אומרים שאקדח ריק מפחיד יותר מאשר אקדח טעון. בעוד שאקדח טעון מפחיד את מי שמאיימים עליו, הרי שאקדח ריק מפחיד כפליים. הוא מפחיד את מי שמאיימים עליו והוא ממלא בחששות גם את האוחז בו: שמא יתגלה כי האקדח הוא בכלל ריק.
לפני כשבוע, בתום סדרת דיונים מעמיקה, החליטה ועדת המיפקד של הבית היהודי-מפדל החדשה החלטה בעלת משמעות היסטורית בשדה הפוליטי: על המפד"ל לבחור את היושב ראש ואת שאר המועמדים בפריימריס על ידי כלל המתפקדים; כדי למנוע את ביטול המהלך באמצעו, על המפלגה לבחור במכה אחת גם את היו"ר וגם את שאר המועמדים; על המפלגה לשריין שני מקומות בחמישייה הראשונה: למועמד צעיר ולמועמדת אישה.
יש בהחלטה הזו בשורה גדולה. כל איש ואישה ציונים-דתיים ומסורתי יוכלו לבחור ולהיבחר. פתאום תינתן הזדמנות מצוינת לכוחות חדשים הרוצים לפעול בשליחות הציבורית. פתאום, גם למי שבדרך כלל אין אפשרות לחדור את המנגנון מפלגתי-עסקני יש סיכוי להשתתף. במרכז המפלגה, בסניף המקומי, בכנסת. פתאום הציונות הדתית הפוליטית לא תהיה עוד נחלתם של כמה בוסים קבועים שיודעים תמיד מה נכון ומה לא, אלא עניין של עוד אנשים.
העסקונה מזועזעת. היא תמיד רוצה "לרענן" את המפלגה אבל אנשיה תמיד רוצים לרענן אחרים ואף פעם לא את עצמם. "מה הציבור מבין?" הם רוטנים. "מה כבר ועדת המפקד הזו מבינה מהחיים שלה?" הם רושפים בזעם. באמצעות המנגנון, עצות משפטיות, תרגילים והפחדות הם מאיימים לטרפד בעורמה את רצון הציבור.
אכן, פוליטיקה היא מקצוע וצריך לדעת להלך בנתיביה. אולם היא לא רק מקצוע, אלא קודם כל שליחות ציבורית. בניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הפוליטיקה איננה רק אמנות התיחמון והחנופה, השירקעס והדיל. בית הנבחרים הוא המקום אליו אנשים נושאים עיניים כי הם רוצים לראות בו אנשים שמייצגים אותם ביושר ובנאמנות, בפתיחות ובשקיפות. אחת הסיבות להידרדרות הפוליטית של הציונות הדתית נבעה מהתחושה כי זהו מועדון סגור של קבוצות-אינטרסים. רבבות אנשים, בעיקר צעירים, חשו כי הפוליטיקה הקטנונית התגברה על האידיאלים האמורים לשרת את הציונות הדתית הבונה והמאמינה.
גם עכשיו, בעלי האקדח הריק מאיימים לחסום את האופטימיות והרצון בשינוי ולהשיבנו לאחור. אני קורא לכם, צעירים וצעירות, אל תחשבו שזה לא העסק שלכם. זו זכותכם וחובתכם להשתתף בבניית כוחה של הציונות הדתית המתחדשת והשואפת לאחדות. כי הבית היהודי הזה הוא גם שלכם.

הצעת חוק העונשין (תיקון – הטרדה מגדרית), התשע"ב–2012

הוספת סעיף 144ז 1. בחוק העונשין, התשל"ז–1977 , אחרי סעיף 144ו יבוא:
"הטרדה מגדרית 144ז. המבזה או משפיל אדם בשל מינו, דינו – מאסר שנה."

דברי הסבר

החוק למניעת הטרדה מינית מתמודד בין השאר עם יחס משפיל ומבזה ביחס לאדם ככל שהדבר נוגע למינו, מיניותו או נטייתו המינית. הערות מבזות או משפילות שנושאן בעל אופי מיני כלשהו עשויות להיחשב הטרדה מינית במובנה הפלילי. ואולם, החוק אינו מתייחס להערות מבזות ומשפילות הבאות על רקע מגדרי ושאינן מתייחסות להקשר מיני כלשהו.
לאחרונה התברר כי קיים צורך בחקיקה אשר תאסור התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם בשל מינו, גם כאשר ההתייחסות עצמה אינה נושאת אופי מיני. הצורך בחקיקה זו כפול. מצד אחד, אין לבלבל בינה לבין הטרדה מינית. בעוד שבהטרדה מינית ההתייחסות עצמה בעלת אופי מיני, הרי שעניינה של ההצעה המדוברת בהתייחסות מבזה או משפילה הבאה על רקע מינו של האדם גם כאשר ההתייחסות עצמה אינה נושאת אופי מיני. מבחינה זו האבחנה המשפטית חשובה ואין להרשיע אדם בהטרדה מינית כאשר מעשהו לא נשא אופי מיני, אלא בא על רקע מגדרי בלבד.
מצד שני, ובוודאי שלעת הזו על המחוקק לתת דעתו לסוגיית הדרת הנשים ולקבוע כי התייחסות מבזה או משפילה לאדם ובעיקר כשזו מופנית כלפי נשים – אסורה על פי חוק, גם כשזו אינה נושאת אופי מיני, אלא באה על רקע מגדרי בלבד. הטרדת אדם בשל מינו גם כשהטרדה זו אינה מתייחסת למינו, מיניותו או נטייתו המינית היא תופעה פסולה, פוגעת בשלום הציבור והרסנית מבחינה חברתית. הצעת החוק מבקשת לאסור אותה בחוק ולהטיל עונש של עד שנת מאסר למטריד מסוג זה.

