באירוע מיוחד שנערך היום באודיטוריום של הכנסת, העניקה הכנסת תעודות הוקרה לגיבורי מרד גטו ורשה. מעט מהם עדיין בחיים, ואת השאר ייצגו בני משפחותיהם. בטקס יוצגו לוחמי אצ"י, ארגון צבאי יהודי ואנשי אי"ל, ארגון יהודי לוחם. בטקס בו שולבו קטעי נגינה, נשאו דברים יו"ר הכנסת, הרב ישראל מאיר לאו, נציגת הלוחמים ובת משפחה של הלוחמים שנפטרו מאז. הטקס התקיים לאחר שפנו אלי אביעד יזרעאלי משדמות מחולה וגנית לב ארי. הם סיפרו לי כי הגיבורים הללו זכו להוקרה בפולין אבל פה בארץ לא נמצאה עד היום דרך להוקירם. גייסתי לעניין החשוב (והרגיש, יש לציין) את יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ובאמצעות צוות הכנסת העמדנו טקס מרגש ובעיקר חשוב. הנה הדברים הקצרים שנשאתי, בניגוד למנהגי – הפעם מהכתב:

אדוני יושב ראש הכנסת, כבוד הרב לאו, מכובדי היקרים,

במרכז ורשה הוצבה לפני כשנה אנדרטה מרשימה ובה מוצג כעין פתח של ביוב עם סורגים וכפות ידיים העולות מתוכו. שמות הלוחמים היהודים שעלו מתעלות הביוב של הגטו נחקקו על האנדרטה. זה תיאור סימבולי של מעט מהגבורה של הלוחמים בגטו בימי האימה והשחור של מלחמת העולם, בימי "בין המיצרים" של שואת יהודי אירופה. בתוך אלה מרד גטו ורשה הפך לסמל ולוחמיו לגיבורי העם היהודי ולגיבורי האנושות כולה.

מי אנחנו, ילדים של המדינה העצמאית, שנקבע מהי גבורה ומיהו גיבור. אנחנו עם מדינה וצבא ועצמאות, והם המעטים מול צבא רשע בימים האפלים ביותר של ההיסטוריה. הרי היו גיבורים שגבורתם היתה תפילה, והיו אחרים שעוז רוחם היה שמירה על צלם אנוש, והיו גיבורים שבבוקר אמרו מי יתן ערב ובערב אמרו מי יתן בוקר. הגיבורים שאנו מציינים היום בטקס צנוע זה הם אלו שהתגברו כארי, שבנוסף לגבורה אל מול הרוע ועם מוראות היום-יום, קמו ועשו מעשה של השבת מלחמה שערה, של עמידה על כבודו של העם היהודי.

גיבורים יקרים ובני משפחות. "בזכירה סוד הגאולה". שבעים שנה אחרי – הזיכרון חשוב מהזוכרים, התודה והתודעה יקרות מהדקויות. אנחנו כאן בשביל ילדינו ונכדינו שיידעו כי כנסת ישראל זוכרת את גיבורי המרד שהפך לסמל יהודי ועולמי. אנחנו מודים לכם על מה שעשיתם אז, באשר הוא מופת לכל מה שעשינו מאז: התגברות, מאבק, אהבת העם היהודי, כמיהה לחופש ולצדק, מלחמה בכוחות הרשע.

לוחמים בני שמונים ותשעים, התעודה הצנועה הזו אינה רק בשבילכם. היא בשבילנו. אם היה אפשר היינו מעניקים תעודה לכל אדם בישראל ועליה כתוב: "זכור את גיבורי המרד!". התעודה היא בשביל הנוער והחיילים ובשביל כל יהודי ואזרח שחושב כי הכל מובן מאליו וטבעי.

אני מודה באופן אישי על הזכות שנקרתה לידי בזכות גנית לב ארי מ"קול ישראל" שמלווה את העניין הזה כבר שנים, ולידידי אביעד יזרעאלי ולאריאלה מלכה מהעמותה הפרלמנטרית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה והעומד בראשה יו"ר הכנסת רובי ריבלין. ראו נא את הגיבורים של גטו ורשה ואת בני משפחותיהם והודו להם על הזכות שניתנה לנו לומר להם את דברי הוקרתנו.

