זה באמת מגוחך ומוגזם ומופרז. הייתי מהח"כים המעטים שנכחו בטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל. שמעתי משורה ראשונה את דברי ההנחיה של דן כנר ואני אומר לכם באחריות: זה היה לכל היותר טעם רע בעצימות נמוכה, אפילו נמוכה מאוד. בתור אחד שרגיש לטקסטים וגם לצרימות של זיוף ופאתוס, גם אני נמניתי עם אלו ש"נעו בכסאם באי נוחות". בעיקר במשפט שהכריז כי ראש הממשלה 'היה הראשון שהבין את גודל האירוע'. אם אני הייתי האחראי לטקסטים כנראה הייתי מוותר על המשפט הזה, או אחד אחר, מסיבות של טעם טוב. אבל אני אומר לכם באחריות: יש טקסט ויש קונטקסט. בתוך האירוע בן שעה וחצי זה היה שולי וחסר-חשיבות. אם העיתונאים לא היו מציקים ושואלים, אף אחת מהמשפחות השכולות לא היתה "זועמת", חבר הכנסת יואל חסון לא היה "מגיב בחריפות" וכל הג'אנק הזה. למה? כי זה היה זניח לחלוטין.

כשאני שומע שהקשקוש הזה פותח את יומן הבוקר, כובש את העמודים הראשונים של העיתונים ואתרי החדשות ופותח את יומן הבוקר אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אז אני בוכה. על עיתונות שלוקחת הבל-פה קטן וקטנוני ועושה ממנו כותרת ראשית. על כך שהאיבה לנתניהו היא כל-כך גדולה, שעורכים ומגישים לא מסוגלים להבחין בין עיקר לטפל. וישר כולם כאיש אחד, כל העדר, רואים בזה "סמל להתנהגות של השלטון הזה" ושאר ירקות. מה כבר קרה, למען השם? נתניהו הרוויח שלא ביושר איזה 'מי שברך' קטן? כותב טקסטים חנף הכתיב לקריין שורת-שבח שנראית לאיסטניסים מיותרת?

זה גם מעליב. אני בטוח שהמשפחות שהיו שם בטקס המכובד היו רוצות לקרוא קצת יותר על האירוע עצמו. על הדברים שנישאו שם, מהם סתמיים ומהם בעלי ערך. הן היו רוצות לקרוא על עצמן ועל יקיריהן. במקום זאת הם פותחים את כל כלי התקשורת וחושבים לרגע שהם היו בטקס אחר בו דיברו רק על ראש הממשלה ומפעלותיו. רגע, אומרת לעצמה אלמנה או יתום או הורה שכול: "זה באמת מה שהיה שם? אפילו לא שמתי לב. מה,מישהו עבד עלי?"

לא עבדו עלייך, פשוט שולטים לך על הכפתור של הווליום, של התודעה. קובעים לך מה חשוב ומה טפל. הרי אפשר להעיר על ההפרזה בדברי השבח לראש הממשלה בטקס כל-כך רגיש. אבל להפוך את זה לכותרת ראשית ולעיקר הסיקור זה עוול אידיוטי ומנותק מכל הקשר. הדבקה רדיופונית של שלוש שורות שבח כאילו זה נאום אחד היא מעשה לא הוגן. עיתונאים, עורכים ומגישים יודעים להעיר לכותב טקסטים שעלה קלות על גדותיו. הם כלל לא שמים לב שזהו בדיוק החטא שלהם בסיקור: הגזמה, פאתוס, העדר מוחלט של חוש מידה וטעם רע. הערה במדור רכילות הופכת לכותרת ראשית.

אז אני לא הייתי 'הראשון שהבין את גודל האירוע' בכרמל, אבל אתמול כשחזרתי עצוב ומהורהר מהטקס ומהאנדרטה וראיתי את כותרות החדשות, הייתי מהראשונים שהבינו את קטנוניות העיתונות.

רק אמרה שלי יחימוביץ' בתשובה לשאלה כי היא לא רואה בהתנחלויות חטא ופשע, והמתקפה הצפויה החלה. שלל כותבים עטו על המועמדת המובילה כמוצאי שלל רב: מי נתן לך רשות לא לשנוא אותם? איך זה שכוכב אחד מעז לומר דברים שעלולים להתפרש, השם ישמור וירחם, כהבנה למתנחלים? ותיהום "הארץ" מראשון ועד אחרון, והחרון, החרון חביב: תתביישי! לכי לשטוף את הפה!

שלי יחימוביץ' איננה ימנית, ואם חלילה תהיה הזדמנות פוליטית היא תתמוך לצערי בכל נסיגה שתוצע. אבל בשביל יריביה, השמאלנות איננה רק השקפה פוליטית אלא צרמוניה שלמה: מנהגים, טקסטים, דקויות.  בסידור התפילה של השמאל הקיצוני וגם של השמאל הסתגלני של מפלת העבודה, מופיעים כסדרם כל פסוקי הגידופים למפעל ההתנחלויות. אולי הלכה האידיאולוגיה, אולי כבה הלהט, אבל נשאר הנענוע, האינסטינקטים של האיבה. בעולם המושגים של בוז'י ועמיר פרץ ומצנע, וזהבה גלאון והביילינים למיניהם לא קרה כאן בשני העשורים שחלפו שום דבר שמערער את אמונתם בנסיגות וסלידתם מההתנחלויות. לא היה אוסלו, לא היתה סרבנות פלסטינית, לא היה קמפ-דיוויד ולא השתלטות חמאס על עזה וגראדים על אשקלון. כלום, הכל נשאר כשהיה ולא ניתן לשום מציאות לשנות את דעותינו. להיפך, הכל מוכיח כמה הם צדקו. אפילו לא קרה שמפלגת העבודה התרסקה ל-13 מנדטים בבחירות ואז התפצלה שוב. מדובר באנשים אדוקים מאוד.