אני לא רוצה להכניס לכם רעיונות לראש, אני לא רוצה לקלקל אתכם, זה ממש לא מקובל במיגזר, אבל אולי בכל זאת אגיד את זה ואתם תסלחו לי על המילה: פריימריס.
רגע לפני שאני הולך להתנצל ולשטוף את הפה אני מציע לכם לחשוב על הרעיון. אני מציע שלקראת הבחירות הבאות, ואם אפשר ממש או-טו-טו, ייערך מיפקד הציונות הדתית. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים יתפקדו למפד"ל – הבית היהודי. בתמורה למיפקד הזה, כך אני מציע, יוכל כל אחד מהמתפקדים לבחור את הנציגים שלו לכנסת הבאה: גם את ראש הרשימה וגם את המועמדים הבאים אחריו ברשימה. כל-כך פשוט זה יכול להיות.
אני מאמין גדול באחדות הציונות הדתית. ברור לי שבבחירות הבאות צריך לרוץ ברשימה משותפת, עם הכוחות המרכזיים בציונות הדתית, ואולי אפילו עם כוחות נוספים. אלא שבאיחוד הלאומי לא מאמינים בשיטת הבחירות המשתפת את הציבור והם כנראה יבחרו את נציגיהם כרצונם. אבל יש ציבור ענק, דתי לאומי שמגיע לו לבחור את נציגיו באופן ישיר. כן, פשוט לבוא לקלפי המקומית ביום הבחירות הפנימיות ולסמן את המועמדים של המפלגה.
כן, זה משנה סדרי בראשית. מהלך שכזה מניח בצד את ההרגלים הישנים, הדילים והקריצות. פעם אולי היה מספיק לבחור את הנציגים שלנו לוועידה או למרכז ולמועצת הסניף. כל מפלגה צריכה מוסדות ובהם הגרעין הקשה של הפעילים המסורים. אבל הזמנים השתנו והדמוקרטיה הישירה, עם כל הפגמים שלה, היא זו שמצליחה להחיות מפלגות כמו הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה. העובדה שאנשים יכולים להתפקד בהמוניהם, לבחור ולהיבחר, פותחת את השורות לאנשים חדשים, לצעירים, לנשים. הדמוקרטיה היא הזרם החשמלי שעשוי להכניס תזזית בחיים הפוליטיים של הציונות הדתית. הפוליטיקה הישנה, זו שעסוקה כל הזמן רק במנגנוני שימור הכוח של עצמה כבר לא מעניינת ולא מושכת. לציבור אידיאליסטי ואיכפתי כשלנו מגיע דרך דמוקרטית עדכנית, ולא שנייאש אותו שוב בחששות, בוועדות מסדרות, ובכל מיני סיפורי מעשיות למה פריימריס זה כל-כך מסוכן.
המשימות המובהקות של הציבור שלנו הן גדולות וחשובות. בהיעדר כוח פוליטי משמעותי המשימה קשה ביותר. אבל כוח פוליטי לא נבנה רק ממספר הנציגים בכנסת, אלא משותפות אמיתית ומאמון. שותפות פוליטית צריכה לאפשר להמוני הבוחרים והאוהדים לבחור ולהיבחר, בלי שיאיימו עליהם ובלי שיפתו אותם.
לא עסק פשוט דמוקרטיה, ועוד אצלנו. אם המפד"ל-הבית היהודי רוצה באמת להתחדש, היא חייבת מהלך נועז והתארגנות חדשה. יש אצלנו כל-כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים לחיים הציבוריים ואנחנו חייבים לתת להם הזדמנות לפעול, להאמין שיש להם בית פוליטי שמזמין אותם להשתתף ולהשפיע.
תמיד יהיו חששות: "להתפקד? לבחור ממש בעצמנו את המועמדים? את כל המועמדים? זה לא מקובל! וזה לא מסוכן? זה מנוגד למסורת… יש רבנים שמתנגדים… יש חשש לשחי…שחיתות! הצילו!"
מומלץ להפסיק לפחד ופשוט להציע לעצמנו מתנה יפה. כולם בוחרים את כולם. ביושר ובנדיבות. מי יודע, אולי העניין המוזר הזה של הדמוקרטיה אפילו ימצא חן בעינינו.

הנה מעט קווים לדמותה של שלולית הצונאמי בה אנו שוחים עכשיו: הממשלה רוצה, בצו בג"צ, להרוס כמה מאחזים. בימין יש מספיק צעירים שלא מוכנים לתת לזה לקרות והם לא סומכים כלל על המסלול המשפטי והציבורי. כדי להפריע לצבא לבצע את המשימה הם עורכים פעולות שנועדו להטריד את הצבא ולהעביר את "המלחמה" לשטח "האויב". המתפרעים עצמם הם כל מיני צעירים מרי נפש וזנוחי מערכת החינוך הדתית הרואים עצמם כמי שמגשימים את מה שהמבוגרים יותר, השמרנים והמחויבים לסדר, לא יכולים לעשות. אליהם נספחים ונסחפים עוד כמה עשרות צעירים נורמטיביים לגמרי מאיזו כיתה י"א בישיבה תיכונית שהרב שלהם העלים עין מהקייטנה אליה הם יצאו לעת ערב. ופתאום משום מקום, גם הפראים וגם החבר'ה הטובים וגם שניים-שלושה פרובוקטורים חוצים את הגדרות, עוברים את הגבול ונותנים מתנה יקרה מפז לכל שונאי ההתנחלויות. אף אחד לא טרח לומר להם שהצבא הזה הוא שלנו.