]]> http://www.uriorbach.co.il/1654/feed/ 0 http://www.uriorbach.co.il/1557/ http://www.uriorbach.co.il/1557/#comments Fri, 06 May 2011 07:57:40 +0000 ‫עידית‬ http://www.uriorbach.co.il/?p=1557

בכל שנה, עם בוא יום השואה והגבורה, יוצאים משכיחי השואה, לא מכחישי השואה, ממאורותיהם. "חוקרת שואה", "שרת החינוך לשעבר", "איש רוח" ו"חתן פרס ישראל". דבריהם מעוטרים בהילת מכובדותם, הדר-עברם, אבל המנגינה היא תמיד אותם מנגינה: הם מתנגדים לנסיעות בני נוער לפולין, כי בני הנוער חוזרים משם לאומנים; הם נגד כי הצעירים הנמצאים לקראת גיוס מסתובבים בוורשה עם דגל ישראל וחדורים בתחושת צדק ואמונה בכוחו של צה"ל. או שהם סולדים מנאומי הרמטכ"ל או המפכ"ל המזכירים את השואה בטקס הכתרתם; והם בכלל נגד הקישור הקבוע בין השואה לבין התקומה, והם לא אוהבים שראשי מדינות מובאים ל'יד ושם'. הקשיבו לשולמית אלוני, לפרופ' חנה יבלונקה ולעוד מעטים אחרים. זו אינה דעה 'מקצועית', היא לא נובעת בהכרח מתוך השכלתם, לימודם את נושא השואה או מומחיות אחרת שרכשו בכישרון ובעמל. היא נובעת מכך שיש להם השקפת עולם פוליטית המתנגדת להוויה הלאומית הנוכחית, בפיהם לאומנית, של מדינת ישראל. גם בדיבורים בשבח צה"ל והכוח העברי העומד כיום לרשותנו, תודה לא-ל, עינם צרה. כן, גם בתודה לא-ל עינם צרה.

זהו עוד קרב מאסף של השמאלנות הנסוגה. מדינת ישראל, גם במעשיה וגם ברטוריקה הממלכתית שלה, 'השתמשה' (איזה פשע נורא!) שנים רבות בזיכרון השואה להצדקת הקמתה ולצדקת קיומה. גם משמאל וגם מימין. אבל כבר עשרות שנים שהשמאל, זה ששלט במדינה מבחינה פוליטית, כבר איננו באותן עמדות. בכיריו מתבצרים באקדמיה, בתקשורת ובחיי התרבות. גם שם כוחם ננגס ונשחק, אבל עדיין עומדים לרשותם רמקולים רבי עוצמה. לקראת יום השואה טורחים אפוא דובריו הלא-רשמיים להגיד בעצם שאם זיכרון השואה כבר לא משרת את המדינה כפי שהם היו רוצים לראות אותה – הרי שאין בו חפץ. הם לא ישכחו להדגיש תמיד שהלקח העיקרי של השואה הוא אוניברסלי ולאו דווקא יהודי, ושעלינו ללמוד לא להיות כמו הרוצחים, ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות פשיסטיות; ושעלינו כמובן לא לאמץ את דמות הקורבן כשאנחנו בעצמנו, עם הצבא הכי חזק בעולם, עושים לאחרים מעשים לא יפים. אם הבנתם את הרמז הדק.

כי זאת לדעת, משכיחי השואה הם גם משכיחי הגבורה. דבריהם תמיד ארוזים באותו טון צדיקי של שוחטי פרות קדושות. רק שהפרות הקדושות כבר לא רועות באחו שלהם. אלו פרות קדושות שנחמסו על ידי הזולת: ימניים, דתיים, עולים חדשים ואחרים, ולכן בטלה קדושתן. כך ירון לונדון בסדרה חדשה בערוץ 8, כך מרואייניו ובהם מיכאל קובנר, בנו של המשורר אבא קובנר, וכך כמה חוקרי שואה מתנבאים בקול אחד: או שתאמצו את המסקנות של מחנה השלום מהשואה – או שתפסיקו עם צעדות הדגל האלה בקרקוב תיכף ומיד, ובהתרפקות הזו על צה"ל ועל ההמנון.