אני הרי לא מצפה שבמפלגת העבודה יחשבו כמוני ויהללו את ההתנחלויות ו"הכיבוש". אך לו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי רוצה שסדר היום של העבודה פשוט יתעדכן. שהתמיכה בהסדרי שלום עם הפלסטינים לא תשאב את כל תשומת הלב ואת כל האנרגיות המתכלות של המפלגה הזו. הרי בשם אותו "תהליך מדיני" השתכנעה העבודה של ברק, עם בוז'י ופואד וכל השמות מהקומזיץ להצטרף לממשלה של ביבי ולשכוח מסדר היום הכלכלי-חברתי. דווקא יחימוביץ', החשודה כעת באבק-ימניות, היא זו שויתרה על כיסא בטוח בממשלה והמשיכה לייצר חוקים חברתיים לעילא, ברוח מה שמפלגת העבודה אמורה להיות ולהוביל.

אבל ככה עושה שמאלני: קורא "הארץ", מתעב וחושש ממתנחלים ומחרדים, מתגעגע לימים בהם אנ"ש שלטו בכל, מפזר הצהרות מדיניות על פשרה ושלום ומפהק אותנו למוות. הכי מעצבן את אנשי החרון הקדוש הללו זה לא הסטייה של יחימוביץ' מאיזה קו אידיאולוגי אנטי-התנחלותי, אלא משינוי הטון. הם יודעים ששלי היא חיילת נאמנה בצבא הנסיגות מיו"ש, אבל מכעיס אותם שהמתחרה הראשית, חדשה מקרוב באה, איננה מתנהגת כמקובל בבית הכנסת הוותיק שלהם. היא מדלגת על עמודי תפילה ומשנה את המנגינות המקובלות. היא לא רואה בהתנחלויות את הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות, היא לא משתגעת על האמינות של הפרטנרים הערבים, ולא חושבת שהשלום קודם לכל ויפתור הכל. בקיצור, הפשע החמור מכל: היא חושבת לבד, הילדה.

ועל כן החרון, והקצף והבוז. במקום להמציא מחדש ולקומם מהריסותיה את מפלגת העבודה, הם רוצים שוב עוד מאותו דבר: מצנע, או פרץ, או הרצוג החדש שכולו אומר יושן וישנוניות. במקום לנסות להחזיר למפלגת העבודה צבע ולוחמנות כראוי למפלגה בינונית בגודלה, הם ירקמו חלומות גדלות עם סיסמאות משומשות על מזרח תיכון חדש, ובלי שיגעו להם באיבה הגלויה למתנחלים ובשנאה הכבושה לחרדים. לבם נחמץ כמובן גם למראה הפופולאריות של המועמדת, אפילו בקרב אלו שלא התפקדו למפלגה, אבל עשויים להצביע אמת לראשונה בחייהם אם שלי תזריק סם חיים בממותה הזקנה הזו.

לא שאיכפת לי ממפלגת העבודה כשלעצמה. יש לנו את הצרות שלנו. יש אפילו מקום לחשוש שבחירתה של שלי תמשוך קולות ימניים אל מחנה שביום פקודה ימיט עלינו נסיגה אומללה, (בחסות הליכוד כמובן…) אבל בצד סדר היום המדיני מתגבש כאן סדר יום של תוכן חברתי, ואפילו יהודי, הנוגע לדמותה של המדינה. מול המחנה האולטרה-קפיטליסטי בראשות נתניהו וליברמן (וגם קדימה, אם יש שם השקפת עולם), אנחנו ראויים למפלגת עבודה ראויה לשמה, האבן הראשה של מחנה פוליטי שלא משתחווה כל בוקר ל"כוחות השוק", למצליחנות ריקה ולתחרותיות חסרת מעצורים. אם לבוחרי העבודה יש עוד תאוות חיים פוליטית, ולא רק מניירות מיושנות של ארגזי-עסקנים, גאוות דלים ואיבה לזולת, הם צריכים לתת הזדמנות לשלי יחימוביץ'.

(מתוך מקור ראשון 26.8.11)

העוצמה והגסות בה ערוצי התקשורת עטים על מרגלית צנעני מעוררת בי גועל. באותה הגזמה והערצה בה בונים אצלנו סלבריטיז, ככה רומסים אותם עד עפר בשעתם הקשה. סלבריטיז אני כותב ואינני מתכוון למרגלית צנעני הזמרת הנהדרת, אלא ל"מרגול" – לכל ההו-הא מסביב, כשופטת בכוכב נולד, כדמות מתראיינת בכל מקום עד שתוצרי הלוואי של הזמרת נהיים כבר חשובים יותר מהמוזיקה עצמה.

לכן גם "ההתבטאות" שלה נגד 'הצפונבונים' עוררה כזה הד. אף שלא הסכמתי עם תוכן הדברים ולא התפעלתי מסגנונם, וגם לא הפרזתי בחשיבותם, הזדהיתי לחלוטין עם הזכות המוחלטת שלה להעביר ביקורת על מארגני המחאה, בסגנונה-שלה. ההתנפלות עליה בעניין המחאה הייתה עדרית ומכוערת, סותמת-פיות במובן הכי מובהק של המילה. חבל שמרגול התחילה להצטדק ובאה לשיר בבאר שבע כדי "להוכיח" שהיא לא הובנה נכון. זה רק פגע בה. גם לא שכנע, וגם הציג אותה כמי שנכנעת לבון-טון התקשורתי. גם אכלה את הדגים וגם גורשה מהעיר.