בנוסף לחוסר המוסריות שבאלימות, ההתפרעות הזו עלולה בקלות להידרדר לשפיכות דמים. אבן אחת יותר מדי, תגרה, ירי באוויר של חייל – אין לדעת, אבל מישהו עלול לשלם בחייו ואז בכלל נהיה במשחק אחר לגמרי. גם בגלל זה צריך לעצור את האלימות הזו עכשיו, רגע לפני הקורבן הראשון.

יש בקרבנו מאות צעירים הבזים ל"מימסד", לריבונות. הם לועגים לממשלה, למשטרה ולצבא, מזלזלים במועצת יש"ע וברבנים, והם לא תמיד בקשר מוצלח עם ההורים שלהם. הוסיפו לכך שיש אנשי ציבור ורבנים המגלים אמפטיה חנפה לנוער הזה – ואנחנו על לועה של חבית אבק שריפה, משתעשעים עם הגפרורים.

והנה, בכל זאת, מהרגע שהתקשורת מסתערת על הפרחחים האלה קורה דבר מוזר. אחרי גל ההלם והגינויים הראשון משתנה מצב הרוח: ההכפשות וההאשמות מבחוץ גורמות לנו להשיב מלחמה שערה. אם כל השמאלנים בתקשורת מצעידים אותנו בסך במצעד הגינויים, מתקומם ומתפרץ שד ה"דווקא" שלנו. אם אנחנו רואים שהגינויים שלנו מתוצרת-בית מתקבלים בחשדנות, באי-אמון ואפילו בבוז, או אז אנחנו אומרים שלא נגנה יותר, תודה ושלום. מייד בתגובה להתקפדות שלנו מסתערים שוב עדרי השמאלנים וזועקים: "נו, אתם רואים שאתם לא מגנים? תתביישו לכם".

זהו מעגל קסמים וריטואל קבוע. או שאנחנו מתבצרים ומתחפרים ומתכרבלים בתוך עלבוננו. לא מוכנים לדבר יותר נגד הקיצונים שלנו, כי בכך אנחנו "משרתים" את השמאלנים. או שאנחנו מואסים בפראים הצעירים ומתנתקים נפשית (ואחר-כך פוליטית) מן המחנה הדתי-לאומי. רבים מאיתנו לא רוצים להיות כל הזמן חלק מהצד שעושה בושות, שצריך להצטדק. אנחנו רוצים להיות חלק מהממלכה ולא להיות מזוהים עם המורדים במלכות. אנחנו בכל זאת דתיים נורמלים, סולדים מאלימות ומקיצוניות.

מה המסקנה מכל החגיגה הזו? שאנחנו צריכים להיות קצת יותר הורים ומורים לילדינו, גם הפרועים וחסרי המנוח שבהם. בכל זאת להגיד להם מה מותר ומה אסור. לא לקרוץ להם שזה בסדר. להסביר להם שאלימות זה רע ובאהבה אולי לא מנצחים, אבל היא בכל זאת נשארת אהבה. ובשנאה אולי מנצחים (עוד ניצחון כזה ואבדנו), אבל נשארים עם השנאה המרעילה את החברה.

מליאת הכנסת אישרה ביום ד' את הצעת החוק של מספר חברי כנסת ובהם אני, המגדירה את סמכויותיהם של ארגוני השירות הלאומי. החוק שיצורף בסוף התהליך לחוק השירות הלאומי עליו שוקדת הממשלה יאפשר לאגודות השירות הלאומי לשמור על צביונן, למיין את המועמדים גם על פי התאמתם לאופי האגודות. החוק מאזן בין הממלכתיות של השירות הלאומי לבין האופי הייחודי של השירות הלאומי באגודות שונות, דתיות, חילוניות וערביות. הנה הצעת החוק כפי שאושרה היום.

הכנסת השמונה-עשרה

יוזמים:            חברי הכנסת זאב אלקין

אורי אורבך

דוד רותם

זבולון אורלב

עתניאל שנלר

ציון פיניאן

פ/3624/18

הצעת חוק שירות לאומי (תפקידי הגוף המוכר), התשע"ב–2011

דברי הסבר

מטרת הצעת החוק היא לעגן בחקיקה מספר עקרונות אשר יש בהם כדי להבטיח את פעילותו הראויה והתקינה של השירות הלאומי.

השירות הלאומי נועד לאפשר למי שקיבלו פטור משירות צבאי או שלא נקראו אליו, מטעמי הכרה דתית, בריאות לקויה, או השתייכות לאומית כגון הציבור הערבי, לתרום למדינה ולחברה הישראלית בדרכים אחרות. יש למדינת ישראל עניין רב בתרומת ציבור זה לחברה ולמדינה והשתלבותו בחברה האזרחית.

