ותינתן בימים ובשעות מסוימים.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השש-עשרה על ידי חברת הכנסת ענבל גבריאלי וקבוצת חברי הכנסת (פ/611), על ידי חבר הכנסת אילן שלגי וקבוצת חברי הכנסת (פ/1273) (פ/3064) וחבר הכנסת דני יתום וקבוצת חברי הכנסת (פ/3249), על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת יואל חסון (פ/818/17) וחבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין (פ/2457/17), ועל שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין (פ/131/18).

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ט"ז באדר ב' התשע"א – 22.3.11

‫אורי‬ — Fri, 18 Mar 2011 12:58:22 +0000

המחזאי המנוח חנוך לוין היה ללא ספק אושיה תרבותית. אוהבי תיאטרון מעריצים אותו ומחזותיו ממשיכים לעלות עד היום. הצלם גדי דגון הוא צלם ידוע. הוא תיעד במצלמתו בתמונות סטילס את חנוך לוין ואת מחזותיו ברגעים שונים בחייו המקצועיים. גלריה גבעון הידועה בתל אביב מציגה עכשיו את התמונות האלה על קירותיה ביוזמת אביב גלעדי. בחדשות ערוץ 2 הקדישו בשבוע שעבר כתבה שלמה לתערוכה של הכתב בן מיטלמן. הכתבה עסקה בצלם, בחנוך לוין ובשלושה שחקנים ותיקים שבאו לתערוכה להיזכר במחזאי איתו הם עבדו. המגישה של המהדורה יונית לוי סיכמה את הכתבה בשורה אחת: "רגעים קטנים של איש גדול".

השורות שקראתם עכשיו הן תמצית הסיפור של הסצינה התרבותית בישראל. מעגל הכוח, הקשרים וההקשרים של חוג וסוג מסוים. אני יותר מקנא ממתלונן. בחוגים קובעי הטעם די שתגיד חנוך לוין כדי שתערוכת צילומים שהוא הנושא שלה תהיה ראויה לתערוכה, ושהתערוכה תהיה ראויה לאייטם תקשורתי במהדורה המרכזית. למה? כי בערוץ 2, בדיוק כמו בערוץ 10 או בערוץ 1, או בערוץ 8 או בערוץ 99 או אפילו בנשניונל גיאוגרפיק הישראלי שולט אותו טעם, אותם גיבורי תרבות, אותם קודים, אותה שפה, אותם רגעים קטנים של אנשים גדולים ורגעים גדולים של אנשים קטנים. ככה זה.

הם (המחזאי-התיאטרון-הצלם-היזם-הגלריה-הכתב-המגישה) בדיוק כמו קהילה חרדית: מוישה מספר ליענקי שהרב כהן היה תלמיד של החזון-איש ויש לו 100 תמונות שלו. אז יענקי מספר לדוביד מהשבועון החרדי על האוצר והשבועון החרדי פורש כתבת ענק על התלמיד ועל הצלם ועל הרב שלמד עם החזון איש ועל החזון איש עצמו כמובן. רק יש 'להבדיל' אחד: החרדים מפרסמים זאת לקהל שלהם, שמכיר ומתעניין ומעריץ ומסתקרן. ואילו חסידי חנוך לוין קובעים את הטעם של כלל הציבור הישראלי (למעט אולי החרדים) והם קובעים לו מה חשוב ומה ראוי ומה פחות. חנוך לוין אלוהינו, גדי דגון חסידנו, הגלריה בית כנסתנו, הטלוויזיה כיכר עירנו ואין עוד מלבדנו בשמים ובארץ.

‫אורי‬ — Sat, 21 Aug 2010 19:34:31 +0000

מורדילו הוא הקריקטוריסט האהוב עלי. אתם אולי לא מכירים את השם, אבל כשתראו את היצירות שלו תיזכרו מייד. תמיד רואים שם את האיש הקטן העומד מול איתני הטבע או כוחות-אדם הגדולים ממנו. מורדילו, יליד ארגנטינה שחי ויוצר בפאריס הגיע בשבוע שעבר לארץ לפסטיבל הקומיקס והאנימציה, וכל משפחתנו התייצבה לשמוע מה יש לאיש בן ה-78 לומר. בבית ובמשרד שלי תלויות יצירות שלו (לא אורגינלים, לצערי) ומאז נחשפתי ליצירתו אני משתאה מכל קריקטורה שלו. בפני אולם מלא בסינמטק בתל אביבי הוא סיפר על יצירתו וענה לשאלות בתרגומו ובתיווכו של מישל קישקה.

הנה כמה פנינים: מורדילו סיפר כי באחת הקריקטורות שלו מצויירים בתים אחידים הצבועים באותו צבע. ליד הבית היחיד שצבוע בצבע אחר מובילים שוטרים למעצר את הצבעי שחרג מהאחידות. זו כמובן קריקטורת מחאה נגד סתימת פיות, בעד חופש היצירה, נגד מי שרוצה שהכל יהיה אחיד. מורדילו סיפר כי להפתעתו במהדורה הסינית של ספרו הופיעה קריקטורה זו על השער מדוע בחרתם בה? הוא שאל את המו"ל הסיני והלה ענה: כי זה העונש שמגיע למי שחורג ממה שצריך לעשות! מסתבר שגם בפירוש ובהבנה של אמנות – הכל פתוח והכל בעיני המתבונן.

משפט יפה אחר שאמר מורדילו הוא אודות אלמוניותו כסלב. כשהוא עובר ברחוב איש לא מזהה אותו – הוא אומר – אבל כשרואים את היצירות שלו מיד אומרים: זה מורדילו. אבחנה יפה בימים שבהם היוצר יותר חשוב מהיצירה והעיקר שאתה מפורסם.

היצירות של מורדילו הם תעשיית מרצ'נדייז אדירה. הוא מצייר קריקטורות, אבל הן מופיעות כסרטוני אנימציה שהוא לא שותף ליצירתם מעבר לקריקטורה עצמה. הציורים מופיעים על כוסות, פנקסים, חולצות, פוסטרים ולוחות שנה ומה לא בכל רחבי העולם. בטח נתקלתם בציורי הג'ירפות שלו או הכדורגל. את האורגינלים אגב, הוא שומר בכספת בבנק במונקו מקום מגוריו. עוד משפט שאמר ועמו חשתי הזדהות הוא "הנופים שאני הכי אוהב זה בני אדם". זאת בתשובה לשאלה על סיוריו ברחבי העולם.

בקיצור, הפסדתם אבל אל תחמיצו את היצירות שלו בספרים הרבים. אין צבעוניות כזו, הומור, חוכמה ופשטות כמו של מורדילו.

‫עידית‬ — Wed, 16 Jun 2010 02:44:02 +0000

לרגל חודש הספר העברי בחרו חברי הכנסת להקריא קטעי שירה ופרוזה הקרובים ללבם, באירוע מיוחד שהתקיים כבשנה שעברה באולם שאגאל. יו"ר הכנסת רובי ריבלין פתח את האירוע בקריאת קטע מתוך הספר "פונטנלה" של מאיר שלו, ואחריו קראו: שר החינוך גדעון סער, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, וחברי הכנסת רחל אדטו, אורלי לוי-אבקסיס, שלי יחימוביץ', דוד אזולאי, מאיר פרוש, אחמד טיבי, יעקב כץ, חיים אורון, זבולון אורלב וג'מאל זחאלקה. יו"ר הכנסת אמר לקראת האירוע, כי "חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית מוכיחים באירוע הזה כי הכנסת איננה רק במה לאידיאולוגיה או להטפה ושכנוע, אלא גם במה ליוצרי ספרות. בין חברי הכנסת בעבר ובהווה יש כותבים מוכשרים, סופרים ומושכים בעט, ובהם אורי אורבך, הרב חיים אמסלם, שלי יחימוביץ', יוסי שריד, מאיר שטרית ורבים אחרים. המפגש הזה הוא אירוע הצדעה של הכנסת לספרות העברית, וחושף אגב כך גם את הפנים היפות והרגישות של נבחרי הציבור". האירוע, שיצא לדרך בשנה שעברה ביוזמת ח"כ אורי אורבך ובחסות יו"ר הכנסת, התקיים במסגרת אירועי חודש הספר העברי. הסופר א.ב. יהושע דיבר על "פוליטיקאים, סופרים ומה שביניהם" וגילה להפתעת המוזמנים כי במשך 73 שנותיו, זו לו הפעם הראשונה בה הוא מבקר במשכן הכנסת
הנה בפרסום בלעדי (טוב, מי רציתם שיפרסם את זה? הבה נאמר: בפרסום מיוחד) פרוטוקול האירוע, דבריו של יו"ר הכנסת ורשימת הקטעים שהוקראו ע"י חברי הכנסת:

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין:
חברי הכנסת ואורחיה,
"אומר היה חיים נאכט לבתו:
"יודע אני שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרוא בספרים.
בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."
(ש"י עגנון, סיפור פשוט)
אין כספר טוב להתעטף בו ולהתנחם בו ולהיכנס באחת אל עולמות אחרים, מסקרנים ומופלאים.
השפה העברית היא שפת נשמתו ויצירתו של העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה. שבוע הספר העברי הוא שבוע שבו אנו חוגגים, כּנֵס, את תחיית רוחה של האומה העברית.
אשרינו שזכינו לציין בכנסת ישראל את אירועי שבוע הספר העברי בארצנו ובשפתנו.
"הצעה לְסֵפֶר", האירוע ביוזמתו של חה"כ אורי אורבך, שבמסגרתו חברי הכנסת בוחרים ומשמיעים קטעי קריאה ושירה, היא יוזמה שיש בה גם מסר: בניגוד לדימוי הרווח על משכן הכנסת, איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים; התרבות והשפה, המסורתיוֹת והמתחדשות, הן יסודות המהווים דבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן.
הספר והסיפור צועדים יחדיו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. הכינוי "עַם הַסֵפֶר" דבק בנו מאז הכתירו אותנו המוסלמים בספר הקוראן כ"אַהְל (אֶ)לְ-כִּתַאבּ". כינוי זה, שהפך מאז לשם נרדף כמעט, מזכיר לנו לאורך הדורות והשנים כי כוחו של עם ישראל אינו בחרבו, כי אם בספרו וברוחו היוצרת. יעיד על כך היקפה העצום של היצירה והספרות העברית, העתיקה והמודרנית כאחד, עם הכותרים הרבים מספור היוצאים לאור מדי חודש בחודשו. מדפינו עמוסים בכשרונות ספרותיים בכל התחומים: בעיון, בשירה ובסיפורת.
אני מאחל לכולנו אירוע מעשיר ומהנה, ומקווה שיהיה במסורת יפה זו כדי לתמרץ כל אחד מאתנו לשמור פינה חמה, בכל ימות השנה, לקריאה ולעיון.
חג ספרותי שמח!