אבל זה כבר חדשות-מרגול משבוע שעבר. השבוע מרגול מככבת בכותרות הפלילים הראשיות. היא פחות מרגול ויותר מרגלית צנעני כפי שהעיר בתבונה בסטטוס שלו ידידי רועי שרון מערוץ 10. עוד חשד או שניים והיא כבר תכונה צנעני בלבד, על משקל דומראני. כך חולפת תהילת עולם.

אין לי שום אמפטיה לעולם התחתון, לסחטנים ולגובי חובות בריונים ושולחיהם. יאללה לכלא. אבל אני מעריך שבסופו של דבר אם בכלל, ינופפו באיזה סעיפצ'יק רבע-פלילי לפיו מרגול ביקשה מאיזה עבריין-צעצוע שידבר עם מישהו על משהו. אני לא אומר זאת מתוך ידיעת העובדות, אלא מתוך מעקב והיכרות מסוימת עם עבודת המשטרה והתקשורת, ובעיקר החיבור ההרסני ביניהם. תאוות הפירסום של כל מיני סגני-משהו במשטרה, מגובה ומלווה בהיסטריה של כתבי הפלילים, פלוס צריכת מיץ-סלבריטיס באופן לא מבוקר, ממיטה עלינו עיתונות עלובה, משטרה חמדנית-פרסום ועוד כמה רעות חולות שאדלג עליהן כרגע. ועל כן, ההדלפות, מה זה הדלפות? אשד גלוי של פרטי חקירה, של כל בדיקה בחשבון הבנק שלה. כי לסלב אין שום זכות לכבוד ולפרטיות, מרגול עכשיו חשודה ולכן נשתה את דמה בקשית. מה עוד שהיא דיברה נגד המחאה, שזה לא קשור בכלל-בכלל, אבל זה בהחלט קשור כי לבנאדם מפורסם שהתנגש בקיר ואפו מדמם, יותר קל גם להוריד נבוט על הראש. בלי קשר כמובן.

תבדוק המשטרה, יחליטו הפרקליטים והשופטים. אין זה מענייני. אני מעיר רק על חוסר האנושיות והכבוד לאדם החשוד בפלילים בכלל, ועל מידת ההגזמה ואובדן החושים כשמדובר במישהו פופולרי. באיזו קלות אנחנו הופכים אדם לנערץ ובאיזו מהירות קופצים עליו כשהוא מוטל על הרצפה. עכשיו מרגול (סליחה, צנעני) היא כבר ממש ראש כנופיית פשע, והעולם התחתון בכלל השתלט על כוכב נולד, וזה "סוד גלוי" שהזמר המזרחי נשלט על ידי אתם-יודעים-מי. כמה הבל ורשעות וטמטום-חושים כדי לבזות זמרת טובה ויקרה. באיזו להיטות חטטנית משטרו-תקשורתית הם פורסים את אבריה, בזים לדמותה. כאילו "מותר" להם: הם הרי בנו אותה אז עכשיו מותר גם להרוס אותה. היא מפורסמת אז היא שייכת לכולם.

אם חטאה בפלילים – תישא נא בעוונה. אבל גם דמו של מי שנחשד או עומד לדין, ואפילו של מי שהורשע – איננו הפקר, רק בגלל שהוא ידוע ומפורסם. והיא אפילו לא איזו פוליטיקאית או אשת-ציבור פורמלית (שאותם כמובן מצווה לבזות ולהשפיל…) אלא זמרת פופולרית.

הדברים הללו לא נובעים רק מתוך חמלה וצער על מרגלית צנעני, אלא בעיקר בגלל חמלה וצער על החברה שלנו, ועל המראה המעוותת שמציגה לנו התקשורת בעזרת "גורמים המקורבים לחקירה". במסווה של דאגה לשלטון החוק, באיצטלה של מאבק בפשע ובאלימות, אנחנו נוהגים בביריונות חוקית, מותרת, מקובלת. זו הרי זכות הציבור לדעת, לגעת, להציץ. כי כולם עושים סיבוב על גב הסלב, כולם רוצים להיות בטלוויזיה. איכס.

בערוץ 2, ממש בפתיחת המהדורה המרכזית, שידרו כמה ראיונות עם מחזאים על חוק החרם. ראיינו אותם ללא צילום פניהם ובתחתית המסך הביאו בכתוביות את הטקסטים שלהם נגד חוק החרם. למה לא ראיינו אותם בפנים גלויות? כי באמצעות הטקסטים הכתובים ולמשמע קולם בלבד, הדגישה המהדורה כמה שהאנשים הללו מפוחדים, חוששים להצטלם. זה כמובן לא נכון, מוגזם, מזויף. המרואיינים הללו, יהושע סובול ואחרים לא חוששים להצטלם, אבל בשביל הרושם, ובשביל הליברליות המזויפת של ערוץ 2, וכדי להראות לנו כמה שסתימת הפיות נוראה, עורכי המהדורה המרכזית ערכו לנו הצגה כזו, בקטנה, כאילו הם הקליטו את הקולות הללו של אבירי חופש הביטוי מאיזה בונקר סודי בו מסתתרים אחרוני השמאלנים. גוף התקשורת הכי חזק במדינה משדר מהמחתרת. מזייפים פאניקה.