מעבר לפולמוס אמיתי ורצוי על תוכן ועל צורה של ציון המועדים, נדמה לי שמדובר בעיקר בתגובה אינסטינקטיבית של מחנה פוליטי נסוג. שברו לו את הכלים ולא משחקים. זו עוד קריאת מצוקה מתריסה של אנשים שלא סולחים על כך שהמדינה וטקסיה, מהשואה ועד לתקומה, כבר לא מתנהלת רק על פי טעמם, טעם המיעוט הקובע. מספיק שלקחתם לנו את המדינה, הם רושפים בזעם, אל תגעו לנו בשואה. לצנינים בעיניהם שיהודים-ישראלים רבים מסיקים מהשואה שצריך מדינה חופשית וצבא חזק ולא לסמוך על הגויים ורצונם הטוב. על כן, כל שנה באותה השעה תשמעו אותם מקוננים על השמאלץ והקיטש והדגלים והלאומיות המאפיינת את הימים שבין יום השואה ליום העצמאות, בין האסון לבין הששון.

מילא שהם מרגישים גולים בארצם – הם רוצים שגם אנחנו, סתם אזרחים אוהבי מדינתם, נחוש ברגשי אשם. אבל אנחנו לא ניכנע למרירות הזו ונאהב את המדינה שלנו ואת הארץ שלנו בלי רגשי אשמה, אלא בגאווה פשוטה. אשרינו שזכינו.

ב"ארץ נהדרת" – תוכנית הסאטירה הפופולארית-מדי ביחס לביצועיה האחרונים, ממשיכים להתכתש עם כצל'ה, חבר הכנסת יעקב כץ העומד בראש הוועדה לטיפול בסוגיית העובדים הזרים. כצל'ה הציע להקים עיר מיוחדת למסתננים מאריתריאה ומסודן, והדבר עורר בעיתונות שלנו את האסוציאציות הצפויות. גם אני חושב שזה לא ריאלי (וגם לא הכי הומאני) להקים עיר עבודה למסתננים, אבל בניגוד לדמגוגיה הפוליטיקלי-קורקטית, אנחנו ניצבים בפתחה של סכנה. עשרות אלפי מסתננים מסודן צפויים להמשיך ולהגיע לכאן, ומי שחושב שמדובר בפליטי-חרב – אינו יודע מה הוא סח. אלו מהגרי עבודה שיודעים כי בישראל מרוויחים יותר מאשר במצרים ולכן הם גונבים את הגבול הפרוץ אלינו.

אבל לא ניכנס לוויכוח הזה כרגע. בכל מקרה, גם במהגרי עבודה יש לנהוג בכבוד כפי שראוי לנהוג בכל אדם הבא בשערינו. אני רוצה לומר דווקא כמה מילים על הסאטירה של ארץ נהדרת בעניין זה.

בתוכנית האחרונה שלהם הם שחזרו סצינה מהסרט המצוין  של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". בסצינת הפתיחה המקורית אנו צופים בקולונל לנדה הנאצי הבא לחפש יהודים בכפר בצרפת הכבושה. המשפחה היהודייה מתחבאת מתחת לרצפה והוא משוחח שיחה נינוחה-כביכול עם בעל הבית המפוחד עד אימה. בקטע הסאטירי מופיע כצל'ה בדמותו של הקולונל והוא בא לבית של מירי בוהדנה הדוגמנית כדי לתור אחרי עובדים זרים המתחבאים בביתה. המוסיקה המקורית מהסרט, הטקסטים דומים וכמובן כל השאר. מי שצפה בסרט המקורי ומי שצפה בהומאז' בתוכנית יוצא עם המסקנות הבאות: כצל'ה הרוצה להילחם בעובדים הזרים הוא כמו הקולונל הנאצי; העובדים הזרים הנרדפים על ידי כצל'ה הם כמו היהודים הנרדפים במלחמת העולם השנייה.