ראובן (רובי) ריבלין, יושב-ראש הכנסת:
מאיר שלו / פונטנלה
כשרחל מספרת, תמיד היא מספרת על אהבה. ותולדות המשפחה מפיה אינן אלא תולדותיה של האהבה, ואנחנו איננו אלא קולבים וחבלים לשאת עליהם את האהבה.
יותר מכל הסיפורים היא אוהבת לספר ולשמוע את סיפור המסע: מסעם של אפופה ואמומה מן הדרום אל הצפון; הוא הולך והולך והולך, והיא רוכבת על גבו ומראה לו את דרכם באצבעה.
רחל צחקה ואמרה: סבא שלך הוא איש פשוט. מישהו בטח אמר לו שלהתחתן זה לשאת אשה, אז גם את זה הוא הבין כפשוטו: נשא אותה על גבו, ויאללה לדרך, אימשי דאיוש…
פרט אחד לא משתנה במסע והוא רגע ההתחלה, כי בכל מסע הפרט החשוב הוא תחילתו, הדחיפה או המשיכה הראשונה, אותה פרודה קפואה של זמן / מולקולה מדויקת של זמן, משומרת בענבר הסיפורים – הרגע שהושיט דויד יופה את ידו למרים יופה, ואמר לה את שתי המלים: "עלי עלי!"
"דיו!" קראה ונעצה את עקביה בבשרו. הוא הפנה את ראשו לאחור, לראות את פניה, חמות וסמוקות וסמוכות לפניו, הקפיץ אותה מעט, להגביה ולהיטיב את רכיבתה, ואז בלי לתת את דעתו על המבטים ועל הלחישות, התחיל פוסע צפונה…
ועוד שנים אחר כך, לאורך כל חייהם ועד אחרי מותה, הוא חש אותה על גבו.
כי העור זוכר את החום ואת המקום ואת הלחץ ואת תנועת האוויר, כמו שחבל זוכר את המקום שקשרו בו קשר, וכמו שהעין ממשיכה לראות את פרחי הפרג גם אחרי שנעצמה.
"נעים לי לשאת אותך כך"… אמר אפופה, מנסה לבטא הרגשה שלא ידע להביעה במלים.
אסייע לו מעט, כי היופאים, על אף ריביהם עוזרים זה לזה: הוא חש כספן, כמגלה ארצות, שלכל אשר יפליג, הוא נושא את המגדלור שלו על כתפו.

קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער:

בנימין זאב הרצל / אלטנוילנד
אחרית דבר
..אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה.
היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יהיו שיאמרו:
יותר סיפור ממוסר השכל. אחרים יאמרו: יותר מוסר השכל מסיפור.
אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב.
כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.
אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה.
החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

נתן אלתרמן / עם כנסת ראשונה

"נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת.
מכל קצווי הארץ נוהרים המוני עם – - – ".
"כנסת – זה יהיה שמו של בית המחוקקים בישראל".
מן העיתון, פברואר 1949.

שׁוּב יְהִי יוֹם אָבִיב, יוֹם תְּמוּרוֹת וּפְלִיאוֹת.
בָּאֲוִיר יִשְׁתּוֹבֵב רֵיחַ מֶנְתָּה.
וְצִירִים, בְּדַלְּגָם עַל גַּבֵּי שְׁלוּלִיּוֹת,
יֵלְכוּ,
רֵעַי,
הַפַּרְלָמֶנְטָה.

הֵם יֵשְׁבוּ, כַּשָּׁגוּר, וְיַקְשִׁיבוּ לִנְאוּם
(יְשִׁיבָה מִסְפַּר-אֶלֶף-וְאֶלֶף-וְשֶׁבַע)…
אֲחָדִים יַחְטְפוּ לִרְגָעִים קְצָת-נִמְנוּם,
אֲחָדִים
סְתָם יִשְּׁנוּ שְׁנַת קֶבַע…

וְיִנְאַם הַמַּרְצֶה עַל יְצוּא-הַפּוֹלִים,
אוֹ עַל מַס הַחְזָקַת-חֲתוּלִים-שֶׁל-בַּיִת…
(הַהִיסְטוֹרְיָה –
גַּם לָהּ יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל חֻלִּין,
לִסְרִיגָה,
לְתִקּוּן גַּרְבַּיִם).

אָז מֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר
תִּכָּנֵס אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת,
תְּרַקֵּד קְצָת עַל פְּנֵי פַּטִּישׁוֹ שֶׁל הַיוֹ"ר,
וְכִמְעַט תַּהֲפֹךְ אֶת הַקֶּסֶת…

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט
וְיֵדְעוּ: הִיא צִירָה-מְזֻמֶּנֶת
מֵרוּחוֹ הָעַזָּה שֶׁל אוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט
בּוֹ נוֹלַדְתְּ, אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת.

אַתְּ לֹא נֶצַח תִּחְיִי בְּאוֹרוֹ שֶׁל בָּרָק…
לֹא! גַּם לָךְ עוֹד נָכוֹנוּ בְעַיִן
יְמֵי-חֹל וְנִמְנוּם וּוִכּוּחַ-שֶׁל-סְרָק,
בְּלִי תִּזְמֹרֶת וּבְלִי שְׁנוֹת-אַלְפַּיִם…

עוֹד יוֹמֵךְ, אֲסֵפָה, בַּשִׁגְרָה יְכֻרְסַם,
וּכְבָר שֵׁן לָךְ לוֹטְשִׁים לְמַפְרֵעַ
הַלִּשְׁכָּה וְהַנְּיָר
הָאוֹרְבִים לְעַרְשָׂם
שֶׁל תְּקוּפוֹת וּדְגָלִים וְאִידֵיאָה.

אַךְ טוֹבִים הַחֻלִּין וְהַפֶּרֶךְ הוּא טוֹב,
אִם בָּהֶם לֹא יִדֹּם אַף לְרֶגַע,
כְּמוֹ לֵב עַקְשָׁנִי וְעָמוּם, קוֹל הַתֹּף
שֶׁרָעַם
עֵת הוּנַף הַדֶּגֶל!

שֵׁם עַתִּיק לְךָ נִתַּן. עַל "הַכְּנֶסֶת" נִקְרֵאת.
אַךְ כְּמוֹ חֲצוֹצֶרֶת רוֹנֶנֶת
בָּךְ מַבְקִיעַ (וְאַל יֵחָשֵׁב לָךְ לְחֵטְא…)
גַּם הַשֵּׁם הַלּוֹעֵז "אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת".

יַעַן לֹא רַק לַכְּנֶסֶת-מִקֶּדֶם אַתְּ בַּת…
לֹא רַק לָהּ!.. מִצַּמֶּרֶת עַד גֶּזַע
בָּךְ מַכָּה גַּם סוּפַת הַקוֹנוֶנט-בְּצָרְפַת
וְחוֹלְפִים בְּךָ קִרְעֵי-מַרְסֶלְיֶזָה!

אַתְּ יָפָה כַיָּפוֹת בִּבְנוֹתָיו-שֶׁל-הַדְּרוֹר
הַקָּמוֹת לָעוֹלָם כְּאַנְדַּרְטָה.
מִן הַ"פוֹרוּם רוֹמַנּוּם" בְּתוֹךְ הַמָּצוֹר
עַד לִכְנֶסֶת הַ"מַגְנָה כַרְטָה".

לוּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי אֶת יְמֵי הַחֲזִיז
בָּם נִצַּבְתְּ רִאשׁוֹנָה מוּל רוֹאַיִךְ!
וּמַגַּע הַשִּׁגְרָה אֶת לֵחֵךְ לֹא יָנִיס
וּנְעוּרַיִךְ
יוּכְלוּ לִנְיָרַיִך!

וּבְתוֹכֵנוּ וְגַם בַּגּוֹיִים יִוָּדַע
כִּי עַל אַף הַשָּׁנִים וְהַוֶּתֶק
יַעֲמֹד בִּפְתָחַיִךְ לְלֹא-חֲלוּדָה
בְּרַק חַרְבָּם שֶׁל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

וּבִימֵי נִסָּיוֹן – יַעֲבִיר הוּא בָּךְ זִיק
וְנִצַּבְתְּ אֶת דְּבָרֵךְ לְהוֹדִיעַ
וְעֵינַיִךְ לַיֹּשֶׁר וּלְדִין-הַצַּדִּיק,
אֲבָל לֹא לִתְשׁוּאוֹת הַיָּצִיעַ!

כָּךְ! לֹא פַּעַם תָּקוּמִי לִמְלֶאכֶת הַדּוֹר
חֲשׂוּפַת מַרְפְּקִים כְּכוֹבֶסֶת…
.. וּמֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר
אָז תָּבוֹא אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט
וְרַבִּים לֹא יֵדְעוּ כִּי אֶל-הֵנָּה
הִיא הִגִּיעָה יָשָׁר מֵאוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט
שֶׁאֵי-פַּעַם סָעַר מֵעָלֵינוּ.

קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני:

ליזי דורון / למה לא באת לפני המלחמה / כצאן לטבח
מאי 1968 אחרי ששת הימים נעלם החול שחצץ בין השכונה לעולם. דחפורים, שופלים וקבלנים חשפו כבישים ובנו בניינים – באו אנשים חדשים. הם התערבבו בבית הספר, בגנים, במכולת ובקופת חולים. הם היו אחרים. היו להם נעלים שחושפות אצבעות וציפורניים, מכנסיים קצרים וגופיות – לא חולצות ולא עניבות: על הראש חבשו כובע טמבל, גם הבנים וגם הבנות: לא היה שם תלתל וספריי בשיער, ולא היתה שם כיפה או מגבעת. היתה להם שפה עם צלילים כמו: אהלן, חביבי, היי אתה שמה. היו להם שמות לא מוכרים כמו: עצמאות, חירות, עמיקם, עמיאל, יהורם וצוראל. היו להם מלחמות וגיבורים. לא שתיקה כמו אצלנו בשכונה, אלא סיפורים על אבא חייל, אבא טייס, סבתא חלוצה, אמא ששרתה בפלמ"ח והחזיקה סטן ביד: לכולם היה גם עבר ולא סתם עבר אלא עבר מפואר. בכל שבת הם יצאו לטייל, והכירו כל גבעה וכל תל בארץ. ביום אחד, כמו שפיללה הלנה, תפסתי חבר מארץ ישראל, שקראו לו אוריאל קומם. במשפחת קומם ידעו רק חג אחד מיוחד – לא היה זה פסח, לא פורים וגם לא כיפורים – החג שלהם היה יום העצמאות, ובערב החג היה אצלם טקס קבוע. הם הזמינו את כולם לבית שלידו גינה, לשיר ביום העצמאות שירי מולדת. גם אותי הזמינו. כששמעה הלנה על ההזמנה, ביקשה מאוריאל באופן אישי להיות מוזמנת לאירוע. "כדאי", תרצה את בקשתה שאלווה אותה והצביעה עלי: "בחושך, היא לא תלך ולא תחזור לבד". ואתה, המליצה, "תהיה ילד טוב, תעזור להורים בהכנות". סוף סוף הוזמנה שגרירת השכונה לערב שירה. יום העצמאות הגיע, בליל החגיגה היא ואני בדשא אצל משפחת קומם. בדשא היו פזורים אנשים פרועי בלורית, לרגליהם סנדלים, לכולם בגדי חאקי כמו מדים, ללא הבדל בין בנות ובנים. ברקע סבב הפינג'אן, באוויר היה ריח של פלאפל, חומוס וטחינה, וללחם קראו שם פיתה. רק הלנה עמדה זקופה על הדשא בחליפה אדומה, אודם על השפתיים, לקה אדומה על הציפורניים, לקה על הנעליים, לקה על הארנק וזר שושנים בנייר צלופן עם סרטים מתנפנפים בצבעים אדומים וורודים. בעל הבית, שרירי, חביב ושזוף ניגש והציג עצמו: "שמי קומם שאלתיאל", אמר, הסיט ראש לשנות את כיוון הבלורית, והושיט את היד הימנית. "ואני", אמרה הלנה בקול מתכתי שלרגע נכפף ורעד, "שמי בישראל הלנה כצאן לטבח". והושיטה יד. קומם שאליתאל קימט מצח וגבה ושאל: "מה?" הלנה חזרה ואמרה תוך כדי לחיצה: "הלנה כצאן לטבח. אתה בטח יודע" ועוד פעם חזרה על השם, רק לאט יותר: "ה-ל-נ-ה כ-צ-א-ן ל-ט-ב-ח". חזרתי עם הלנה לבד בערב החג. ואת אוריאל קומם לא ראיתי יותר.