ובאמת, חוק החרם ממש מאיים על חופש הביטוי. עכשיו רבקה מיכאלי, שדווקא דיברה בפנים גלויות, וחזרה שש מאות פעמים על האירוניה שלה כמה שהיא חוששת לדבר, ממש בסכנה. עוד מעט שוטרי חופש הביטוי יאספו שמאלנים מהבתים ישר לחדרי המעצר. השמאלנים נשארו ממש לבד בלי יכולת לדבר חופשי-חופשי. מעכשיו הם יכולים להתבטא רק בגלי צה"ל, ברשת ב' ברדיו 103 ורדיו 102 ובכל שאר הרשתות האזוריות ורק בערוץ 2 ובערוץ 10 ובערוץ 1 ורק בידיעות אחרונות ובמעריב ובהארץ ורק באקדמיה ובמערכת המשפט ורק בהבימה ובקאמרי ובבית לסין ובתיאטרון באר שבע וחיפה וגשר. הם כל-כך דחוקים לפינה, כל-כך סותמים להם את הפה שזה ממש נורא. רחמונעס.

אני ממש לא מתלהב מ"חוק החרם". את המלחמה במחרימים-מבית אפשר לעשות בדרכים אחרות. הצבעתי בעד החוק, לא בהתלהבות אבל בהשלמה. כי לא צריך להגזים גם ב"סכנות הנוראות" הנובעות ממנו. הרי מי שמשתמש בחרם, באיום על פרנסתם וכבודם של ישראלים אחרים הם אנשי השמאל שיצאו לא מזמן בקמפיין החרמה. החוק הוא תגובה מדודה ומידתית בעיני. גם אם הוא לא יעיל, יש בו אמירה שמי שנוהג באופן מופקר בנשק ההחרמה, יצטרך להסס קצת לפני שהוא פוגע בציבור כל-כך רחב. מותר לו להחרים, אומר החוק, אבל המוחרם רשאי לתבוע אותו על הנזקים שנגרמו לו. להחרים זו לא עבירה פלילית, אבל יש למעשה הזה משמעות כלכלית וסמלית ולכן ראוי שיתאפשר לנפגע להגיב. ההיסטריה שהשמאל נכנס אליה, ביחד עם התוכים שלו מקדימה, היא מגוחכת. הרי ההחרמה עצמה נגד תרבות באריאל יש בה הרבה יותר איום על חופש המחשבה והיצירה והתרבות עצמה מאשר חוק החרם שבמהותו הוא חוק התגוננות.

אבל אנשי התיאטרון מהשמאל טובים בהצגות. זו בכל זאת הפרקטיקה שלהם. בפרצוף של מרטירים, קדושים מעונים, הם מנסים לצייר את מדינת ישראל כאירן חדשה. הם עצמם כמובן לוחמי החופש בשירות חופש הדיבור. טוחנים באופן כמעט בלעדי בכל ערוצי השידור, ובוכים כאילו נותרה להם תחנה בודדה מתנודדת על גלים סוערים מול חופי הארץ המובטחת.

הושיעו, יהודים, עוד מעט כבר אי אפשר יהיה לשדר פה. חוץ מברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים ובתיאטרון ובקולנוע. חוץ מהמילגות הממשלתיות והקרנות הציבוריות והתמיכות הבינלאומיות. חראם, חראם עלינו.

קראתי בכפולת עמודים של אחד מעיתוני הערב, לא זוכר איזה, כתבת ענק על הצעת חוק חדשה של ניסים זאב מש"ס. על פי ההצעה ישראל תעבור לשיטת המושבעים במקום השיטה המשפטית הנוהגת. גיחכתי מתחת לשפמי, לא בגלל שאני תומך או מתנגד (אני מתנגד!) להצעה, אלא בגלל שהיא הצעה מופרכת מבחינת הסיכויים שלה. העובדה שלחבר כנסת יש רעיון כלשהו והעובדה שהוא מעלה אותה כהצעת חוק היא חסרת כל משמעות. אבל לעיתונאי, או לעורך, קצת משעמם לפעמים והוא אומר לעצמו: "הבה נמלא שני עמודים במשהו דרמטי, או פיקנטי, נוסיף טור או שניים של משפטנים בעד ונגד ההצעה. אם יהיה מזל אולי בתוכניות הבוקר ברדיו והערב בטלוויזיה יעשו פולו-אפ לכתבה".

אבל מדובר כמובן בשטויות. אני יכול מחר להציע הצעת חוק ככל העולה על רוחי הרעה ואפילו לנמק אותה היטב, וגם לזכות בכותרות רחבות-היקף בכל העיתונים. אם אבטיח בלעדיות למישהו, בכלל תהיה לי חגיגה שלמה באותו עיתון במשך כמה ימים: עונש מוות למציתי יערות (עונש מוות תמיד נכנס לעיתון); הורדת מס הכנסה ב-50% ואיסור גיהוק במקום ציבורי או שיהוק בפרהסיה.

כי העיתון מתייחס להצעות החוק ולרעיונות של חברי כנסת לא לפי החשיבות והערך האמיתי שלהם, אלא לפי הערך הפיקנטי שלהם, לפי הערך השיווקי-שיהוקי שלהם. עיברות שמות הח"כים שהציעה רונית תירוש, הגבלת מחירי הפופקורן שהציע כרמל שאמה ואפילו הצעתי-שלי לחייב הצבת מאפרה בכניסה לבתי קפה אינם הצעות חוק חשובות. אבל אלו הצעות קליטות, צבעוניות, פיקנטיות שאפשר בקלות למלא איתן רבע עמוד ובמידת הצורך גם כפולה. כשלעצמי אינני מרבה בהצעות-חוק שכאלו מתוך חשש דווקא מכותרות גדולות מדי על חוקים קטנים מדי. יש באמתחתי כמה הצעות חוק קטנות שאני דווקא רוצה להעלות אבל מהסס דווקא בגלל שהן יזכו ליותר תשומת-לב ממה שהייתי רוצה. כן, יש חוקים קטנים וטובים שאולי יעשו אותי קצת יותר ידוע, אבל אין לי עניין להיות ידוע לשמצה. לא כל שיהוק ראוי לשיווק.