זו השוואה מחפירה גם אם היא מופיעה בתוכנית סאטירית. רק לפני חודשיים-שלושה השווה כצל'ה את יחס התוכנית ארץ נהדרת למתנחלים לתעמולה של גבלס. השווה? לא בדיוק. הוא אמר שכשם שגבלס שלל קודם את הלגיטימיות של היהודים ואחר כך היתה פתוחה הדרך לעשות מהם מעשים יותר גרועים – כך גם המתנחלים זוכים בשלב זה לדה-לגיטימציה של התקשורת והסאטירה ואחר כך יהיה קל יותר לגרשם. לא, לא השוואה בטעם טוב, ואני עצמי טרחתי להגיב על כך אפילו בפומבי. ב"קשת" כל-כך נעלבו מההשוואה של כצל'ה, שהם אצו-רצו לוועדת האתיקה של הכנסת כדי להתלונן של חבר הכנסת: "המורה, כצל'ה העליב אותנו" התלוננו הסאטיריקנים שבכל שבוע פוגעים בכל מה שזז אבל לא מסוגלים לספוג כמה מילים בוטות מחבר כנסת. תלונתם אגב נדחתה, אבל מסתבר שהחבר'ה האלה מ"קשת" נורא רגישים לשמם הטוב (ובמיוחד אם אפשר לקושש עוד קצת יחסי ציבור). עכשיו הם חיכו להזדמנות והם נוקמים בכצל'ה על דבריו שהיו מתונים הרבה ממה שהם עוללו בתוכנית האחרונה שלהם.

אבל אני לא מתכונן להתווכח פה עם זכותה של הסאטירה לבקר בחריפות אנשי ציבור. מן הסתם זה חוקי ובגבולות חופש הביטוי וכל הטקסטים הרגילים. גם הדיון על גבולות הסאטירה כבר יצא הרי מכל החורים ואני-עצמי השתתפתי ב-517 דיונים על הנושא המתיש הזה. אני בסך הכל רוצה לומר לגיבורים הגדולים מ"קשת" ומארץ נהדרת שהם די עלובים. השוויתם חבר כנסת לקולונל נאצי? נו, יאללה. נניח לצורך הדיון שזה עניין ביניכם ובינו. נניח שרציתם לפרוט על המיתרים העדינים ולומר שיהודים לא עושים כאלה דברים כפי שעשו לנו וכל הממבו-ג'מבו הזה. אבל אם אתם חושבים שהסיטואציה של רדיפת היהודים דומה באיזשהו הקשר למעצר/מלחמה/מאבק בעובדים זרים לא חוקיים ובמסתננים – אתם פשוט אידיוטים סרי טעם. אם על זה בחרתם להשתמש ב"נשק יום הדין" של הסאטירה, הרי ששיקול הדעת שלהם הוא מפוקפק למדי. אני רק מתלבט אם המערכון הזה הוא הומור של מכחישי שואה או הומור של משכיחי שואה.

מה שבטוח שבמערכת של ארץ נהדרת ובקשת יושבים גיבורים קטנים מאוד. על הדרך רק אעיר שהסאטירה שלהם היא חד-כיוונית כשהקורבנות הפוליטיים שלהם הם בדרך כלל מתנחלים, חרדים ומזרחיים. לא שאין מערכונים חביבים גם על אחרים, אבל רק למגזרים האלו שציינתי שמורה מידת ההלעגה הקיצונית ביותר, עד כדי השוואה לקולונל נאצי (גם אם הוא דמות מסרט). המזרחיים אצלם סתם יוצאים תמיד עלגים ומטומטמים אבל זה באמת כבר נושא למחקר אחר.

עכשיו יגידו שאין הומור בימין ולא מבינים סאטירה וכל הפיהוק הקבוע. לא איכפת לי. אני אישית בעד חופש ביטוי כמעט מוחלט (כולל אפילו שידור הקטע המכוער עליו כתבתי כעת) אבל אני לא סובל שתוכנית סאטירית מנהלת מסע נקמה בגלל שכצל'ה או מישהו אחר העליב אותם. ובעיקר – כשם שיש זכות לתוכנית סאטירית להשוות מישהו על דרך המשל לנאצי ולעורר כלפיו איבה קשה, יש זכות לאנשים אחרים להגיד להם מה הם חושבים עליהם בלי שהם ירוצו לבכות. ושוב, להערתי המרכזית, אם הם חושבים שעובדים לא חוקיים הם כמו היהודים הנרדפים באירופה, יש להם הומור של מכחישי שואה.