קורא: חבר-הכנסת חיים אורון:

אהרן אפלפלד / האיש שלא פסק לישון

לפנות בוקר סיימתי את המשפטים האחרונים, ועייפות, הדומה יותר לשיתוק, אחזה בי. האורות הראשונים עוד עטופים היו באפלולית. פתחתי את החלון והושטתי את ידי ונגעתי בקרירות הדוממת.
ולפתע חזרה אלי הנגינה שמשכה את אצבעותי על גבי הדפים הלבנים וידעתי, שהשער שחסם את דרכי נפרץ, מכאן ואילך החציבה.
לפתע שמעתי את קולה של אמא, "אל תפחד, אתה עשית מה שאבא רצה לעשות, אבל אוי למחיר ששילמת."
"מאין לך אמא?"
"הייתי עמך בכל כאביך, ומה שלא ידעתי שאלתי את דוקטור וינטר."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אפילו יוצא לבד החוצה."
"אלוהים יעזור לך."
תמהתי רגע על המשפט שזה עתה יצא מפיה, אך מיד הבנתי שאין אלו מלים שלה אלא של אביה, שהתגלגלו אליה.
אמא, עמדתי לומר.
אמא הביטה בי בהשתאות ואמרה, "מותר לך לשמוח."
"אמא", אמרתי, "כשאני מתאר לעצמי את הדרך שעומדת לפני, אני רוצה ליפול על ברכי ולבקש חסד ורחמים."
"על איזו דרך אתה מדבר," תמהה.
"זה עתה פרצתי את השער ומה שנגלה לי הוא מעבר לכוחותי."
"עכשיו מותר לי לגלות לך, אבא היה בטוח שאתה תפרוץ את השער."
"אני מתפלל בליבי שאהיה מסור כמו אבא."
"את מסירותך, יקירי, כבר הראית."
זו היתה אמא, קולה ודאגתה, אבל לא לבושה. היא לבשה בגדים לבנים, כמו של אחות. לפתע עמד מול עיני חדר הניתוח אליו הובלתי שבע פעמים.
"אל דאגה, אני עמך בכל אשר תפנה."
"והיכן אבא?"
"אבא עוד לא חזר מן המחנות. ברגע שיגיע, אספר לו על פריצתך, הוא ישמח. אין אב מתקנא בבנו. אין לי ספק, שהוא יספר לך דברים שיעזרו לך."
חזרתי וראיתי את פתחה של המנהרה וידעתי שזו תחילתה של הדרך ומכאן ואילך עלי לחצוב.
אמא כנראה נבהלה מחרדתי ואמרה, "אתה תעשה כמידת יכולתך. אין אדם נתבע לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיו. אתה התחלת ללמוד עברית בנאפולי, המשכת ללמוד במטע ובאימוני לילה, ולאחר שנפצעת ישבת והעתקת מן התנ"ך. העבודה בשדה וההעתקות חישלו את כלי העבודה שלך, ועכשיו כשיש בידך כלי עבודה מופלאים כאלה, אין לי כל ספק שאלוהים יעזור לך."
"אמא", אמרתי, "מאין לך לשון זו?"
"בעולמי, עליך לדעת, הכול השתנה. הישן אינו ישן עוד והחדש נראה לי לעתים מיושן. מלים ששמעתי בילדותי מתדובבות על שפתי בקלות ודווקא הדיבור שהייתי רגילה בו השתבש אצלי."
"ברכי אותי," עלה בדעתי לבקש אותה.
אמא כנראה ציפתה לבקשתי זו ואמרה, "אבקש מאבותי שיברכו אותך."
"ואת אינך רוצה לברך אותי?"
"בילדותי ידעתי את התפילות והברכות, אבל במרוצת השנים אבדו לי, אין לי אלא לבקש את אבותי שיברכו אותך. אני אחבק אותך וזו תהיה ברכתי."

קורא:

ירושלים, ג' בתמוז תש"ע

15 ביוני 2010

חברי הכנסת ואורחיה,

"אומר היה חיים נאכט לבתו:

"יודע אני שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרוא בספרים.

בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט)

אין כספר טוב להתעטף בו ולהתנחם בו ולהיכנס באחת אל עולמות אחרים, מסקרנים ומופלאים.

השפה העברית היא שפת נשמתו ויצירתו של העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה. שבוע הספר העברי הוא שבוע שבו אנו חוגגים, כּנֵס, את תחיית רוחה של האומה העברית.

אשרינו שזכינו לציין בכנסת ישראל את אירועי שבוע הספר העברי בארצנו ובשפתנו.

"הצעה לְסֵפֶר", האירוע ביוזמתו של חה"כ אורי אורבך, שבמסגרתו חברי הכנסת בוחרים ומשמיעים קטעי קריאה ושירה, היא יוזמה שיש בה גם מסר: בניגוד לדימוי הרווח על משכן הכנסת, איננו עוסקים כאן השכם והערב רק בווכחנות ובפולמוסים; התרבות והשפה, המסורתיוֹת והמתחדשות, הן יסודות המהווים דבק איתן של החברה בישראל ושל נציגיה כאן במשכן.

הספר והסיפור צועדים יחדיו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. הכינוי "עַם הַסֵפֶר" דבק בנו מאז הכתירו אותנו המוסלמים בספר הקוראן כ"אַהְל (אֶ)לְ-כִּתַאבּ". כינוי זה, שהפך מאז לשם נרדף כמעט, מזכיר לנו לאורך הדורות והשנים כי כוחו של עם ישראל אינו בחרבו, כי אם בספרו וברוחו היוצרת. יעיד על כך היקפה העצום של היצירה והספרות העברית, העתיקה והמודרנית כאחד, עם הכותרים הרבים מספור היוצאים לאור מדי חודש בחודשו. מדפינו עמוסים בכשרונות ספרותיים בכל התחומים: בעיון, בשירה ובסיפורת.

אני מאחל לכולנו אירוע מעשיר ומהנה, ומקווה שיהיה במסורת יפה זו כדי לתמרץ כל אחד מאתנו לשמור פינה חמה, בכל ימות השנה, לקריאה ולעיון.

חג ספרותי שמח!

ראובן (רובי) ריבלין

יושב-ראש הכנסת

תוכן העניינים

עמוד

מאיר שליו, פונטנלה

קורא: יושב-ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין……………………………………

בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד

נתן אלתרמן, "עם כנסת ראשונה"

קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער……………………………………….

5-7

ליזי דורון, למה לא באת לפני המלחמה

קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני……………………………

אהרן אפלפלד, האיש שלא פסק לישון

קורא: חבר-הכנסת חיים אורון……………………………………………………..

9-10

שולמית הראבן, "שונא הנסים", מתוך: צימאון – שלישיית המדבר

קוראת: חברת-הכנסת שלי יחימוביץ………………………………………………

רבי דוד בוזגלו, "הודו לאל רם"

קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי……………………………………………………..

תרצה אתר, "כשתגדלי תביני"

קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס……………………………………….

13-14

הרב אליהו כי טוב, "התורה והמסורה", מתוך: ספר התודעה

קורא: סגן שר החינוך, חבר-הכנסת מאיר פרוש…………………………………

ניר ברעם, "לנינגרד 1939", מתוך אנשים טובים

קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי……………………………………………………..

ליאונרד שטיין, "מסד למדינת ישראל, תולדותיה של הצהרת באלפור"

קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ…………………………………………………………

ולטר בנימין, "הרהורים", כרך ב'

קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה………………………………………………..

הרב חיים סבתו, "בואי הרוח"

קורא: חבר הכנסת זבולון אורלב……………………………………………………

מאיר שלו, יונה ונער

קוראת: חברת הכנסת רחל אדטו…………………………………………………..

מאיר שלו

פונטנלה

כשרחל מספרת, תמיד היא מספרת על אהבה. ותולדות המשפחה מפיה אינן אלא תולדותיה של האהבה, ואנחנו איננו אלא קולבים וחבלים לשאת עליהם את האהבה.

יותר מכל הסיפורים היא אוהבת לספר ולשמוע את סיפור המסע: מסעם של אפופה ואמומה מן הדרום אל הצפון; הוא הולך והולך והולך, והיא רוכבת על גבו ומראה לו את דרכם באצבעה.

רחל צחקה ואמרה: סבא שלך הוא איש פשוט. מישהו בטח אמר לו שלהתחתן זה לשאת אשה, אז גם את זה הוא הבין כפשוטו: נשא אותה על גבו, ויאללה לדרך, אימשי דאיוש…

פרט אחד לא משתנה במסע והוא רגע ההתחלה, כי בכל מסע הפרט החשוב הוא תחילתו, הדחיפה או המשיכה הראשונה, אותה פרודה קפואה של זמן / מולקולה מדויקת של זמן, משומרת בענבר הסיפורים – הרגע שהושיט דויד יופה את ידו למרים יופה, ואמר לה את שתי המלים: "עלי עלי!"

"דיו!" קראה ונעצה את עקביה בבשרו. הוא הפנה את ראשו לאחור, לראות את פניה, חמות וסמוקות וסמוכות לפניו, הקפיץ אותה מעט, להגביה ולהיטיב את רכיבתה, ואז בלי לתת את דעתו על המבטים ועל הלחישות, התחיל פוסע צפונה…

ועוד שנים אחר כך, לאורך כל חייהם ועד אחרי מותה, הוא חש אותה על גבו.

כי העור זוכר את החום ואת המקום ואת הלחץ ואת תנועת האוויר, כמו שחבל זוכר את המקום שקשרו בו קשר, וכמו שהעין ממשיכה לראות את פרחי הפרג גם אחרי שנעצמה.

"נעים לי לשאת אותך כך"… אמר אפופה, מנסה לבטא הרגשה שלא ידע להביעה במלים.

אסייע לו מעט, כי היופאים, על אף ריביהם עוזרים זה לזה: הוא חש כספן, כמגלה ארצות, שלכל אשר יפליג, הוא נושא את המגדלור שלו על כתפו.

קורא: יושב-ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין

בנימין זאב הרצל

אלטנוילנד

אחרית דבר

..אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה.

היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יהיו שיאמרו:

יותר סיפור ממוסר השכל. אחרים יאמרו: יותר מוסר השכל מסיפור.

אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב.

כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.

אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה.

החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

נתן אלתרמן

עם כנסת ראשונה

"נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת.

מכל קצווי הארץ נוהרים המוני עם – - – ".

"כנסת – זה יהיה שמו של בית המחוקקים בישראל".

מן העיתון, פברואר 1949.

שׁוּב יְהִי יוֹם אָבִיב, יוֹם תְּמוּרוֹת וּפְלִיאוֹת.

בָּאֲוִיר יִשְׁתּוֹבֵב רֵיחַ מֶנְתָּה.

וְצִירִים, בְּדַלְּגָם עַל גַּבֵּי שְׁלוּלִיּוֹת,

יֵלְכוּ,

רֵעַי,

הַפַּרְלָמֶנְטָה.

הֵם יֵשְׁבוּ, כַּשָּׁגוּר, וְיַקְשִׁיבוּ לִנְאוּם

(יְשִׁיבָה מִסְפַּר-אֶלֶף-וְאֶלֶף-וְשֶׁבַע)…

אֲחָדִים יַחְטְפוּ לִרְגָעִים קְצָת-נִמְנוּם,

אֲחָדִים

סְתָם יִשְּׁנוּ שְׁנַת קֶבַע…

וְיִנְאַם הַמַּרְצֶה עַל יְצוּא-הַפּוֹלִים,

אוֹ עַל מַס הַחְזָקַת-חֲתוּלִים-שֶׁל-בַּיִת…

(הַהִיסְטוֹרְיָה –

גַּם לָהּ יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁל חֻלִּין,

לִסְרִיגָה,

לְתִקּוּן גַּרְבַּיִם).

אָז מֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר

תִּכָּנֵס אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת,

תְּרַקֵּד קְצָת עַל פְּנֵי פַּטִּישׁוֹ שֶׁל הַיוֹ"ר,

וְכִמְעַט תַּהֲפֹךְ אֶת הַקֶּסֶת…

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט

וְיֵדְעוּ: הִיא צִירָה-מְזֻמֶּנֶת

מֵרוּחוֹ הָעַזָּה שֶׁל אוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט

בּוֹ נוֹלַדְתְּ, אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת.