על מנת לעודד ולאפשר התנדבות לשירות הלאומי, יש צורך בהבטחת סביבה ומעטפת תומכת, אשר תתאים לצרכים של המתנדבים ובמיוחד להשקפת עולמם, ערכיהם ותרבותם כפי שנעשתה בעבר באמצעות ה-"גופים המוכרים".

הצעת חוק זו מציעה כי הגופים המוכרים יפעלו לאתר את המתנדבים ולהפנותם לביצוע שירות ויבצעו מעקב ופיקוח במהלך השירות הלאומי. הגופים המוכרים יהיו בנוסף אחראים להבטחת הזכויות והתנאים של המתנדבים במהלך השירות הלאומי. בנוסף, במידה ומקום שיבוץ, כולל משרד ממשלתי, ידרוש כי מתנדב יעבור הכשרה על מנת לבצע את השירות כראוי, ההכשרה תתבצע באמצעות הגוף המוכר. פעולות אלו יעשו תוך התחשבות והתאמה להשקפת עולמם של המתנדבים.

יש לציין כי כיום אין חובה כוללת להכשיר מתנדבים, ומשרדים בודדים מתנים את הפעלת המתנדבים בקיום הכשרה. על כן, מוצע לעגן את החובה להכשיר בחקיקה על מנת להבטיח כי המתנדבים יגיעו מוכנים וערוכים לשירות, אך מבלי שיכפו על הגוף המוכר תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו והשקפתו.

לסיום, ההצעה קובעת כי לשר הממונה על ביצוע החוק תהיה הסמכות לקבוע תנאי סף להכרה בגופים מוכרים חדשים, הכוללים, בין היתר, ניסיון בהפעלת מתנדבים וחוסן כלכלי, וכי מטרות הגוף המוכר יתאמו את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יתר על כן, גוף מוכר חדש לא יהיה רשאי להפנות מתנדבים למשרדי הממשלה עד שתחלוף תקופה שיקבע השר הממונה מיום ההכרה בגוף. הדבר נעשה על מנת להבטיח כי תקני משרדי הממשלה יוקצו רק לגופים עם ניסיון מוכח ורקורד מוכר.

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

י' בחשוון התשע"ב – 7.11.11

[1] ק"ת התשס"ב, עמ' 853.

[2] ס"ח התשנ"ח, עמ' 300.

אתם יודעים שזה מטורף. אתם כבר מבינים מזה זמן שאי אפשר לשלם 15 או 20 אלף ₪ שנה בשביל שכר הלימוד של ילד אחד. גם עשרת אלפים שקלים זה המון. הרבה יותר ממה שאתם יכולים להרשות לעצמכם.

אבל אתם מרשים לעצמכם כי "החינוך זה הכי חשוב". מאיפה אתם מביאים את הכסף הזה? מהחסכונות שלכם, אתם נאלצים להגדיל את המשכנתא על הדירה שלכם, אתם חוסכים מהאוכל, ועל "בזבוזים" אין מה לדבר. אתם לוקחים את הכסף הזה מהמינוס שלכם, זה המינוס שלעולם לא ייגמר והריבית לבנק שלעולם לא תיעצר.

עו"ד צבי ילינק ערך לבקשתי בדיקה ראשונית ויסודית על שכר הלימוד. עוד יקומו בקרוב ועדות בדיקה בנושא חשוב זה. ראש המינהל החינוך הדתי אברהם ליפשיץ כבר הודיע כי שכר הלימוד עתיד לרדת בעשרה אחוזים החל מהשנה הבאה. זו בשורה טובה. אין לי ספק שהוועדה תאסוף נתונים, ותמליץ המלצות. בדיקות חיצוניות של הסוגיה רק יאיצו את הטיפול בנושא הכאוב הזה.

אבל המסקנות הראשוניות ברורות מאוד, לא צריך אפילו בגרות במתימטיקה חמש יחידות בשביל להבין. משפחה בת חמישה ילדים משלמת קרוב לחצי מיליון שקלים על חינוך ילדיה, בעיקר בחטיבה העליונה. כדי לשלם את 500 אלף השקלים הללו כשכר לימוד לאורך שנות חינוך הילדים, צריך להרוויח ברוטו כמעט מיליון שקלים. כן, חינוך זה יקר, אבל התשלום האדיר הזה איננו על החינוך אלא על התוספת לחינוך החינם שהמדינה מעניקה לכל ילד. יש מוסדות שעשו מעשה וקיצצו באופן חד את תשלומי ההורים והעולם לא נחרב. יש מוסדות וראשיהם שזה לא מזיז להם. למה הם לוקחים כל-כך הרבה? כי אפשר. כי ההורים משלמים ושותקים, אז למה לא.

כל מומחה למינהל חינוכי יודע שגודלו האופטימלי מבחינה תקציבית של בית ספר תיכון הוא כ-600 תלמידים. לעומת זאת גודלם של בתי הספר התיכוניים במיגזר הדתי הוא 300 תלמידים בממוצע. זה קשור כמובן להפרדה בין המינים, אבל לא רק. בהיעדר מדיניות ברורה וקשוחה יותר של הקמת מוסדות חדשים, נפתחים יותר מדי מוסדות חינוך בקרבת מקום לאחרים. כל אחד רוצה את הייחוד שלו, וכיוון שכך כל בית ספר קטן מדי מציע יותר מדי מגמות שגם הן עולות כסף רב, וכל מוסד ועמותת הורים הצמודה אליו מתחרה על מנהלים ומורים ולכן  מציע משכורות ותוספות-שכר. התחרות הזו עולה לנו ביוקר.