קור נורא

אושוויץ הוא במקור מחנה צבאי שהוקם כעשור וחצי לפני מלחמת העולם עבור הצבא הפולני. המבנים מוארכים, אחידים. אם אתה בא לשם בלי לדעת מה קרה שם – אתה לא יכול לדמיין. אבל אנחנו כמובן יודעים. שלושה קילומטרים משם מחנה בירקנאו, האמת היא שהוא מחנה ההשמדה הגדול יותר. בעוד שבאושוויץ מתו המונים מעבודה קשה ועינויים, בירקנאו הוקדש למוות. תעשיית מוות. טקס הזיכרון הפולני, בתום הטקס הבינלאומי שנערך באוהל מקורה ומחומם, התקיים בחוץ. בקור מקפיא של מינוס 15 מעלות. מחשבה אחת לא עוזבת אותי בכל היום הזה בו שהינו שעות רבות בחוץ: עוד לפני העינויים ותאי הגזים ותעשיית המוות ההמונית – איך הם חיו בקור הנורא הזה?

ירושלים של זהב

המבנים באושוויץ הפכו למוזיאונים. כל מבנה מוקדש לנושא אחר. ליד קיר ובו תמונות המעונים עמדנו לומר קדיש חרישי. הכנר אלי גוטמן הוציא את הכינור ובאפלולית האולם הרטיט לבבות. אחר-כך הוסיף בספונטניות את ירושלים של זהב. נראה לי שבשלב הזה חבר הכנסת בארכה ביצע נסיגה שקטה החוצה. הוא לא אהב את ירושלים של זהב. זכותו. יש לציין שבמהלך כל היום, בניגוד לחששותי, ח"כ בארכה לא חיפש פרובוקציה או לעשות דווקא. הוא קומוניסט, וולמי שגדל על ברכי רוסיה הסובייטית ה-27 בינואר, כמו ה-8 במאי הם תאריכים רבי משמעות. הימים המסמלים את הניצחון הסובייטי הקומוניסטי של ברית המועצות על הצבא הגרמני והנאצים. אנחנו רגילים לראות בערבים רק "ערבים". היינו: האויב, זה שרוצה שניעלם מפה. אבל בארכה הוא לא רק "ערבי", (במובן שאנחנו נוטים לראות אותם) אלא קודם כל קומוניסט. מבחירה. ירושלים של זהב זו ציונות, והוא לא ציוני.

בחוץ אמרנו שלא איכפת לנו. אם לא נוח לו – שלא ייכנס. אנחנו לא יכולים להכריח אותו להצטרף לשירים ולטעמים שלנו. הוא לא יכול להגיד לנו מה לשיר. אנחנו יהודים, ישראלים, ציונים ואם נראה לנו מתאים ירושלים של זהב, שגוטמן ינגן ירושלים של זהב בלי להתנצל.

זלוטי אחד

ביציאה מאתר מחנה אושוויץ, במבנה הכניסה יש שירותים המיועדים לאלפי המבקרים. שלט מודיע שהכניסה עולה זלוטי אחד. אני לא חושב שיש ישראלי אחד שמשלם והפולנים לא ממש מקפידים על כך. השלט הזה מעצבן והוא מוציא מכל אחד תגובה אחרת אבל התגובות כולן דומות, סרקסטיות: "אנחנו כבר שילמנו מספיק"; "אני לא משלם, ההורים שלי כבר שילמו"; "נו, באמת…" היה גם הרבה הומור שחור על העניין, אבל נחסוך את זה מכם.

זלוטי בשירותים של אושוויץ. נשמע כמו שם של סיפור קצר של אתגר קרת. פראייר מי שמשלם.

אין לי שום בעיה עם הצטרפותו של ח"כ מוחמד בארכה למשלחת הכנסת לאושוויץ. בעוד עשרה ימים ייצאו מספר ח"כים, ואני ביניהם, לטקס יום השואה הבינלאומי באתר ההשמדה. הצטרפותו של ח"כ ערבי, אזרח ישראלי לביקור נראית לי מובנת מאליה. זו אגב לא הפעם הראשונה שח"כ ערבי משתתף בביקור כזה, כך שבעיני התנפלותו של ח"כ דני דנון נגד השתתפותו של בארכה נראית לי מיותרת וצעקנית.