לעומת הצעות לא מזיקות אלה, יש לפעמים הצעות מאוד רציניות מבחינת המשמעות שלהן ותחום העיסוק שלהן אבל הן לא מעשיות ובלתי ישימות. הצעתו של ח"כ ניסים זאב כאמור לשנות את שיטת המשפט בישראל היא עניין שראוי לדיון רציני, אבל היא לא יכולה להתגשם כיום ובוודאי לא בעקבות הצעת חוק פרטית של חבר כנסת, ככה פתאום. אבל ההצעה הזו מאפשרת לעיתון להציג חזות של עיסוק בנושא רציני, למרות שגם בעיתון יודעים שאין שום סיכוי שבעולם שההצעה הזו תצלח אפילו את הדיון הראשון בוועדת שרים לחקיקה, אם בכלל תגיע לשם. מושבעים במדינת ישראל? יאללה, יאללה.

הנה עוד הצעות שלא נועדו אלא כדי להיכנס לעיתון וכולן אכן נכנסו לאחרונה בגדול לעיתוני הצהריים ועוררו "דיון ציבורי": ההצעה של רונית תירוש לח"כים לעברת את שמותיהם זכתה לכפולת עמודים ולאיזכורים אין סוף. המכתב של דני דנון לנשיא טורקיה ש"חבל שלא הרגנו יותר טרוריסטים במרמרה", ההצעה של חיים אורון להתיר המתת חסד באמצעות גלולה לחולים סופניים ועוד ועוד.

מה בסך הכל רציתי לומר? שהקורא הנתקל בהצעת חוק חדשה ומעניינת חייב להבין, (טוב, לא חייב, לפחות צריך להבין) שהמרחק בין כותרת בעיתון ו"הצעת חוק" לבין חוק אמיתי, הוא מרחק גדול. לא כל פיפס של חבר כנסת הוא כבר עובדה, ולא כל כותרת בעיתון מחייבת אותו ממחר לשנות את הרגליו. הדרך בין רעיון מבריק או רעיון עוועים ועד לספר החוקים היא בדרך כלל ארוכה. אמנם יש דוגמאות גם לחוקים מטופשים ובעייתיים שנכנסו לספר החוקים, אבל דווקא חוקים אלו זחלו בשקט פנימה ולא תמיד דרך הכותרות הפיקנטיות. חברי הכנסת כבר הגישו יותר מ-4000 הצעות חוק בכנסת הנוכחית. רק מעטות מהן ישלימו את מסלול החקיקה. רובן מתות בלדתן, כמה בנות-מזל זוכות לכותרת בעיתון ומייד נופחות את נשמתן. כמאמר חז"ל שהמצאתי הרגע: מי שמת להיכנס לעיתון, נכנס לעיתון ומת.

בינתיים, בכל אופן, אתם לא מוזמנים להיות בשום חבר-מושבעים. אתם רק מתבקשים לקרוא בנחת את העיתון עם כוס מים ולהיזהר משיהוקים. זה עומד להיאסר על פי חוק.

חילונים-מקצועיים הופכים את שעון הקיץ לזירת קינטור בשם כוחות האור, והדתיים בתגובה מתייצבים אוטומטית למען הפרינציפ הקדוש. אחלה הצגה. מאמר בYNET.

הוויכוח השנתי הזה של "שעון הקיץ בעד ונגד" הוא כל-כך מאוס, שאני כמעט מועל בתפקידי כשאני לא ממש משתתף במשחק התפקידים שהועידו לי. לפני איזה מאתיים שנה חרדי אחד זעק שהמשך שעון הקיץ בחודש אלול ותשרי יחריב לו את הסליחות או את השבת או יוסיף לו שעה ביום כיפור (שעה שלמה! ביום כיפור! לצום! איך אפשר?) ומאז, כולנו, חילונים וחרדים, דתיים ומסורתיים מבוססים בשעשועון-השעון הזה שנשמע כמו שיעור חברה מהסבנטיז. נדמה לי שגם אני בשנת 1865 או שמא היה זה בתשי"ג התפתיתי להאמין בשטויות האלו, ובטח הטחתי את הטיעון המופרך הזה בשם הדתיים לדורותיהם. כי אנחנו הרי בתבנית קבועה: הדוס צריך לטעון טיעונים של דוסים והחילוני חייב לכעוס על הכפייה הדתית.

הריני מודיע קבל עם ועולם כי למרות שאני דוס, אני בעד הארכת שעון הקיץ עד נובמבר ועד בכלל, ואם תבקשו את דצמבר לא אגיד לא. ולמרות שאני צם ביום כיפור בשיטת הכל כלול (לא אוכל, לא שתייה) אני בעד שעון הקיץ. מי שקשה לו להיות ער עוד שעה של צום, יכול להתחיל את התפילה בשמונה בבוקר במקום בשבע. גם הטיעונים על חילול שבת לחילונים ובעיות בשעת הסליחות לספרדים נשמעים יותר כחלק מריטואל הוויכוח מאשר כטיעון אמת.