מה עושים? צעד ראשון ובסיסי הוא דרישה לשקיפות. כשכל אחד מאיתנו מקבל חשבון טלפון סלולארי אנחנו זוכים לפירוט מדוקדק על זמן אוויר, שיחות לטלפון קווי, לסלולרי וכד'. כשאנחנו משלמים סכומים גבוהים הרבה יותר למוסדות החינוך שלנו אין לנו מושג על מה אנחנו משלמים. ההורים הם בעצם "בעלי המניות" של בית הספר. מגיע להם לדעת כמה עולה הפעלת מגמה, מה סך היקף ההוצאות על שכר, כמה הכנסות יש מתשלומי ההורים, כמה משלמת העירייה או משרד החינוך ושאר נתונים בסיסיים. מגיע לנו לדעת.

שקיפות תאותת לכולם גם להירגע קצת. סליחה על הכפירה בעיקר, אבל אם בכמה מוסדות יחליטו כי הורדת שכר הלימוד מחייבת בקיצוץ של שעתיים בכל יום – אני לא בטוח שייגרם נזק חינוכי. כן, ההורים צריכים לראות עצמם שותפים ולהבין כי התחרות בין המוסדות לא חייבת להתבטא רק בשאלה אצל מי לומדים עד שעה מאוחרת יותר. אפשר לצמצם. יש עוד כמה רעיונות שיעזרו למוסדות החינוך שלנו ולעמותות ההורים לשמור על החוק.

שכר הלימוד הגבוה גורם לרבים שלא להתקרב לחינוך הדתי התיכוני. רבים מאוד, מעמד הביניים שלנו, לא יבקשו הנחה. לא נעים להם. הם הרי "יכולים" לשלם. לאלו המערכת צריכה לדאוג לא באמצעות מלגות ותרומות אלא באמצעות שינוי השיטה ובזכות חשיבה חדשה. החינוך הטוב שלנו, ואיני עוסק כאן כלל בתכניו ובכיווניו, צריך להתאים עצמו גם לאמצעים הכלכליים העומדים לרשות ההורים. כך זה אצל החילונים, כך זה אצל החרדים, כך זה חייב להיות גם אצל הדתיים הלאומיים.

זה חייב להתחיל לקרות השנה כי אי אפשר יותר. כי הלחץ מההורים וגם מהמערכת הפוליטית יגבר. כי מעולם לא היינו רחוקים יותר מ"חינוך חינם" לכולם. כי כתוב "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". לא כתוב בשום מקום "היזהרו בבני תורה שמהם ייצאו עניים".

פורסם בעיתון בשבע. 26.9.2011

כבר יותר משנתיים אני בפוליטיקה הזו, ואני יכול להעיד עדות אמת מבפנים: הם לא באמת רוצים להינצל. הם, אלו אנשי המפד"ל הישנה ואנשי האיחוד הלאומי. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זכויות וגם כמה חובות. אבל הבעיה העיקרית שלהם שהם נאחזים עד אחרי הרגע האחרון במה שכבר לא קיים: העבר. להבדיל, כמו מובארק שלא ראה את הסוף גם כשהתדפק על דלתו וכמו הנשיא בטוניס, הם חושבים שברגע האחרון יהיה בסדר, שהמפד"ל תחבור לאיחוד לאומי, שהאיחוד הלאומי יעשה איזו עסקה של הרגע האחרון, ואז, כמו תמיד, הציבור הציוני-דתי יצביע שוב לפתק טית-בית, כי זה מה שיש. אולי בכלל הם מפנטזים לרוץ בנפרד ולגמור במקרה הטוב על שלושה ועל ארבעה. הם לא רואים את האסון הפוליטי המתקרב. אני כאן כדי לספר להם, לכם, גם לעצמי.

יש ויכוחים אידיאולוגים קשים בתוך הציונות הדתית, אבל הם עדיין לא מצדיקים ריצה בשני ראשים. הנה תחזית סבירה: לקראת הבחירות הבאות הליכוד יזעיק את כל כוחותיו המתמעטים אל מול הסכנה של ניצחון קדימה. הוא יראה את שבעת המנדטים המפוצלים מימין לו, באיחוד הלאומי ובבית היהודי, ויזעק למצביעים: "הצילו את הליכוד! הצילו את ארץ ישראל! גם לנו יש דתיים!" שלא לדבר על העלאת אחוז החסימה, ועל ליברמן שיקרוץ לנו. אוהבות  אתכם הרבה, המפלגות החילוניות, בעיקר לפני הבחירות. והציבור הציוני-דתי יביט ימינה באימה אל תהום אחוז החסימה: "מה, שוב נצביע לשני הרסיסים המתקוטטים האלה?" והוא יתגייס בהמוניו להציל את הליכוד. כי כאלה אנחנו: מחזיקים את ההתיישבות, מובילים בצבא ונכונים לכל משימה: אפילו להציל את הליכוד זו משימה לאומית. ובתמורה הליכוד ישיב לנו בהתנתקות ובהקפאה ובהעדפת החרדים. אבל אם קוראים לנו אנחנו באים.

מה נגיד אז? שלא השכלנו להתאחד כשכל פעמוני האזעקה צלצלו בעוז? למה, כי ועידת המפד"ל המפורקת בכל זאת חיה וקיימת, כי ככה החליטה 'הוועדה המתמדת' או אחד מהגופים האלה שתמיד קיימים ולא-קיימים, ולא נועדו אלא להנציח את השיטות הישנות והרעות? האם גם הפעם יימצאו פרופסור מהטכניון ועיתונאי מגל"צ כדי להציל את המפלגה הוותיקה ולסייע לה להיחלץ מעל אחוז החסימה?