כך חשבתי תמיד, ואני מניח שגם בעתיד לא אשנה את עמדתי העקרונית הזו. אלא שבינתיים קרה משהו שבהחלט מדאיג אותי. לפני ימים אחדים ערכנו סיור הכנה ב"יד ושם". זה היה מרשים, מעורר מחשבה ומרגש. בסיום הסיור החרישי והמאופק באגף החדש של המוזיאון התכנסנו באחד החדרים להרצאה. המרצה, מומחה לענייני אנטישמיות, הזכיר גם אלמנטים של אנטישמיות בעולם הערבי. חבר הכנסת בארכה אפילו לא נשאר להקשיב עד הסוף כדי להגיב. אולי הכיפה לראשו של המרצה עיצבנה אותו. הוא קפץ ממקומו, נתן דרשה על כך שההרצאה הזו מקלקלת את הרושם החשוב והמרגש של הסיור ושזה לא בסדר ועזב בכעס את המקום.

 אחר כך התפתח שם דיון שמתאים אולי יותר לכנסת מאשר לחדר ההרצאות. השמאלנים בחבורה, יולי תמיר וג'ומס הגנו על בארכה ואמרו שזה באמת לא בסדר מה שהמרצה (שהשתתק במבוכה. מה הוא כבר אמר?) הימניים, ח"כ ישראל חסון ואנוכי חשבנו אחרת כמובן. מה שהפריע לי זה חוסר היכולת של אנשים כמו ח"כ בארכה להקשיב. הם כל הזמן צריכים "לייצג". אסור לעצבן אותם, מה שאחרים אומרים זה תמיד "פוליטי". מה שהם אומרים זו האמת.

 גם בדיון שהתפתח חשתי שאנחנו צריכים תמיד לדבר עם חברי פרלמנט מאירופה כאילו השואה היא אסון שקרה לכולנו: גם ליהודים הנרצחים וגם לגרמנים ולפולנים הרוצחים. כאילו השואה היא מין טייפון שאיננו מבחין בין אנשים ובין עמים ולא מעשה ידי אדם שבחרו להשמיד את היהודים.

אני חלילה לא אומר שצריך להתנשא ולהיות ארוגנטים בשיחות שלנו עם חברי פרלמנט אירופיים. באירופה, ודאי בגרמניה, יש תופעה מרשימה של מלחמה בגזענות ובאנטישמיות וישראלים צריכים לעודד כל גילוי כזה. גם הטקס העתידי הוא חלק מהעניין ואין לנו עניין להרתיע ידידים מלהזדהות עימנו, גם עם הדור של הוריהם וסביהם עסק בהשמדת עמנו. אבל עלינו לזכור שלא נשכח מרוב זהירות, איפוק ופוליטיקלי קורקט את האמת המרה. הם בני העמים הרוצחים, אנחנו בני עם הנרצחים. לזכור ולא לשכוח.

ובחזרה לבארכה. אני תומך מאוד שח"כים ערבים יסעו לאושוויץ וישתתפו בטקסים. אבל אני בהחלט חושד פתאום שח"כ בארכה לא בא סתם להזדהות, אלא כדי לעשות עוד סיבוב כדי לספר כמה הפלסטינים מסכנים. אני בהחלט חושש שכשאנחנו ניזכר בששת המיליונים ובאסון שהמיטה עלינו גרמניה, הח"כ הזה ימצא כל הזדמנות כדי להשוות אותנו לרוצחים, ולא לנרצחים. אם לא במפורש – יעשה זאת במשתמע. אם לא ישווה אותנו לרוצחים, ישווה את עמו הפלסטיני ליהודים הנרצחים.ואולי אני טועה, משום שח"כ בארכה נשמע לי דווקא איש אינטליגנטי והגון בדרך כלל, ואני חושש שהוא (בעצם כמו ח"כ דנון) לא יכול לעיתים להתאפק מלהגיב על כל שטות.

אני מקווה שבארכה ישתתף בטקסים כמו כל חבר אחר במשלחת. הוא ואנחנו ראויים לכך. אבל אם הוא בא כדי לצעוק ולא כדי להקשיב - מוטב שיישאר בבית. לא בגלל שהוא ערבי, בגלל שהוא חסר נימוס.