עכשיו, אחרי שגיליתי את עמדתי האמיתית בעד המשך שעון הקיץ, אני רוצה בכל זאת להעיר משהו ברנז'אי. התקשרה אלי תחקירנית-טלוויזיה אחת ושנייה ושלישית וביקשה לשמוע את דעתי "כחבר כנסת דתי". אם לדייק: היה לה כבר את ניצן הורוביץ או חילוני אחר במקצועו עם הדעה שלו נגד הדתיים החשוכים, וכעת הם תרים אחר דוס ידוע שינבח בתוכניתם את הדעה ההפוכה.

תאמינו לי שאני מכיר היטב את הסט של הטיעונים בעד חזרה עכשיו לשעון החורף: "סליחות! יום כיפור! רגשות הציבור הדתי!". ואני גם יכול להוסיף (וזה דווקא טיעון טוב) שאי אפשר לשנות את ההסכמות בכל פעם שלחילונים מתחשק. אבל איכשהו הסגרתי לתחקירנית את עמדתי האמיתית שאני דווקא בעד שעון הקיץ. הו, הייתם צריכים לשמוע את נימת האכזבה בקולה, כשצילצלת רעד קולך: שלחו אותה להביא דוס חי ומפרפר כדי להתווכח עם החילוני הצודק, והנה הם מקבלים דוס שבסוגיה הזו דווקא מסכים עם החילוני. הלך האייטם? לא, אומר עורך התוכנית, אנחנו ניקח שוב את הש"סניק התורן שיצעק "סליחות! יום כיפור! רגשות!" כדי שיהיה ויכוח טוב בטלוויזיה. ההצגה חייבת להימשך.

תוכניות המלל וגם הזירה הציבורית רוצות אותך בתור דוס מן המניין: קצת כפייה דתית, אפס מורכבות, טיעונים מקוממים בסגנון צעקני והביתה. אם אתה מוכן גם להפריע באמצע הצגת תיאטרון זה בכלל יהיה גדול כי לכך נועדת וככה אנחנו אוהבים את הדוס הימני שלנו. אפילו חלק מהדתיים-עצמם כבר רוצים אותך כך. הם התרגלו שאם במשחק התפקידים כל החילונים הם בעד, אתה חייב להיות נגד. הרי בשביל מה שלחנו אותך לשם? חילונים-מקצועיים הופכים את שעון הקיץ לזירת  ניג'וס וקינטור בשם כוחות האור נגד חרדים כי יש להם הזדמנות, ואלו בתגובה הפכו אותו לפרינציפ קדוש. אחלה הצגה.

הריני להודיע בזאת אפוא כי אין שום חשיבות ועניין דתי או אינטרס סקטוריאלי בסוגית הזזת השעון. מבחינתי ובתוקף תפקידי תמיכה בקיצור שעון הקיץ אינו יותר "עמדת הציבור הדתי" ושכל אחד ימצא לו עמדה בעצמו. לתורת ישראל וגם לציבור הדתי יש עניינים הרבה יותר דחופים ועקרוניים מהשטות התגרנית של שעון הקיץ.

נו, אז נשארתי הפעם בבית ולא הופעתי בטלוויזיה או ברדיו. לא שש-עם ולא חמש-בלי, ואפילו לא שבע-אולי. כלום, נאדה. אפילו מהרדיו החינוכי של תיכון רוגוזין (לכל התיכונים קוראים רוגוזין?) לא התעניינו. הם כולם מצאו מישהו שיספק את הסחורה האוטומטית עם "לא יעלה על הדעת ויפה שעה אחת קודם".

בשנה הבאה, באותה שעה, אותו ויכוח. אז שתהיה גם לכם שנה טובה בשעה טובה.

]]> http://www.uriorbach.co.il/1343/feed/ 1 http://www.uriorbach.co.il/1079/ http://www.uriorbach.co.il/1079/#comments Wed, 21 Apr 2010 12:20:30 +0000 ‫אורי‬ http://www.uriorbach.co.il/?p=1079

השדרן גבי גזית פצח הבוקר במתקפה פרועה על מתנחלים וחרדים. בעקבות תקריות בין מתנחלים וחיילים ביצהר ובעקבות התנהגותם של חרדים קיצונים ביום העצמאות פתח גזית במונולוג שוצף בתוכניתו ברדיו 103. הנה מעט מדבריו:

"החרדים האלה מיוצגים בכנסת על ידי שותפיהם שלא טובים מהם לאמונות הקיצוניות. הם מקדשים עצמות, הם מקדשים שטויות, הם משתמשים בשדות התעופה שלנו בדרכם להפיץ את שנאתם למדינה בכל ארצות העולם וכל ישותם והווייתם לא הייתה יכולה להתקיים אלמלא המדינה הסבלנית הטיפשית הזו הייתה מחזיקה אותם בחיים. בתמורה הם לא עומדים בצפירת יום הזיכרון כי זה מנהג הגויים הם אומרים, הם לא מכבדים את הנופלים כי זה מנהג הגויים הם אומרים, ובמוחם שטוף השנאה המפעפעת נגד כל מה שהוא ישראלי הם מפיצים את שנאתם באמצעות שריפת דגל ישראל ביום העצמאות. ואנחנו מתבוננים ושותקים, כי אנחנו אומרים: הם כאלה, זאת אמונתם, זה כאילו הקטע שלהם, אבל עד מתי ננהג בהם בסבלנות ובסלחנות שכזו? עד מתי ניתן להם לבזות את הערכים הישראלים האלה שהם שלנו, של כולנו? מתי נבין שאנחנו צריכים לכלוא אותם בשכונותיהם, לנתק אותם מצינור החמצן של הקדמה, להותיר אותם לבד, בעליבותם ובשנאתם?"

"תפסיקו לנקות להם את הרחובות, כבו להם את החשמל, נתקו להם את המים.