ומה יגידו באיחוד הלאומי? שהם חיכו לרגע האחרון כי "לציבור שלנו לא מתאים פריימריס", ושוב הם יחזרו על דקדוקי ייחודם וטוהר השקפתם. ושוב הם "יצילו" מנדט אחד שלם, אבל ישליכו לפח שניים ושלושה וארבעה אחרים. מה יגידו כל אלו שלא ממהרים עכשיו למצוא את המכנה המשותף, את המחנה המשותף?

לא, הם לא יגידו כי אפילו לא יהיה מי שישאל אותם. בבחירות הבאות, אם לא נחליט עכשיו להתאחד – גם בשמחה וגם מתוך הבנה כי אין לנו כל ברירה – לא יהיו הבית היהודי והאיחוד הלאומי. לא יהיו! בגלל הקיבעון המחשבתי, בגלל הנוסטלגיה הריקה לימים עברו ולכיבודים מגוחכים. בגלל השקרים שאנחנו מספרים קודם כל לעצמנו. בגלל שהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות שלנו אינם רלוונטיים בכלל לתקופה ולבוחרים. הם מעניינים את הסבתא שלנו אבל לא את הילדים שלנו.

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, אבל אני מנסה בכוחותי הדלים לאחוז בציצית ראשנו ולחלץ את עצמנו מבור החששות והדיכאון אל מציאות פוליטית אופטימית יותר. בקטע המצורף (ראו מסגרת) מוגשת גם הצעה מעשית מאוד, הוגנת, מבוקרת. אפשר לבחור גם בהצעה אחרת. אבל נבחרי הציבור שלנו, אנחנו, פשוט צריכים להפסיק לשקשק ולהתחיל להוביל מהלכים המתאימים לתקופה ולציבור שלנו.

הרי כשמדברים אצלנו על פריימריס, בשרם של אחדים מאיתנו נעשה חידודין-חידודין: "פריימריס? אצלנו? אתה יודע כמה שחיתויות יש בפריימריס?" כאילו השיטות הנוכחיות אינן נגועות בסחר-מכר מכוער וקטנוני. הרי למה להתמודד כשאפשר שנבחר שוב את עצמנו בשיטת הריץ'-רץ' או המיש-מש או הקריץ-קראץ ונבחר שוב, כן אתם יודעים את מי, במסגרת "ההתרעננות" ו"הדמוקרטיזציה" הקבועה. או שלחילופין יתכנסו שלושה-ארבעה רבנים נכבדים והם יחליטו מי כן ומי לא. למה? ככה.

יש לי חדשות בשבילנו: שווה לנסות דמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית, כמו בבחירות לכנסת. בלי לפחד כלל. דמוקרטיה שבה כולם יכולים לבחור ולהיבחר. מה יש? זה קורה בליכוד ובקדימה ובעבודה, ואפילו במרצ יש פריימריס לראשות הרשימה, ורק הציונות הדתית היא מעל הדברים הקטנים האלה?

אבל לא באתי לפה בשביל להיות נביא הפריימריס או כל שיטת בחירות אחרת. השיטה איננה הבעיה, היא רק התסמונת של הקיבעון. גם הנבחרים שלנו כולם ודאי אינם נופלים באיכותם ממה שמשיגות מפלגות אחרות בפריימריס למהדרין. הם חרוצים ויעילים אחד-אחד, ואפילו לא חשודים בפלילים. אבל מה שחסר להם הוא אמון הציבור. אני לא רוצה שהבוחרים יסתמו את האף ויצביעו מחוסר ברירה. לא רוצה שיצביעו לנו, רוצה שיבחרו בנו, בשמחה ובהתלהבות. לא מגיע לנו אחרי כל-כך הרבה שנים?

לא אכנס לוויכוח העבש והכאילו-אידיאולוגי "מה חשוב יותר: עם ישראל, או ארץ ישראל", משום שאין באמת מחלוקת. אנחנו, כמו כל האזרחים, מתעניינים בהרבה נושאים וכולם הרי כרוכים זה בזה. המצביעים הסרוגים רואים את עצמם חלק מהנהגת המדינה אבל יש להם צרכים מיוחדים של מגזר: תופעת הרווקות המאוחרת, החינוך הממ"די ואופיו, שכר הלימוד הגבוה במוסדותינו, מעמדה של האישה הדתית, מצוקת הדיור, סוגיות חברה ורווחה ייחודיות, הדחיקה מעולם הרבנות והדיינות הממלכתיים בגלל שהליכוד תומך בחרדים ולא במצביעיו-שלו. וכמובן הסוגיה המדינית והדאגה למפעל ההתנחלויות – מפעל חיים של הציונות הדתית ושל המדינה. ללא נציגות פוליטית משמעותית הכול הולך קשה יותר. כי הכול חשוב, ומה שחשוב במיוחד לדעת זה שהצבעה למפלגה נובעת מהזדהות, מתחושת שייכות, מאמון בנבחרים ובעומד בראשם ומאחדות הכוחות. כמו כל אזרח, הבוחרים הדתיים רוצים מפלגה מעוררת תקווה, תאבת חיים. האם כל זה ישנו כיום?