אַתְּ לֹא נֶצַח תִּחְיִי בְּאוֹרוֹ שֶׁל בָּרָק…

לֹא! גַּם לָךְ עוֹד נָכוֹנוּ בְעַיִן

יְמֵי-חֹל וְנִמְנוּם וּוִכּוּחַ-שֶׁל-סְרָק,

בְּלִי תִּזְמֹרֶת וּבְלִי שְׁנוֹת-אַלְפַּיִם…

עוֹד יוֹמֵךְ, אֲסֵפָה, בַּשִׁגְרָה יְכֻרְסַם,

וּכְבָר שֵׁן לָךְ לוֹטְשִׁים לְמַפְרֵעַ

הַלִּשְׁכָּה וְהַנְּיָר

הָאוֹרְבִים לְעַרְשָׂם

שֶׁל תְּקוּפוֹת וּדְגָלִים וְאִידֵיאָה.

אַךְ טוֹבִים הַחֻלִּין וְהַפֶּרֶךְ הוּא טוֹב,

אִם בָּהֶם לֹא יִדֹּם אַף לְרֶגַע,

כְּמוֹ לֵב עַקְשָׁנִי וְעָמוּם, קוֹל הַתֹּף

שֶׁרָעַם

עֵת הוּנַף הַדֶּגֶל!

שֵׁם עַתִּיק לְךָ נִתַּן. עַל "הַכְּנֶסֶת" נִקְרֵאת.

אַךְ כְּמוֹ חֲצוֹצֶרֶת רוֹנֶנֶת

בָּךְ מַבְקִיעַ (וְאַל יֵחָשֵׁב לָךְ לְחֵטְא…)

גַּם הַשֵּׁם הַלּוֹעֵז "אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת".

יַעַן לֹא רַק לַכְּנֶסֶת-מִקֶּדֶם אַתְּ בַּת…

לֹא רַק לָהּ!.. מִצַּמֶּרֶת עַד גֶּזַע

בָּךְ מַכָּה גַּם סוּפַת הַקוֹנוֶנט-בְּצָרְפַת

וְחוֹלְפִים בְּךָ קִרְעֵי-מַרְסֶלְיֶזָה!

אַתְּ יָפָה כַיָּפוֹת בִּבְנוֹתָיו-שֶׁל-הַדְּרוֹר

הַקָּמוֹת לָעוֹלָם כְּאַנְדַּרְטָה.

מִן הַ"פוֹרוּם רוֹמַנּוּם" בְּתוֹךְ הַמָּצוֹר

עַד לִכְנֶסֶת הַ"מַגְנָה כַרְטָה".

לוּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי אֶת יְמֵי הַחֲזִיז

בָּם נִצַּבְתְּ רִאשׁוֹנָה מוּל רוֹאַיִךְ!

וּמַגַּע הַשִּׁגְרָה אֶת לֵחֵךְ לֹא יָנִיס

וּנְעוּרַיִךְ

יוּכְלוּ לִנְיָרַיִך!

וּבְתוֹכֵנוּ וְגַם בַּגּוֹיִים יִוָּדַע

כִּי עַל אַף הַשָּׁנִים וְהַוֶּתֶק

יַעֲמֹד בִּפְתָחַיִךְ לְלֹא-חֲלוּדָה

בְּרַק חַרְבָּם שֶׁל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

וּבִימֵי נִסָּיוֹן – יַעֲבִיר הוּא בָּךְ זִיק

וְנִצַּבְתְּ אֶת דְּבָרֵךְ לְהוֹדִיעַ

וְעֵינַיִךְ לַיֹּשֶׁר וּלְדִין-הַצַּדִּיק,

אֲבָל לֹא לִתְשׁוּאוֹת הַיָּצִיעַ!

כָּךְ! לֹא פַּעַם תָּקוּמִי לִמְלֶאכֶת הַדּוֹר

חֲשׂוּפַת מַרְפְּקִים כְּכוֹבֶסֶת…

.. וּמֵאֵיזֶה אֶשְׁנָב-שֶׁנִּפְתַּח אֵיזוֹ דְּרוֹר

אָז תָּבוֹא אֶל הֵיכַל הַכְּנֶסֶת

וּבְעוּפָהּ יְלַוּוּהָ צִירִים בְּמַבָּט

וְרַבִּים לֹא יֵדְעוּ כִּי אֶל-הֵנָּה

הִיא הִגִּיעָה יָשָׁר מֵאוֹתוֹ עֶרֶב-שְׁבָט

שֶׁאֵי-פַּעַם סָעַר מֵעָלֵינוּ.

קורא: שר החינוך, חבר-הכנסת גדעון סער

ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

כצאן לטבח

מאי 1968 אחרי ששת הימים נעלם החול שחצץ בין השכונה לעולם. דחפורים, שופלים וקבלנים חשפו כבישים ובנו בניינים – באו אנשים חדשים. הם התערבבו בבית הספר, בגנים, במכולת ובקופת חולים. הם היו אחרים. היו להם נעלים שחושפות אצבעות וציפורניים, מכנסיים קצרים וגופיות - לא חולצות ולא עניבות: על הראש חבשו כובע טמבל, גם הבנים וגם הבנות: לא היה שם תלתל וספריי בשיער, ולא היתה שם כיפה או מגבעת. היתה להם שפה עם צלילים כמו: אהלן, חביבי, היי אתה שמה. היו להם שמות לא מוכרים כמו: עצמאות, חירות, עמיקם, עמיאל, יהורם וצוראל. היו להם מלחמות וגיבורים. לא שתיקה כמו אצלנו בשכונה, אלא סיפורים על אבא חייל, אבא טייס, סבתא חלוצה, אמא ששרתה בפלמ"ח והחזיקה סטן ביד: לכולם היה גם עבר ולא סתם עבר אלא עבר מפואר. בכל שבת הם יצאו לטייל, והכירו כל גבעה וכל תל בארץ. ביום אחד, כמו שפיללה הלנה, תפסתי חבר מארץ ישראל, שקראו לו אוריאל קומם. במשפחת קומם ידעו רק חג אחד מיוחד – לא היה זה פסח, לא פורים וגם לא כיפורים – החג שלהם היה יום העצמאות, ובערב החג היה אצלם טקס קבוע. הם הזמינו את כולם לבית שלידו גינה, לשיר ביום העצמאות שירי מולדת. גם אותי הזמינו. כששמעה הלנה על ההזמנה, ביקשה מאוריאל באופן אישי להיות מוזמנת לאירוע. "כדאי", תרצה את בקשתה שאלווה אותה והצביעה עלי: "בחושך, היא לא תלך ולא תחזור לבד". ואתה, המליצה, "תהיה ילד טוב, תעזור להורים בהכנות". סוף סוף הוזמנה שגרירת השכונה לערב שירה. יום העצמאות הגיע, בליל החגיגה היא ואני בדשא אצל משפחת קומם. בדשא היו פזורים אנשים פרועי בלורית, לרגליהם סנדלים, לכולם בגדי חאקי כמו מדים, ללא הבדל בין בנות ובנים. ברקע סבב הפינג'אן, באוויר היה ריח של פלאפל, חומוס וטחינה, וללחם קראו שם פיתה. רק הלנה עמדה זקופה על הדשא בחליפה אדומה, אודם על השפתיים, לקה אדומה על הציפורניים, לקה על הנעליים, לקה על הארנק וזר שושנים בנייר צלופן עם סרטים מתנפנפים בצבעים אדומים וורודים. בעל הבית, שרירי, חביב ושזוף ניגש והציג עצמו: "שמי קומם שאלתיאל", אמר, הסיט ראש לשנות את כיוון הבלורית, והושיט את היד הימנית. "ואני", אמרה הלנה בקול מתכתי שלרגע נכפף ורעד, "שמי בישראל הלנה כצאן לטבח". והושיטה יד. קומם שאליתאל קימט מצח וגבה ושאל: "מה?" הלנה חזרה ואמרה תוך כדי לחיצה: "הלנה כצאן לטבח. אתה בטח יודע" ועוד פעם חזרה על השם, רק לאט יותר: "ה-ל-נ-ה כ-צ-א-ן ל-ט-ב-ח". חזרתי עם הלנה לבד בערב החג. ואת אוריאל קומם לא ראיתי יותר.

קוראת: ראש האופוזיציה, חברת-הכנסת ציפי לבני

אהרן אפלפלד / האיש שלא פסק לישון

לפנות בוקר סיימתי את המשפטים האחרונים, ועייפות, הדומה יותר לשיתוק, אחזה בי. האורות הראשונים עוד עטופים היו באפלולית. פתחתי את החלון והושטתי את ידי ונגעתי בקרירות הדוממת.

ולפתע חזרה אלי הנגינה שמשכה את אצבעותי על גבי הדפים הלבנים וידעתי, שהשער שחסם את דרכי נפרץ, מכאן ואילך החציבה.

לפתע שמעתי את קולה של אמא, "אל תפחד, אתה עשית מה שאבא רצה לעשות, אבל אוי למחיר ששילמת."

"מאין לך אמא?"

"הייתי עמך בכל כאביך, ומה שלא ידעתי שאלתי את דוקטור וינטר."

"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אפילו יוצא לבד החוצה."

"אלוהים יעזור לך."

תמהתי רגע על המשפט שזה עתה יצא מפיה, אך מיד הבנתי שאין אלו מלים שלה אלא של אביה, שהתגלגלו אליה.

אמא, עמדתי לומר.

אמא הביטה בי בהשתאות ואמרה, "מותר לך לשמוח."

"אמא", אמרתי, "כשאני מתאר לעצמי את הדרך שעומדת לפני, אני רוצה ליפול על ברכי ולבקש חסד ורחמים."

"על איזו דרך אתה מדבר," תמהה.

"זה עתה פרצתי את השער ומה שנגלה לי הוא מעבר לכוחותי."

"עכשיו מותר לי לגלות לך, אבא היה בטוח שאתה תפרוץ את השער."

"אני מתפלל בליבי שאהיה מסור כמו אבא."

"את מסירותך, יקירי, כבר הראית."

זו היתה אמא, קולה ודאגתה, אבל לא לבושה. היא לבשה בגדים לבנים, כמו של אחות. לפתע עמד מול עיני חדר הניתוח אליו הובלתי שבע פעמים.

"אל דאגה, אני עמך בכל אשר תפנה."

"והיכן אבא?"

"אבא עוד לא חזר מן המחנות. ברגע שיגיע, אספר לו על פריצתך, הוא ישמח. אין אב מתקנא בבנו. אין לי ספק, שהוא יספר לך דברים שיעזרו לך."

חזרתי וראיתי את פתחה של המנהרה וידעתי שזו תחילתה של הדרך ומכאן ואילך עלי לחצוב.

אמא כנראה נבהלה מחרדתי ואמרה, "אתה תעשה כמידת יכולתך. אין אדם נתבע לעשות דברים שהם מעבר לכוחותיו. אתה התחלת ללמוד עברית בנאפולי, המשכת ללמוד במטע ובאימוני לילה, ולאחר שנפצעת ישבת והעתקת מן התנ"ך. העבודה בשדה וההעתקות חישלו את כלי העבודה שלך, ועכשיו כשיש בידך כלי עבודה מופלאים כאלה, אין לי כל ספק שאלוהים יעזור לך."

"אמא", אמרתי, "מאין לך לשון זו?"

"בעולמי, עליך לדעת, הכול השתנה. הישן אינו ישן עוד והחדש נראה לי לעתים מיושן. מלים ששמעתי בילדותי מתדובבות על שפתי בקלות ודווקא הדיבור שהייתי רגילה בו השתבש אצלי."

"ברכי אותי," עלה בדעתי לבקש אותה.