הבה נוותר על המיסים שהם משלמים (ובדרך כלל הם לא משלמים). אין בהם כל תועלת. הם לא מייצרים כלום, הם לא תורמים כלום, הם לא נוטעים עץ, הם לא שותלים עגבנייה, לא מייצרים היי-טק, הם פרזיטים מן הסוג הגרוע ביותר, ומצידי – אם זה היה ריאלי – הייתי אורז אותם בחבילה אחת ומשלח אותם לאחיהם הפרימיטיבים בחצרות ברוקלין החשוכות, בקווינס ובכל המקומות ששם הם צריכים להיות, שהאמריקאים יטפלו בהם.

חברי כנסת ואישי ציבור חרדים ואחרים תקפו את דבריו של גזית וקראו להעמידו לדין. ח"כ אורי אורבך העדיף את התגובה הזו שפורסמה בווינט: "הציבור הישראלי כבר בוגר מספיק מכדי ללכת שולל אחרי פרובוקציות ילדותיות מהסוג הזה. לקלל מתנחלים ולצוד חרדים זזים בשעת הצפירה זה אייטיז כמעט כמו להקשיב לגבי גזית".

אין לי כוח להתפלמס על כל פרט ופרט בטור עם נחום ברנע שהקדיש לי ולתגובתי המהירה על ענת קם את טורו (יום ב' 12.4.) בידיעות אחרונות. אם ברנע היה מברר ממקורותיו את מה שאני ביררתי לפני שהוא אץ לפרסם את טורו הנוזפני, היה מבין את מה שאני כבר ידעתי כמה ימים לפני ששיגרתי את תגובתי: ענת קם היא שמאלנית ואת מעשיה היא עשתה על רקע שמאלניותה. אבל חתן פרס ישראל לעיתונות שקוע בהטפות מוסר יהירות לימניים ולחברי כנסת, ובעצם כמעט מציע לי להתייעץ עמו לפני שאני שולח תגובה לתקשורת. אשקול זאת כדי ללמוד מהי הדרך הנכונה. יהללני פי, אם לא זר: אני שמח שתגובתי היתה מספיק מהירה, מדוייקת וכואבת. סליחה, אבל זה היה בכוונה. למה לרוץ. לא כדאי לחכות קצת לפני שמפרסמים בבוקר מאמר שבצהריים הוא כבר מתברר כלא מעודכן?

מה שהזהרתי מפניו בעמוד הראשון של "מקור ראשון" בשבוע שעבר מתחיל לקרות. ברנע ועוד כמה מעיתונאי-השלום יוצאים במבצע הנחה לענת קם: היא רק שובבה קלת דעת שפגעה בבטחון שדה, היא בסך הכל סתם טיפשה, כולה נערה פתיה ולא איזו שמאלנית מסוכנת שעשתה את פעולתה בגלל דעותיה הפוליטיות.זה לא אנחנו, זו היא.

קראו בלינק המצורף מאתר הסאטירה המשובח לאטמה גם את טורו של ברנע וגם את התגובה של הכותב שוקי בלס המתייחס לנקודה אחת בטורו של ברנע ושיפטו בעצמכם. כ http://www.latma.co.il/Latma/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=81&FID=269&PID=0&IID=2979

בעמוד הראשון של "מעריב" מערב שביעי של פסח ניבטה תמונתו העצובה של יורם לנדסברג "הקאמבק של שודד פדני". מסתבר שהשודד הוותיק נלכד שוב השבוע כשהוא שודד קיוסק. דפדפתי לעמ' 7 כדי להתעדכן ופה כבר נפרש לעיניי סיפור קורע לב. עד עכשיו אני לא מצליח לעצור את הדמעות. הנה לכם טקסטים נבחרים ובסוגריים ההערות שלי:

כותרת על: מפריצות נועזות לחנויות תכשיטים – לשוד של קיוסק שכונתי (איזו הידרדרות! פעם הוא היה שודד יוקרתי והיום הוא מסתפק בעליבות של קיוסק עלוב. נורא, נורא איך שאיש מכובד כל-כך הידרדר)

כותרת גדולה: הפסח העצוב של גדול שודדי ישראל (בפסח הוא יישב במעצר ולא יוכל לטפס על מרזבים או לשדוד להנאתו בחיק המשפחה. מי יגנוב את האפיקומן לילדים שלו? מדובר בגדול השודדים, ועכשיו הוא במעצר כמו קטן העבריינים. כואב הלב.)

כותרת משנה: יורם לנדסברג היה השודד המפורסם ביותר בישראל; הוא נחשב למתוחכם ונועז ודורות של שוטרים גדלו על מעלליו (הכתב ממש מעריץ את הפושע: מתוחכם, נועז, דורות גדלו עליו. לא מדובר בעבריין מסוכן ואלים, ערמומי ובלתי נשלט) המשך כותרת המשנה: אבל ממעשי השוד הנוצצים של שנות השבעים לא נשאר דבר מלבד הסיפורים (הנוצצים! מעשי השוד הנוצצים! סלב של פשע!); ערירי מכור להימורים וחסר כל, נלכד אתמול לנדסברג אחרי ששדד קיוסק בתל אביב; את החג הוא יבלה לבד באבו כביר (נורא! אולי יש ממשפחה שרוצה לאמץ אותו? להזמין אותו לחג, שלא יישאר לבד באבו-כביר עם כל הפושעים האלה מסביב?)