הגיעה השעה לשתף את הציבור במהלך של אחדות ופתיחת שורות. אחדות או שנמות. כך ניהנה גם מנבחרים חדשים וגם ניתן תוקף לבחירתם של חברי כנסת ותיקים. פתאום נגלה שיש חיים פוליטיים תוססים בציונות הדתית, שפוליטיקה היא לא רק אינטרסים וגועל אלא שותפות, ויתור ואחריות. ומי יודע, אולי נפסיק לומר לכל מי שבאמת מעוניין להשפיע: "אל תתקרב! זה לא בשבילך! כל המקומות תפוסים! נשים למטבח!"

אני מאמין בכוחה של הציונות הדתית. יש אצלנו פרץ של יצירתיות בכל תחום שרק תגעו בו. אנחנו בונים יישובים חדשים ברחבי ארץ ישראל ומקימים מעפר יישובים עקורים. יש לנו עולם תורני עשיר, כלי תקשורת מגוונים ואנשי רוח ומחשבה. יש לנו כוח, הרבה יותר מבעבר, להכניס רוח חדשה בבתי הספר שלנו ובקהילות בכל רחבי המדינה וגם בגולה. אנחנו חוזרים לערים הגדולות והקטנות, בגרעינים וכבודדים כדי להיטיב עם העם הזה שנושא אלינו עיניים ומחכה לאות. אני בסך הכול מבקש לתת לאופטימיות הזו כלים כדי שהמשימה והרוח הזו תגיע לכולם בעוצמה חדשה. הרי ברור לכולם שהגיע זמן שינוי והתחדשות, וציבור מודרני ובעל דעה ירצה להיות שותף בבחירת נציגיו.

מפלגה ציונית-דתית מאוחדת עם עשרה מנדטים עשויה, בעזרת ה', לעשות כאן מהפכה בהשפעה על סדר היום הכללי והמגזרי. על כל מה שעולה בדמיון ועולה כסף. היום אני יודע כמה אנחנו מצליחים לעשות ולסייע במעט כוחנו בתוך הקואליציה, ובוודאי מה עוד היינו עושים לו היה לנו כוח פוליטי מוגבר. אני מכיר מאות אנשים ונשים שכל אחד מהם יכול להיות חבר כנסת מצוין. צעירים וצעירות עם ניסיון מוניציפאלי עשיר, אנשי יוזמה וחזון, משלל תחומים ועולמות של הציבור הדתי והמסורתי, ללא הבדל מוצא ומין. אל תאמינו לכל הקשקושים כאילו רק אנשים "מנוסים" ו"חרוצים" שכבר משרתים בכנסת מסוגלים לייצג אותנו. יש בחוץ עוד מספיק אנשים מוכשרים שרק מחכים להזדמנות כדי להיבחר ולהשפיע. אם רק לא יחסמו אותם.

הגיע הזמן לעשות שינוי של הרגע האחרון, ממש על הקצה. להפסיק לפחד ולהתחיל לזוז. לא לחכות לשנייה האחרונה כדי להרביץ את התעלול הקבוע של "איחוד" מדומה וחמוץ-פנים שלא יביא עמו בשורה אמיתית. בואו, אני מפציר בחבריי מהמפד"ל ומהאיחוד הלאומי ומכל פזורות הציונות הדתית, בואו נעשה משהו חדש ומלהיב בשדה הפוליטי שלנו. נכניס חשמל ותזזית למערכת הפוליטית המפוהקת הזו.

אני לא מוכן להיכנע לאדישות, לשמרנות המצמיתה והחשדנית. פעם אחת נבחרנו על ידי מועצה ציבורית, בפעם הבאה צריך לנסות להיבחר על ידי הציבור. על כן אני ממשיך לשכנע את ידידיי מכאן ומכאן שצריך איחוד פוליטי של הכוחות החשובים בציונות הדתית. לכן אני פונה לציבור הרחב ולכל מי שאיכפת לו: דרשו את השתתפותכם ועמדו על זכותכם לבחור ולהיבחר בפריימריס משותפים. זה בהחלט העסק שלכם. ובתור אחד שנמצא עמוק בתוך העסק אני מודיע לכם: לציונות הדתית מגיע יותר.

ככה עושים אחדות. המפקד המשותף של הציונות הדתית

ההצעה הזו, שעיקריה ידועים לעמיתיי, היא אחת מכמה הצעות אפשריות לבחירות מקדימות בציונות הדתית. אנחנו הפוליטיקאים רק צריכים להסכים באמת על פריימריס ועל אחדות וזה יקרה. במקום לכלות כוחות על מאבקים פנימיים בכל מפלגה בנפרד, מוטב לחבור כבר עכשיו לכלל הציבור ולבשר לו שהולכים ביחד והוא שותף להכרעות.

הנה בסיס ההצעה והיא כמובן פתוחה לשינויים:

הבית היהודי והאיחוד הלאומי יחליטו שהם רצים ברשימה אחת בבחירות לכנסת הבאה, הכנסת ה-19.

השיבוץ ברשימה לכנסת הבאה יהיה לסירוגין. נציג מהבית היהודי, נציג מהאיחוד הלאומי. כך יישמר האיזון בין הזרמים השונים.

לאחר הסכמה חתומה זו ייערך מפקד משותף, מפקד הציונות הדתית.