אמא כנראה ציפתה לבקשתי זו ואמרה, "אבקש מאבותי שיברכו אותך."

"ואת אינך רוצה לברך אותי?"

"בילדותי ידעתי את התפילות והברכות, אבל במרוצת השנים אבדו לי, אין לי אלא לבקש את אבותי שיברכו אותך. אני אחבק אותך וזו תהיה ברכתי."

קורא: חבר-הכנסת חיים אורון

שולמית הראבן

צימאון – שלישיית המדבר

"שונא הנסים"

לא היו להם מנהיגים. אולי גם מנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה – ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גוויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

פעמים היה מי-מהם מתקרב אל גדר הטיט של חווה מעובדת, חציו חשאי חציו חוצפה, ניכר בבגדו השחור הבלוי, בשיזפון הכבד, המלא זוהמה, בעור שנשתריין כעור חרדון, בתנועת הגוף החומקת. צלו עבר בחווה כצל עורב, ומי שחש בו, היה אומר: אחד מהם. חוזר היה אל המדבר, מקפץ מהר, נושא עמו בכנף הבגד ברווז לכוד מן השַׁקְיָה, או אבטיח בעונתו, מותיר אחריו קללה ולעג. מגרשים היו אותו בלי חמדה, מביטים בו במרוצתו המחוצפת בתימהון אטי שאין עמו מעשה.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים.

איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְׁקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

קוראת: חברת-הכנסת שלי יחימוביץ

רבי דוד בוזגלו

"הודו לאל רם"

פִּזְמוֹן – הוֹדוּ לְאֵל-רָם חַי דָּר בִּמְעוֹנוֹ,

לְעַם זוּ קָנְתָה יַד יְמִינוֹ,

עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ.

שְׂאִי צִיּוֹן אֶת עֵינַיִךְ

וּרְאִי בָּנַיִךְ – בּוֹנַיִךְ

הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ

אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

פִּזְמוֹן

וּבְצִיּוֹן לַחֲכָמֶיהָ,

עֵץ הַחַיִּים וְלַחוֹלְמֶיהָ,

כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ

אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ,

פִּזְמוֹן

כָּל שׁוֹכְנֵיהַ בְּרִיאֵי אוּל

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ כְּשָׁאוּל,

דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל,

וַיְהִי אֱלֹהִים עִמָּדוֹ.

פִּזְמוֹן

מִזְגָּהּ מַחְלִים וְהוּא פִּלְאִי

כִּי נָס מִמֶּנּוּ כָּל חוֹלִי ,

וּמִי אַתָּה פַז וַחֲלִי

מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ.

קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי

תרצה אתר

"כשתגדלי תביני"

אִמָּא, מָתַי אֶהְיֶה כְּבָר גְּדוֹלָה?

בְּעוֹד כַּמָּה שֶׁנִּים יַלְדָּתִי

וְיִהְיֶה לִי תִּינוֹק בְּתוֹךְ עֲגָלָה?

כַּמּוּבָן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בִּתִּי

אִמָּא לְכֶלֶב יֵשׁ אַבָּא?

וַדַּאי

וְסַבָּא?

אוּלַי

לִי אֵין סַבָּא מַדּוּעַ?

כִּי סַבָּא שֶׁלָּךְ בַּשָּׁמַיִם הַלֹּא

אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ לְשָׁם עִם סֻלָּם?

לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָיָה שָׁם כּוֹכָב עִם פָּנִים

אִמָּא מַה זֶּה חֲלוֹם תְּמוּנָה אוֹ מָקוֹם?

זֶה סִפּוּר שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁיְּשֵׁנִים

אִמָּא רוֹנִית כְּבָר הִבְרִיאָה?

וַדַּאי

לְגַמְרֵי?

אוּלַי

מַה זֶּה דּוֹקְטוֹר?

רוֹפֵא

מַדּוּעַ?

קוֹרְאִים לוֹ רוֹפֵא כִּי הוּא אִישׁ מְרַפֵּא

לָמָּה כֻּלָּם לֹא רוֹפְאִים רַק חוֹלִים?

כָּךְ זֶה, קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא יָרֵחַ זֹאת אֶבֶן כָּזֹאת?

כֵּן גְּדוֹלָה עֲנָקִית וּלְבָנָה

אֲבָל הִיא רְחוֹקָה נוֹרָא מְאוֹד וְלָכֵן הִיא נִרְאֵית קְטַנָּה

אִמָּא תִּינוֹק זֶה בַּבֶּטֶן?

וַדַּאי

וְיִהְיֶה לָךְ?

אוּלַי

לִי אֵין בֶּטֶן גְּדוֹלָה

לֹא אֵין לָךְ

עַכְשָׁו אֶת קְטַנָּה אָז אִי אֶפְשָׁר

אֵיךְ הַתִּינוֹק שָׁם בִּפְנִים כְּמוֹ פַּרְפַּר?

לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

וְרַק אֲנִי וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁבְּפִי

יוֹדְעוֹת אֶת הַסּוֹד הַגָּדוֹל

שֶׁגַּם כְּשֶׁגְּדֵלִים לֹא מְבִינִים

רַק פָּשׁוּט יוֹם אֶחָד

מַפְסִיקִים לִשְׁאֹל

קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס

הרב אליהו כי טוב

ספר התודעה

"התורה והמסורה"

זאת התורה המסורה בידינו, על כל אותיותיה. וכן האותיות הזעירות והאותיות הגדולות שבתורה, ואפילו התגים שעל האותיות, מן בראשית עד סוף התורה – כזאת הראה הקב"ה למשה, תורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וממנה העתיק משה רבינו על גבי קלף של עור. ובשעה שמשה רבינו העתיק מן הכתב אשר ראה בעיניו, היה גם שומע באזניו מפיו של הקב"ה את כל אותם הדברים שהעתיק, וידע את הקרי של דברי התורה מן השמועה, ואת הכתיב – מן ראית הכתב.

ואותו הכתב שהעתיק משה רבינו, הוא היה ספר התורה הראשון שעליו נאמר (דברים, סוף וילך): "ויצו משה את הלוויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד". ועוד העתיק משה רבינו וכתב שנים עשר ספרי תורה ונתן לכל שבט ספר תורה אחד, ולימדם בעל פה כל מה שלמד הוא מפי הגבורה – את הכללים והפרטים, הדקדוקים והרמזים ושאר העניינים הצפונים בכל דברי התורה הזאת, באותיותיה ובצירופיהן, בתיבותיה ובחיבוריהן, בפסוקיה ובחילוקי פרשיותיה וספריה, ככל אשר יכלה דעת חכמי אותו הדור לספוג – הכל לימדם והבינם בעל פה, בשעה שמסר בידם את ספרי תורה אלה שבכתב.

ומספרי תורה אלה העתיקו הסופרים הרבים שבדורות אחרי משה רבינו, באימה וברתת וביראה ובחרדה, שחס ושלום לא יטעו ולא ישנו בהעתקתם אפילו תג אחד של אות אחת.

ואח"כ רבו המעתיקים שהעתיקו מן המעתיקים הראשונים, וכשרבו ההעתקות ונפלה טעות באחת מהן – השוו אותה אל הספר שהיה בדוק ותיקנו.

וכשרבו הדורות, ורבו התלאות והטלטולים ונגנז הארון ונעלמו הספרים הראשונים, ולעומתם נתרבו מאד המעתיקים – תמיד נמצאו ספרים מעטים שהיו בדוקים ביותר, ועל פיהם תיקנו את השאר. ואפילו מצאו שינויים קלים בין הספרים הבדוקים, שלא היו דומים זה לזה, העמידו החכמים את תיקונו של הנוסח על פי הנוסח שברוב הספרים הבדוקים ביותר. וכמו שמסופר במסכת סופרים, ששלשה ספרים נמצאו בעזרה שבבית המקדש, בכל אחד מהם היה שינוי לגבי הכתוב בשאר שני הספרים – בטלו את האחד מפני השנים, וחזרו והעמידו תיקון סופרים ללא שום ספק ושינוי. וכן נהגו גם בדורות המאוחרים. באופן כזה, חזקה וידוע וודאי הדבר אצלנו כי זאת התורה המוחזקת בידינו אין בה לא שינוי ולא תמורה ולא חילוף כלל, מן התורה שכתב משה רבינו מפי הגבורה ומתוך כתב האש-שחורה ע"ג אש-לבנה.

קורא: חבר-הכנסת מאיר פרוש

ניר ברעם

אנשים טובים

"לנינגרד 1939"

"אני למדתי היסטוריה היטב. אידיאולוגיות ואופנות הופיעו ונעלמו, אנשים האמינו בדברים מסוימים ואחר כך בדברים אחרים לגמרי, והדבר היחיד שנותר עקבי הוא האלסטיות המבהילה של הנפש שלנו. סאשה, אנשים הם עלובים, תמיד הם רוצים לשנות ולבגוד, הם מפריחים הזיות על משטר יותר טוב, ואז בחוצפתם רוצים ליישם אותם. אנחנו לא מתעסקים במעשים ובתוצאותיהם, אלא בדברים אחרים: אנשים חייבים לפחד מכל הרהור נפשע שעולה על דעתם, לחשוד בכולם ולא לחלוק את מחשבותיהם עם איש, ולזכור שאין שום מקום אפל עד כדי כך שלא נראה אותם שם."

בתחילה שיערה שהוא מתכוון לפחדנות האנושית ולנכונותם של האזרחים ולהשלים עם כל שקר, לשבח אדם וכעבור שבוע לדרוש שיומת. ופתאום הבינה שכוונתו לא הייתה לשקרים ולהונאות, אלא לאותה גמישות שבזכותה אנשים יכולים לשכב על מיטתם בלילה ולדמיין או לחלום על הפשעים הנוראים ביותר, ולהתעורר בבוקר בתחושה שהכול בסדר; אותה גמישות מתמרנת תודעה שבזכותה מנפה מקסים כל זיכרון שמסכן את הסיפור שהוא מאמין בו. האלסטיות אינה עומדת מאחורי השקרים, היא אותה יד סמויה המחליקה מייד כל קמט בָּאמת שאנשים נושאים אליה עיניים. לפעמים עולים בהם הרהורי כפירה, ספקות מזנבים, מהלומה של היזכרות, אבל אז הם מזדקפים ומסתערים – נאחזים שוב בסיפור שלהם, מכוח צו עליון של הנפש.

קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי

ליאונרד שטיין

מסד למדינת ישראל, תולדותיה של הצהרת באלפור

[רקע: הטורקים שולטים בארץ-ישראל, התנועה הציונית מתלבטת אם לפעול בגלוי למען השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל]

בקונגרס הציוני השמיני, בשנת התרס"ז (1907), אמר חיים ויצמן:

"יש לשאוף אל צ'ארטר, אולם רק כתוצאה של מאמצינו בארץ-ישראל. אם יתנו לנו כיום הממשלות צ'ארטר תהיה זו רק פיסת נייר. לא כן יהיה אם נעבוד בארץ-ישראל; אזי הוא ייכתב ויחושל בדמנו".

הציונים סברו שאסור לעורר חשד, כי מטרת התנועה הציונית היא לנתק את ארץ ישראל מטורקיה ולהופכה למדינה יהודית.

בשנת התרס"ח (1908) התריע נחום סוקולוב, המזכ"ל של ההסתדרות הציונית, ש"אין אמת כלשהי בטענה שהציונות מתכוונת להקמת מדינה יהודית עצמאית".

העיתון "ג'ואיש כרוניקל", תומך נלהב בציונות, כתב כי ב"תוכנית באזל לא נאמרה מלה אחת על מדינה יהודית אוטונומית".