הידיעה עצמה מאת אביב אשכנזי ונתיב נחמני ממשיכה באותו רוח מפארת ומרוממת. זו הרוח שידידי ג'קי לוי היטיב להגדיר: "כבר אין הבדל בין ידוע לידוע-לשמצה. העיקר שהבנאדם ידוע". שזורים בידיעה ביטויים כמו: עלייתו ונפילתו של יורם לנדסברג: הוא היה השודד העברי הראשון.. עוד כשהיה ילד קטן כייס וגנב תיקים. את הכסף נהג להעביר לבני משפחתו שחיו בעוני… תחכום ואומץ, השוד הנוצץ ביותר… וכן הלאה וכן הלאה.

למה זה מגעיל אותי? כי יורם לנדסברג הוא לא איזה טיפוס אקזוטי מהסיפורים של דיימון ראניון. הוא פושע סדרתי שהיה עלוב ומסוכן כששדד את חנות היוקרה של פדני והוא נשאר עלוב ומסוכן כשהוא שודד קיוסק בתל אביב. הפחד שהוא מטיל והטיל על סביבתו, בארץ ובחו"ל, לא הופכים אותו לגיבור ואין מה להתפעל מ"התיחכום" שלו. אולי במעריב לא יודעים, אבל האזרחים הם מהצד של המשטרה כשהיא נלחמת בפושעים ולא מהצד של הפושעים המנוולים. לא איכפת לי שהוא ערירי ואומלל – בשביל זה יש רשויות רווחה ובמקרה של לנדסברג רשויות הכליאה. אם חסר לעיתונאים גיבורי תרבות אני יכול להמליץ להם על כמה. אבל גם אם רוצים לכתוב על פושעים ועולמם – הכתיבה לא יכולה להעריץ, לפאר, לפרגן ולשבח. תתאפקו, רואים לכם.

לפושעים האלה יש קורבנות. אנשים ישרים שאיבדו את כספם, או שהיו נתונים תחת אימתם של הפושע הזה ואחרים. לכן כל גיבורי התרבות מעולם הפשע דוחים אותי. כל הרוזנשטיינים, והאברג'לים ושאר האנשים שמאמללים כל-כך הרבה אנשים, לא ראויים לכבוד שהם זוכים לו בעיתונים החוקיים והלגיטימיים. הכתבה הזו במעריב צריכה להתפרסם אולי בעלון שמוציאים אסירים, או בירחון עולם הפשע. לא בעיתון של הקורבנות.

הטלוויזיה היא המגנט התרבותי של התקופה, לצערנו. היא "קופסת הפלאים" או "תיבת ההבלים" וכבר נכתבו מחקרים על השפעתה האדירה על האנושות. דווקא בגלל שהיא מגנט רב עוצמה, רמקול לתרבות הצריכה, הבידור והספורט, היא מאיימת ומפחידה כל-כך הרבה קבוצות באוכלוסייה: דתיים, הורים, וכל מי שחרד מההשפעה העודפת של הטלוויזיה אל מול מוקדי כוח וחינוך אחרים, שמרניים ומעמיקים יותר.

נו, אז מה עושים? אפשר להגיד "תזרקו את הטלוויזיה" ולחייך לעצמך חיוך צדיקי ומאושר. זה אולי טוב לך ולמשפחתך, אבל ההמונים ימשיכו לצפות בטלוויזיה. בכל פעם שאני שומע מישהו מציע לזולתו להיפטר מהטלוויזיה אני נזכר בהלצת הילדים הזו: אמא אומרת לבנה: "יוסי, סגור את החלון. קר בחוץ". עונה יוסי: "ואם אסגור את החלון יהיה חם בחוץ?"

שלא יובן שיש מצוות עשה להחזיק טלוויזיה בבית. ודאי שרצוי שלא להרבות בצפייה. הטענה שלי היא רק שצריך להכיר במציאות בה הטלוויזיה היא מכשיר השפעה מרכזי בחברה הישראלית והעולמית. אם רוצים להשפיע ולהשתתף בקביעת סדר היום הישראלי, סולם העדיפויות הלאומי, הובלת הטעם והרגישויות של ההמונים – צריך לעשות זאת גם דרך הטלוויזיה. גם, לא רק.

ודאי שזה קשה, מתיש, מייאש, אפילו מפרך, בעיקר בערוצים המסחריים. ממש לא בטוח שאפשר להצליח, אבל אי אפשר שלא לנסות. חברה ציונית-דתית שרואה עצמה חלק ממרקם החיים היהודי-ישראלי לא יכולה לוותר על הזירה הזו, לפחות בכמה חלקים מרכזיים שלה. אנחנו חייבים לייצר תוכן, בערוצים המשותפים ובערוצים נפרדים, גם בתוך הזרם המרכזי וגם בערוצים אלטרנטיביים. אין ברירה.

אפשר לעצום את העיניים, תרתי משמע, ולא לראות. להגיד שהכל זבל ושחבל על המאמץ ושאין סיכוי. זה אפילו מפתה להתבצר בעמדה הזו. אני בכל זאת מציע נוסחה אחרת ביחסים שבין הציבור הדתי והטלוויזיה: לצרוך פחות ולייצר יותר. אפשר לחנך להרגלים אישיים של צריכה מופחתת: פחות שעות, פחות תוכניות, עדיף להקליט תוכניות ולא לצפות בשידור ישיר, מוטב דרך האינטרנט מאשר בטלוויזיה, כדאי לדלג על פרסומות, ולא להשאיר את המכשיר פתוח סתם כך ברקע. תראה רק מה שצריך. ומי שמתאים ומוכשר לכך צריך לעבור לחזית הייצור, ליצור קולנוע וטלוויזיה, להיאבק על נפש הבריות, על הטעמים וההרגלים שלהם גם דרך קופסת הפלאים המושכת והדוחה הזו.

מתוך העלון "עולם קטן", גליון השבוע