בקונגרס התשיעי, בשנת התרס"ט (1909), הכריז מכס נורדאו, דובר התנועה הציונית: "אנו גונזים ברוב כבוד את רעיון הצ'ארטר בארכיון הציונות המדינית המודרנית ואיננו מדברים עליו עוד". נורדאו הוקיע "את הולכי-הרכיל המבישים, הטוענים כי הציונים רוצים לפלס להם דרך לתוך טורקיה על מנת לתפוס את ארץ ישראל… חובתנו לשכנע את הטורקים כי אין להם בכל העולם ידידים יותר נדיבי לב ומקריבי עצמם מן הציונים".

וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הודיע כי "הציונים מקבלים עליהם בלי הסתייגות את ההתחייבויות הכרוכות בנאמנות למדינה העות'מנית ומוסדותיה ומקבלים לציית במפורש לחוקיה". "מבקשים לא מדינה יהודית אלא ארץ מולדת".

אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית הבא, אמר בשנת התרע"ג (1913): "ביישוב ארץ-ישראל ובפיתוח משאביה יתרמו הציונים תרומה רבת ערך להתקדמות הקיסרות הטורקית".

אבל הכרזות אלה נפלו על אוזניים אטומות. הטורקים לא נתרשמו ועשו כל שיכלו כדי למנוע את היהודים מלבוא לארץ-ישראל. אם נמצאו אמצעים להתגבר על המכשולים הרי היה הדבר, בחלקו, הודות לשחיתותם של הפקידים הטורקים.

הרעיון של "נאמנות" לטורקיה, שלעתים כה קרובות ובהדגשה כה רבה הוכרז עליו בשנים שמייד לפני המלחמה, נעשה בתודעת ציונים רבים מעין עיקרון דתי!

כזה אפוא היה המצב ערב מלחמת העולם (הראשונה). כתנועה מדינית עמדה הציונות, או נדמה שעמדה, בפני קיר אטום. היא לא יכלה לצפות לעידוד לא מן הממשלה הטורקית ולא מאיזו ממשלה אחרת.

בקונגרס של שנת התרע"ג (1913 – ערב מלחמת העולם הראשונה) היה זה ויצמן עצמו שהכריז כי אין מה לקוות או כמעט אין מה לקוות מן המעצמות הגדולות, וכה אמר:

"הגדולה בכל המעצמות הגדולות, עמה עלינו לשאת ולתת, הוא העם היהודי. במעצמה הזאת אנו תולים את כל התקוות; במעצמות האחרות – מעט מאד".

קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ

ולטר בנימין

הרהורים

יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות.

כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה

הרב חיים סבתו

בואי הרוח

ערב אחר היה משמש אותו אולם בהדסה הקטנה לאסיפת בחירות.

חודשיים קודם הבחירות היה מגיע נציג של המפלגה ומבשר, השנה יסללו את רחוב ניסן וגם את רחוב קורצ'ק, יצפו באספלט את הרחובות הלבנים. כן, אדון יפרח, תתפלא, אבל הוא דווקא כן יודע. נכון, אדון יפרח, אתה צודק, הוא יודע שכבר הבטיחו חמש פעמים, אבל הפעם זוהי הבטחה שלו. וכשהוא מבטיח הוא תמיד מקיים. מישהו פה זוכר הבטחה שלו שלא קיימו? והוא גם זוכר את קורצ'ק עוד מאירופה. מהמלחמה. איפה לעזאזל נמצא רחוב קורצ'ק הזה, הוא לוחש לפקיד של קופת חולים שיושב לידו, עסקן של המפלגה משיכון ותיקים. לחישתו נשמעת מסוף האולם ועד סופו. אבל גם אילו צעק לא היה הדבר משנה כלום לאותם עשרות מנומנמים שבאו אחרי יום עבודה מפרך רק כדי לעשות טובה לכמה עסקנים, אחד מהם דוד של אשת אחיו, אחר חבר של הגבאי. העסקן מניע את ידיו בשאלה, מתאמץ להיזכר. מנין לו לדעת איפה רחוב קורצ'ק. הוא בכלל לא ידע שלרחובות כאן יש שמות.

כולם קוראים למקום הזה שיכון עולים, או בית-מזמיל, או המעברה. אין פה בכלל שמות של רחובות, ומה פתאום קורצ'ק?

יש שאלות? תמיד אזולאי מרים את היד. למה שתי הדודות הזקנות שלו גרות יחד עם המשפחה שלו בבית שכולו חדר וחצי, ולמה לא מגיע להם שיכון לבד, כמו לאטיאס? הנואם נראה מופתע. מי זה אטיאס, שאל את עסקן המפלגה. ומי זה האזולאי הזה, הוא משלנו? העסקן הינהן בראשו, ואז הרים הנואם את ראשו וענה בכובד ראש: זה רציני מאוד מה שאתה שואל, אדון אזולאי הנכבד. רציני מאוד מאוד. לא ייתכן כדבר הזה. חדר וחצי יחד עם שתי דודות. לא ייתכן. אמת, צעירה היא מדינתנו ורבים וכבדים הם קשייה, אבל במעלה המסלול היא צועדת ואת עיניה היא נושאת אל ראש ההר, כדברי המשורר הציוני המפורסם, החבר אוּלְמי. אנחנו נטפל בזה, אדון אזולאי. אני בעצמי אטפל בזה.

והוא מוציא מכיס חולצתו פנקס שחור קטן ורושם, או עושה את עצמו רושם.

מאז בא ממרוקו אף אחד לא קרא לאזולאי אדון אזולאי הנכבד, תמיד קראו לו רק אזולאי, במלעיל.

בדרכם החוצה לחש העסקן לנציג המפלגה, מוכרחים לדבר עם פרקש. הוא הקובע אצל העולים האלה.

מי זה פרקש? שאל הנציג. מה הבעיה לקחת אותו אלינו?

אין סיכוי, אמר העסקן. פרקש הוא עצמאי. הוא לא תלוי באף אחד.

קורא: חבר-הכנסת זבולון אורלב

מאיר שלו

יונה ונער

ביקרתי במזכירויות שבכולן אותו אפור של שולחנות ואנשים ואותם תצלומי אוויר: שמיכות-הטלאים של פרדסים ושדות, מבני משק, חצרות ובהן נקודות שחורות-לבנות – פרות שנלכדו בענבר העדשה.

נע ונד. על פני כל הארץ כולה, אוחז בהגה הגדול והרך של בהמות, מחפש, ובסופו של דבר גם מוצא. הנה הוא, הבית שהועדת לי: קטן ועלוב למראה, אבל שני ברושים זקנים נראים מחלונו, כאשר אהבת ואמרת, ושני חרובים כבירים בפינת חצרו, ועשבים בסדקי המדרכה, כאשר איווית וציווית.

שלום, בית. קירותיך טיח נושר, דלתך מסומרת אל המזוזות, חלונותיך אטומים בלוחות עץ, אבל החדרים שמעבר להם ריקים מאדם ומהדהדים לי שאבוא. חרדון גדול רץ בתעלת הפח של המרזב וציפורניו צמררו את עורי. קִנים ישנים, שופעי קש, של דרורים הציצו מחרכי הגג. הקפתי אותו סביב-סביב, מפלס לי דרך בין חוחים זועפים שקומתם כקומתי. תאנה חלכאית, דשא מקריח, לימון נוטה למות. רחש פתאומי הפחיד את כפות רגלי.

חומט גדול נמלט.

קוראת: חברת-הכנסת רחל אדטו

שולמית הראבן / צימאון – שלישיית המדבר

"שונא הנסים"
לא היו להם מנהיגים. אולי גם מנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה – ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גוויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים.
איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְׁקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

קוראת: רבי דוד בוזגלו / "הודו לאל רם"

פִּזְמוֹן – הוֹדוּ לְאֵל-רָם חַי דָּר בִּמְעוֹנוֹ,
לְעַם זוּ קָנְתָה יַד יְמִינוֹ,
עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ.

שְׂאִי צִיּוֹן אֶת עֵינַיִךְ
וּרְאִי בָּנַיִךְ – בּוֹנַיִךְ
הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ
אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

פִּזְמוֹן
וּבְצִיּוֹן לַחֲכָמֶיהָ,
עֵץ הַחַיִּים וְלַחוֹלְמֶיהָ,
כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ
אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ,

פִּזְמוֹן
כָּל שׁוֹכְנֵיהַ בְּרִיאֵי אוּל
גִּבּוֹרֵי כֹּחַ כְּשָׁאוּל,
דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל,
וַיְהִי אֱלֹהִים עִמָּדוֹ.

פִּזְמוֹן
מִזְגָּהּ מַחְלִים וְהוּא פִּלְאִי
כִּי נָס מִמֶּנּוּ כָּל חוֹלִי ,
וּמִי אַתָּה פַז וַחֲלִי
מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ.

קורא: חבר-הכנסת דוד אזולאי

תרצה אתר / "כשתגדלי תביני"

אִמָּא, מָתַי אֶהְיֶה כְּבָר גְּדוֹלָה?
בְּעוֹד כַּמָּה שֶׁנִּים יַלְדָּתִי
וְיִהְיֶה לִי תִּינוֹק בְּתוֹךְ עֲגָלָה?
כַּמּוּבָן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בִּתִּי
אִמָּא לְכֶלֶב יֵשׁ אַבָּא?
וַדַּאי
וְסַבָּא?
אוּלַי
לִי אֵין סַבָּא מַדּוּעַ?
כִּי סַבָּא שֶׁלָּךְ בַּשָּׁמַיִם הַלֹּא
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ לְשָׁם עִם סֻלָּם?
לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָיָה שָׁם כּוֹכָב עִם פָּנִים
אִמָּא מַה זֶּה חֲלוֹם תְּמוּנָה אוֹ מָקוֹם?
זֶה סִפּוּר שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁיְּשֵׁנִים
אִמָּא רוֹנִית כְּבָר הִבְרִיאָה?
וַדַּאי
לְגַמְרֵי?
אוּלַי
מַה זֶּה דּוֹקְטוֹר?
רוֹפֵא
מַדּוּעַ?
קוֹרְאִים לוֹ רוֹפֵא כִּי הוּא אִישׁ מְרַפֵּא
לָמָּה כֻּלָּם לֹא רוֹפְאִים רַק חוֹלִים?
כָּךְ זֶה, קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

אִמָּא יָרֵחַ זֹאת אֶבֶן כָּזֹאת?
כֵּן גְּדוֹלָה עֲנָקִית וּלְבָנָה
אֲבָל הִיא רְחוֹקָה נוֹרָא מְאוֹד וְלָכֵן הִיא נִרְאֵית קְטַנָּה
אִמָּא תִּינוֹק זֶה בַּבֶּטֶן?
וַדַּאי
וְיִהְיֶה לָךְ?
אוּלַי
לִי אֵין בֶּטֶן גְּדוֹלָה
לֹא אֵין לָךְ
עַכְשָׁו אֶת קְטַנָּה אָז אִי אֶפְשָׁר
אֵיךְ הַתִּינוֹק שָׁם בִּפְנִים כְּמוֹ פַּרְפַּר?
לֹא, זֶה קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַאֲמִינִי, כְּשֶׁתִּגְדְּלִי תָּבִינִי

וְרַק אֲנִי וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁבְּפִי
יוֹדְעוֹת אֶת הַסּוֹד הַגָּדוֹל
שֶׁגַּם כְּשֶׁגְּדֵלִים לֹא מְבִינִים
רַק פָּשׁוּט יוֹם אֶחָד
מַפְסִיקִים לִשְׁאֹל

קוראת: חברת-הכנסת אורלי לוי אבקסיס

הרב אליהו כי טוב / ספר התודעה

"התורה והמסורה"
זאת התורה המסורה בידינו, על כל אותיותיה. וכן האותיות הזעירות והאותיות הגדולות שבתורה, ואפילו התגים שעל האותיות, מן בראשית עד סוף התורה – כזאת הראה הקב"ה למשה, תורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וממנה העתיק משה רבינו על גבי קלף של עור. ובשעה שמשה רבינו העתיק מן הכתב אשר ראה בעיניו, היה גם שומע באזניו מפיו של הקב"ה את כל אותם הדברים שהעתיק, וידע את הקרי של דברי התורה מן השמועה, ואת הכתיב – מן ראית הכתב.

ומספרי תורה אלה העתיקו הסופרים הרבים שבדורות אחרי משה רבינו, באימה וברתת וביראה ובחרדה, שחס ושלום לא יטעו ולא ישנו בהעתקתם אפילו תג אחד של אות אחת.
ואח"כ רבו המעתיקים שהעתיקו מן המעתיקים הראשונים, וכשרבו ההעתקות ונפלה טעות באחת מהן – השוו אותה אל הספר שהיה בדוק ותיקנו.

קורא: חבר-הכנסת מאיר פרוש

ניר ברעם / אנשים טובים

"לנינגרד 1939"

קורא: חבר-הכנסת אחמד טיבי

ליאונרד שטיין / מסד למדינת ישראל, תולדותיה של הצהרת באלפור

בקונגרס הציוני השמיני, בשנת התרס"ז (1907), אמר חיים ויצמן:
"יש לשאוף אל צ'ארטר, אולם רק כתוצאה של מאמצינו בארץ-ישראל. אם יתנו לנו כיום הממשלות צ'ארטר תהיה זו רק פיסת נייר. לא כן יהיה אם נעבוד בארץ-ישראל; אזי הוא ייכתב ויחושל בדמנו".
הציונים סברו שאסור לעורר חשד, כי מטרת התנועה הציונית היא לנתק את ארץ ישראל מטורקיה ולהופכה למדינה יהודית.
בשנת התרס"ח (1908) התריע נחום סוקולוב, המזכ"ל של ההסתדרות הציונית, ש"אין אמת כלשהי בטענה שהציונות מתכוונת להקמת מדינה יהודית עצמאית".
העיתון "ג'ואיש כרוניקל", תומך נלהב בציונות, כתב כי ב"תוכנית באזל לא נאמרה מלה אחת על מדינה יהודית אוטונומית".
בקונגרס התשיעי, בשנת התרס"ט (1909), הכריז מכס נורדאו, דובר התנועה הציונית: "אנו גונזים ברוב כבוד את רעיון הצ'ארטר בארכיון הציונות המדינית המודרנית ואיננו מדברים עליו עוד". נורדאו הוקיע "את הולכי-הרכיל המבישים, הטוענים כי הציונים רוצים לפלס להם דרך לתוך טורקיה על מנת לתפוס את ארץ ישראל… חובתנו לשכנע את הטורקים כי אין להם בכל העולם ידידים יותר נדיבי לב ומקריבי עצמם מן הציונים".
וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הודיע כי "הציונים מקבלים עליהם בלי הסתייגות את ההתחייבויות הכרוכות בנאמנות למדינה העות'מנית ומוסדותיה ומקבלים לציית במפורש לחוקיה". "מבקשים לא מדינה יהודית אלא ארץ מולדת".
אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית הבא, אמר בשנת התרע"ג (1913): "ביישוב ארץ-ישראל ובפיתוח משאביה יתרמו הציונים תרומה רבת ערך להתקדמות הקיסרות הטורקית".
אבל הכרזות אלה נפלו על אוזניים אטומות. הטורקים לא נתרשמו ועשו כל שיכלו כדי למנוע את היהודים מלבוא לארץ-ישראל. אם נמצאו אמצעים להתגבר על המכשולים הרי היה הדבר, בחלקו, הודות לשחיתותם של הפקידים הטורקים.
הרעיון של "נאמנות" לטורקיה, שלעתים כה קרובות ובהדגשה כה רבה הוכרז עליו בשנים שמייד לפני המלחמה, נעשה בתודעת ציונים רבים מעין עיקרון דתי!
כזה אפוא היה המצב ערב מלחמת העולם (הראשונה). כתנועה מדינית עמדה הציונות, או נדמה שעמדה, בפני קיר אטום. היא לא יכלה לצפות לעידוד לא מן הממשלה הטורקית ולא מאיזו ממשלה אחרת.
בקונגרס של שנת התרע"ג (1913 – ערב מלחמת העולם הראשונה) היה זה ויצמן עצמו שהכריז כי אין מה לקוות או כמעט אין מה לקוות מן המעצמות הגדולות, וכה אמר:
"הגדולה בכל המעצמות הגדולות, עמה עלינו לשאת ולתת, הוא העם היהודי. במעצמה הזאת אנו תולים את כל התקוות; במעצמות האחרות – מעט מאד".

קורא: חבר-הכנסת יעקב כץ

ולטר בנימין / הרהורים

יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות.
כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

קורא: חבר-הכנסת ג'מאל זחאלקה
הרב חיים סבתו / בואי הרוח

ערב אחר היה משמש אותו אולם בהדסה הקטנה לאסיפת בחירות.
חודשיים קודם הבחירות היה מגיע נציג של המפלגה ומבשר, השנה יסללו את רחוב ניסן וגם את רחוב קורצ'ק, יצפו באספלט את הרחובות הלבנים. כן, אדון יפרח, תתפלא, אבל הוא דווקא כן יודע. נכון, אדון יפרח, אתה צודק, הוא יודע שכבר הבטיחו חמש פעמים, אבל הפעם זוהי הבטחה שלו. וכשהוא מבטיח הוא תמיד מקיים. מישהו פה זוכר הבטחה שלו שלא קיימו? והוא גם זוכר את קורצ'ק עוד מאירופה. מהמלחמה. איפה לעזאזל נמצא רחוב קורצ'ק הזה, הוא לוחש לפקיד של קופת חולים שיושב לידו, עסקן של המפלגה משיכון ותיקים. לחישתו נשמעת מסוף האולם ועד סופו. אבל גם אילו צעק לא היה הדבר משנה כלום לאותם עשרות מנומנמים שבאו אחרי יום עבודה מפרך רק כדי לעשות טובה לכמה עסקנים, אחד מהם דוד של אשת אחיו, אחר חבר של הגבאי. העסקן מניע את ידיו בשאלה, מתאמץ להיזכר. מנין לו לדעת איפה רחוב קורצ'ק. הוא בכלל לא ידע שלרחובות כאן יש שמות.
כולם קוראים למקום הזה שיכון עולים, או בית-מזמיל, או המעברה. אין פה בכלל שמות של רחובות, ומה פתאום קורצ'ק?
יש שאלות? תמיד אזולאי מרים את היד. למה שתי הדודות הזקנות שלו גרות יחד עם המשפחה שלו בבית שכולו חדר וחצי, ולמה לא מגיע להם שיכון לבד, כמו לאטיאס? הנואם נראה מופתע. מי זה אטיאס, שאל את עסקן המפלגה. ומי זה האזולאי הזה, הוא משלנו? העסקן הינהן בראשו, ואז הרים הנואם את ראשו וענה בכובד ראש: זה רציני מאוד מה שאתה שואל, אדון אזולאי הנכבד. רציני מאוד מאוד. לא ייתכן כדבר הזה. חדר וחצי יחד עם שתי דודות. לא ייתכן. אמת, צעירה היא מדינתנו ורבים וכבדים הם קשייה, אבל במעלה המסלול היא צועדת ואת עיניה היא נושאת אל ראש ההר, כדברי המשורר הציוני המפורסם, החבר אוּלְמי. אנחנו נטפל בזה, אדון אזולאי. אני בעצמי אטפל בזה.
והוא מוציא מכיס חולצתו פנקס שחור קטן ורושם, או עושה את עצמו רושם.
מאז בא ממרוקו אף אחד לא קרא לאזולאי אדון אזולאי הנכבד, תמיד קראו לו רק אזולאי, במלעיל.
בדרכם החוצה לחש העסקן לנציג המפלגה, מוכרחים לדבר עם פרקש. הוא הקובע אצל העולים האלה.
מי זה פרקש? שאל הנציג. מה הבעיה לקחת אותו אלינו?
אין סיכוי, אמר העסקן. פרקש הוא עצמאי. הוא לא תלוי באף אחד.

קורא: חבר-הכנסת זבולון אורלב

מאיר שלו
יונה ונער

הלכתי למצוא לי בית. שיתעטף עלי סביב, שיהיה לי מקלט מעט. עברתי ברחובות כפר קטנים, מנומרי אור-צל וקולות של תורים. הצצתי, נקשתי, נכנסתי לצרכניות, שאלתי את הקונים, עיינתי בלוחות נקובי נעצים וזרועי פתקאות.
ביקרתי במזכירויות שבכולן אותו אפור של שולחנות ואנשים ואותם תצלומי אוויר: שמיכות-הטלאים של פרדסים ושדות, מבני משק, חצרות ובהן נקודות שחורות-לבנות – פרות שנלכדו בענבר העדשה.
נע ונד. על פני כל הארץ כולה, אוחז בהגה הגדול והרך של בהמות, מחפש, ובסופו של דבר גם מוצא. הנה הוא, הבית שהועדת לי: קטן ועלוב למראה, אבל שני ברושים זקנים נראים מחלונו, כאשר אהבת ואמרת, ושני חרובים כבירים בפינת חצרו, ועשבים בסדקי המדרכה, כאשר איווית וציווית.
שלום, בית. קירותיך טיח נושר, דלתך מסומרת אל המזוזות, חלונותיך אטומים בלוחות עץ, אבל החדרים שמעבר להם ריקים מאדם ומהדהדים לי שאבוא. חרדון גדול רץ בתעלת הפח של המרזב וציפורניו צמררו את עורי. קִנים ישנים, שופעי קש, של דרורים הציצו מחרכי הגג. הקפתי אותו סביב-סביב, מפלס לי דרך בין חוחים זועפים שקומתם כקומתי. תאנה חלכאית, דשא מקריח, לימון נוטה למות. רחש פתאומי הפחיד את כפות רגלי.
חומט גדול נמלט.

קוראת: חברת-הכנסת רחל אדטו

‫אורי‬ — Wed, 31 Mar 2010 18:11:58 +0000

הנה שיר יפה שנשלח אלי במייל ואני שמח לשתף אתכם בקריאתו. השיר נכתב על ידי אמנון ריבק ממדרשת אורנים.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

‫אורי‬ — Thu, 11 Mar 2010 20:59:19 +0000

הנה מתוך הנאום הקצר של אורי אורבך נגד הרעיון לצלם בעירום אנשים על ידי צלם אמנותי שעתיד להגיע לארץ.

אדוני היושב ראש

יש לי שתי אבחנות שנתחדשו לי בעקבות הרעיון הזה. אחת, הבנתי שאחד הצילומים של הצלם ספנסר טוניק מיועד להתקיים בים המלח. ים המלח זה המקום הכי נמוך בעולם. אחרי צילום האנשים בעירום יכול להיות שהוא יהיה אפילו יותר נמוך. זאת אומרת, יהיה לנו פלא נפלא, שהמקום הכי נמוך בעולם – עם התמונה הזאת יהיה אפילו מקום יותר נמוך. דבר שני זה קשור למפלגתך, אדוני היושב-ראש. (היו"ר בישיבה הזו הוא אלכס מילר). השר הוא ממפלגת ישראל ביתנו. היא לא ביתו, אגב, של הצלם הזה. שר החוץ וראש המפלגה שלכם נוהג להגיד תמיד כששואלים אותו מה המצב, הוא אומר: גן-עדן! ובכן, בגן-עדן הלכו עירומים. יכול להיות שבגלל שראש המפלגה חושב שמדינת ישראל וארץ-ישראל זה גן-עדן, אז השר מטעמכם רוצה פשוט להחזיר אותנו לימים של גן-עדן, ששם נאמר: וילכו עירומים ולא התבוששו. ואני חושב שאנחנו כבר הולכים לבושים, ובדברים כאלה אפשר קצת להתבייש. תודה.

‫אורי‬ — Thu, 11 Mar 2010 20:53:54 +0000

בנאום במליאת הכנסת במסגרת הצעה לסדר יום שהגיש, תקף חבר הכנסת אורי אורבך את הבמאי סכנדר קובטי יוצר הסרט עג'מי. קובטי אמר כי הוא אישית לא מייצג את ישראל ודברין זכו לתגובות רבות. הנה הנאום המלא:

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עוד לא הספקתי ללכת לסרט "עג'מי" – ותכננתי ללכת; שמעתי שזה סרט מצוין, אבל אני מודה שאחרי דבריו של אחד מבמאי הסרט, סכנדר קובטי, עבר לי התיאבון ללכת לסרט.

יותר מזה, בתחילת השבוע, אחרי דברי של הבמאי, גם לא בא לי שהוא יזכה, ואני תמיד רוצה שסרטים ישראליים ואנשים שמייצגים את ישראל יזכו. אוסיף ואומר שאני לא חושב שאנחנו צריכים – לא הממשלה, ולא המדינה – להתערב מה משדרים ואילו סרטים מצלמים, אנחנו יכולים לעמוד גם בדברי ביקורת, לפעמים אפילו מעז יוצא מתוק.

אבל יש מה שנקרא בצרפתית עתיקה "ספאסטנישט". לא נאה. זה אומר שבן-אדם, במאי סרטים, שמקבל (בדין, אגב, לא עשו לו טובה) תקציב גדול בשביל סרט, והוא מייצג אותנו באומות, לא יכול לבוא ולהגיד: "אני לא מייצג את ישראל". זה טעם רע. טעם רע מאוד. הרבה יותר מטעם רע.

מישהו אמר לי פעם משפט דווקא בהקשרים פוליטיים משפט על יונים: למה הרבה אנשים לא אוהבים יונים? אני אומר את זה בלשון עדינה, מפאת כבוד המקום – כי היונים קודם כול אוכלים לך מהיד, ואחר כך מלכלכים לך על הראש. ואני מודה, שוב, בלי הקשרים דווקא פוליטיים, כי היום יש יונים ונצים, שלא נאה לאכול לך מהיד ואחר-כך ללכלך לך על הראש.

ח"כ עפו אגברייה (חד"ש): בערבית אומרים: בגלל זה לפרות אין כנפיים…

אורי אורבך (הבית היהודי):

כן, נכון, זו גרסה אחרת. גרסה אחרת, יותר מתונה, ובלי הקשרים פוליטיים.

יש בזה גסות רוח רבה כשאתה אומר: אני לא מייצג את ישראל. בסדר, לא ביקשנו שהוא יעמוד וישיר את "התקווה" בשני קולות. אבל אתה מטעם ישראל, מכספי ציבור, תואיל בטובך להיות קצת יותר מנומס.

אני אפילו לא כועס, אני יותר חש תחושת בוז כלפי הבמאי הזה – לא כלפי יצירתו וסרטו, שיכול להיות שיש להם ערך גדול. אבל העובדה שישראלים רבים, אחרי דבריו הגסים ביום ראשון, רצו שסרט ישראלי לא יזכה, זה דבר מעציב מאוד. כי אנחנו הרי יודעים מה היה קורה אם הסרט הזה היה זוכה באוסקר. הבמאי היה עושה את מסע ההופעות שלו במתנ"סים ברחבי העולם ומספר על נוראות הכיבוש, וכמה שנורא פה לערבים, וכמה שהמצב איום, וזה היה הייצוג של ישראל. ולמסע הזה ממש אין לנו כוח, גם אם זה עלה לנו באוסקר.

‫אורי‬ — Thu, 11 Feb 2010 19:53:37 +0000

הצעת חוק של חבר הכנסת אורי אורבך הפוטרת את האקדמיה ללשון עברית מתשלומי ארנונה, עברה בקריאה טרומית בכנסת. על פי הצעת החוק שהיא תיקון לחוק האקדמיה ללשון עברית, תיחשב האקדמיה כמדינת ישראל לעניין תשלומי מיסים. משמעות החוק לכשיעבור הוא שמעמדה של האקדמיה ללשון יהיה כשל מרכז בגין, האקדמיה הלאומית למדעים ועוד גופים הפטורים מתשלומי ארנונה בשל חשיבותם הציבורית.

לאחרונה תבעה עיריית ירושלים תשלומי ארנונה באופן רטרואקטיבי מהאקדמיה ללשון הממוקמת בגבעת רם. חובה של האקדמיה לעירייה הגיע ללמעלה מ-4 מיליון שקלים והיה חשש לעיקול הכספים של המוסד. בעקבות ביקורו של ח"כ אורבך במקום, סוכם על פעולה ראשונה בתיקון הסוגיה. במהלך החודשים האחרונים נערכו מגעים בין אנשי האקדמיה, משרד התרבות וח"כ אורבך ולבסוף סוכם על שינוי החוק, כך שהמוסד יהיה פטור מהתשלום המעיק. הנה הדברים שאמר ח"כ אורבך בהצגת החוק:

"אדוני היושב-ראש, הצעת החוק נועדה לתקן עוול שהוא בבסיסו כספי, שלפיו נתחייבה האקדמיה ללשון עברית, היושבת בגבעת-רם, בתשלומי ארנונה רטרואקטיביים. התיקון נועד להכיר במוסד החשוב הזה ללשון העברית, כבמוסדות אחרים כמו יד יצחק בן-צבי, האקדמיה הלאומית למדעים – לבל יהיו העברית ומי שמייצג אותה או מי שפועל למענה פחותים בערכם מאשר מוסדות אחרים.

על-פי החוק הזה, יהיה לאקדמיה פטור מארנונה, והאקדמיה ללשון העברית תיחשב כאילו היא המדינה עצמה. אבל מעבר לעניין הכספי, שהוא חשוב, כמובן, מאוד יש פה אמירה בעלת ערך גם לירושלים וגם לשפה העברית. אני שמח שגם ראש הממשלה בישיבת הממשלה לא מכבר, ושרת התרבות - כולם נרתמו לעניין הזה, אחרי דיונים של כמה חודשים, כדי למצוא את הפתרון. הכנסת תמלא חוב של כבוד למוסד החשוב, לירושלים בירת ישראל ולשפה העברית בראש ובראשונה."

‫עידית‬ — Thu, 07 Jan 2010 07:31:29 +0000

הטלוויזיה היא המגנט התרבותי של התקופה, לצערנו. היא "קופסת הפלאים" או "תיבת ההבלים" וכבר נכתבו מחקרים על השפעתה האדירה על האנושות. דווקא בגלל שהיא מגנט רב עוצמה, רמקול לתרבות הצריכה, הבידור והספורט, היא מאיימת ומפחידה כל-כך הרבה קבוצות באוכלוסייה: דתיים, הורים, וכל מי שחרד מההשפעה העודפת של הטלוויזיה אל מול מוקדי כוח וחינוך אחרים, שמרניים ומעמיקים יותר.

נו, אז מה עושים? אפשר להגיד "תזרקו את הטלוויזיה" ולחייך לעצמך חיוך צדיקי ומאושר. זה אולי טוב לך ולמשפחתך, אבל ההמונים ימשיכו לצפות בטלוויזיה. בכל פעם שאני שומע מישהו מציע לזולתו להיפטר מהטלוויזיה אני נזכר בהלצת הילדים הזו: אמא אומרת לבנה: "יוסי, סגור את החלון. קר בחוץ". עונה יוסי: "ואם אסגור את החלון יהיה חם בחוץ?"

שלא יובן שיש מצוות עשה להחזיק טלוויזיה בבית. ודאי שרצוי שלא להרבות בצפייה. הטענה שלי היא רק שצריך להכיר במציאות בה הטלוויזיה היא מכשיר השפעה מרכזי בחברה הישראלית והעולמית. אם רוצים להשפיע ולהשתתף בקביעת סדר היום הישראלי, סולם העדיפויות הלאומי, הובלת הטעם והרגישויות של ההמונים – צריך לעשות זאת גם דרך הטלוויזיה. גם, לא רק.

ודאי שזה קשה, מתיש, מייאש, אפילו מפרך, בעיקר בערוצים המסחריים. ממש לא בטוח שאפשר להצליח, אבל אי אפשר שלא לנסות. חברה ציונית-דתית שרואה עצמה חלק ממרקם החיים היהודי-ישראלי לא יכולה לוותר על הזירה הזו, לפחות בכמה חלקים מרכזיים שלה. אנחנו חייבים לייצר תוכן, בערוצים המשותפים ובערוצים נפרדים, גם בתוך הזרם המרכזי וגם בערוצים אלטרנטיביים. אין ברירה.

אפשר לעצום את העיניים, תרתי משמע, ולא לראות. להגיד שהכל זבל ושחבל על המאמץ ושאין סיכוי. זה אפילו מפתה להתבצר בעמדה הזו. אני בכל זאת מציע נוסחה אחרת ביחסים שבין הציבור הדתי והטלוויזיה: לצרוך פחות ולייצר יותר. אפשר לחנך להרגלים אישיים של צריכה מופחתת: פחות שעות, פחות תוכניות, עדיף להקליט תוכניות ולא לצפות בשידור ישיר, מוטב דרך האינטרנט מאשר בטלוויזיה, כדאי לדלג על פרסומות, ולא להשאיר את המכשיר פתוח סתם כך ברקע. תראה רק מה שצריך. ומי שמתאים ומוכשר לכך צריך לעבור לחזית הייצור, ליצור קולנוע וטלוויזיה, להיאבק על נפש הבריות, על הטעמים וההרגלים שלהם גם דרך קופסת הפלאים המושכת והדוחה הזו.

מתוך העלון "עולם קטן", גליון השבוע

הוספת סעיף 3א

בחוק המוזיאונים, התשמ"ג–1983[1], אחרי סעיף 3 יבוא:

"פטור מתשלום דמי כניסה למוזיאונים

(א) על אף האמור בכל דין, נער תושב ישראל יהיה פטור מתשלום דמי כניסה למוזיאון בביקור שאיננו במסגרת קבוצה מאורגנת, לפי הוראות חוק זה.

(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על דמי כניסה לתצוגות ולאירועים מיוחדים.

(ג) השר יקבע הוראות לביצוע סעיף זה לרבות לענין הגדרת קבוצה מאורגנת, אמצעי לזיהוי מהיר של הזכאים לפטור מדמי כניסה והימים והשעות בהם יחול הפטור מתשלום דמי כניסה.

(ד) בסעיף זה, "נער" – ילד או נער שטרם מלאו לו 18 שנים וכן חייל בשירות סדיר כהגדרתו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986[2]."

‫עידית‬ — Thu, 31 Dec 2009 07:47:19 +0000

אדוני היושב-ראש, בימים אלה מציין בית-ספר "מעלה" לקולנוע ולטלוויזיה 20 שנה לקיומו. 20 שנה שעשו שינוי בחברה הציונית-דתית, ואולי גם, במידה פחותה, בעולם הטלוויזיה והקולנוע. ויש הרבה פעמים ויכוחים, כי התוצרים, הסרטים שבית-הספר הזה מפיק, לא תמיד נעימים לעין של אנשים שרוצים שלא נכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ וכל הביטויים האלה, כי מטבע הדברים חושפים בעיות וסוגיות שאולי במקומות אחרים, שמרניים יותר, לא מעזים לעסוק בהן. אני רוצה לברך קודם כול את בית-ספר "מעלה" על האומץ ועל הכישרון ועל השינוי שהם עושים, ובעזרת השם עוד יעשו, ולהגיד גם לעניין הזה וגם בנושאים אחרים הקשורים בסוגיות אחרות בחברה, שבדרך כלל אלו שאומרים: הבה לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, הם אלה שגם לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפנים. הם פוטרים את עצמם מאחריות לטפל בבעיות. אז יישר כוח לבית-ספר "מעלה" ולכל מי שלפעמים בענווה, בצניעות ובאומץ לב מכבס את הכביסה שראוי לכבס. תודה.