כל אדם המעוניין להתמודד מטעם אחת המפלגות יוכל לעשות זאת בהתאם לתנאים בסיסיים שתציב המפלגה. (חתימה על הזדהות עם עקרונות הציונות הדתית, דמי התמודדות וכד'). בעיקרון, ההתמודדות פתוחה לכולם.

המצביע ימצא מאחורי הפרגוד שתי רשימות מועמדים של שתי המפלגות/סיעות: הבית היהודי-מפדל והאיחוד הלאומי. הוא יבחר 7 שמות של המועמדים הנראים לו המתאימים ביותר.

בתום ספירת הקולות ישובצו הנבחרים לפי מספר הנקודות המצטבר.

השיבוץ יהיה לפי הסדר בהתחשב בשיטת הסירוגין. אחד מהבית היהודי אחד מהאיחוד הלאומי.

ניתן לקבוע כי המועמד שיזכה במספר הגבוה ביותר יפתח את הרשימה, ושיבוץ הסירוגין יהיה בהתאם החל מהמקום השני.

ניתן לבחור את יו"ר הרשימה המשותפת באופן נפרד, והשיבוץ לסירוגין יתחיל אחריו.

*

אפשר לפתח רעיון זה לכיוונים נוספים, לכלול הבטחת ייצוג לנשים למשל. אם רוצים ללכת לשיטה יותר מורכבת, הבוחר יתבקש לבחור 4 מועמדים מרשימה אחת, זו המועדפת עליו, ועוד שם אחד מהרשימה השנייה. ברשימה הראשית הוא ידרג את המועמדים, בסדר יורד: 5 נקודות למועמד הראשון, 4 נק' לשני, 3 לשלישי, ו-2 נקודות למועמד הרביעי. המועמד אותו יסמן מהרשימה השנייה יזכה בנקודה אחת.

כך תהיה לכל מצביע השפעה מסוימת, קטנה יחסית, גם על נבחרי המפלגה האחות. אפשר לעשות זאת גם ללא דירוג כלל.

מובן שתקנון הפריימריס יקבע כללים נוקשים בקשר להוצאות כספיות, פרסום וכיו"ב כדי ליצור שוויון ככל האפשר בהתמודדות וכדי שההליך יהיה נקי, הוגן וצנוע.

בכל אופן הרעיון הדומה בכל ההצעות הנ"ל הוא פשוט ובסיסי: מתפקדים ביחד, ובוחרים ביחד רשימה מאוזנת. רק בשיטה הזו יוכלו הפוקדים לבוא לבית אחד ולפקוד את כל בני המשפחה הבוגרים. זה יחסוך כסף, כוחות ותחרות מיותרת. זה ישדר מסר שהולכים ביחד, למרות ההבדלים. זהו מפקד שייתן תמריץ אדיר למפלגות ולמועמדים לפקוד רבבות. ככל שהמפקד יגדל, יקטן ממילא כוחם של קיצונים, של קבלני קולות, ויוסר החשש מ"השתלטות עוינת". זו הזדמנות אדירה לאיחוד כוחות אמיתי, לפתיחת שורות הן למתמודדים והן לבוחרים. עשרות אלפים יצטרפו למפקד משותף שכזה.

הצעה זו אינה מבטלת את המפלגות הקיימות בשלב זה, אלא פועלת רק להקמת רשימה משותפת. מובן שבחירות אלו יכולות להיות צעד משמעותי לקראת בניית מוסדות משותפים למפלגה ציונית-דתית מאוחדת. אבל בואו לא נעשה הכול ביום אחד.

פורסם בעיתון מקור ראשון, ט"ז אייר התשע"א (20.5.11)

לקריאת הידיעה המלאה של הכתב יהונתן ליס: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1202824.html

פורסם במקור ראשון.

חבר הכנסת הרב חיים אמסלם צודק בכל מילה שהוא אומר. על לימודי הליבה, ועל הגיור ועל התורה ועל העבודה ועל הליטאיות המכלה כל חלקה טובה בש"ס ובחיים הדתיים שלנו. הוא מציע חרדיות נינוחה יותר, ספרדיות שלא מתכתשת עם כל העולם, אלא חיה חיי תורה בתוך החברה היהודית והישראלית.

בדיוק בגלל זה הם כועסים כל-כך. כי הש"סניקים בכנסת הם קודם כל חרדים ורק אחר-כך ספרדים. הם מפחדים לחשוב לבד, להתבטא באופן עצמאי, לבחון מפעם לפעם חלק מהמוסכמות שהם מדקלמים באופן כל-כך אוטומטי. אני רואה אותם יום-יום והם לא מסוגלים להביע עמדה עצמאית על גיוס בחורי ישיבות ואפילו לא על הארכת שעון הקיץ. הכל הם רואים בשחור-לבן ובעיקר בשחור-שחור.

והנה בא אחד, מר אמסלם ייקרא מעכשיו כסגנון עדות החרדים, ומעז לחשוב לבד. לחשוב לבד זו העבירה הכי חמורה בחרדיות, והלז עוד פער פיו לבלי חוק והוא מצטט פסוקים ומסתמך על מקורות ואומר דברים יהודיים ופשוטים ובהירים כל-כך, שהם פשוט רועדים מפחד שיראו כולם שבפרשת עמנואל הם התנהגו כנמושות, ושבכל סוגיה העומדת על הפרק הם עבדים נרצעים לא של "דעת תורה", אלא של הפחדים שלהם ממה-יגידו בחצרו של הרב אלישיב ובדגל התורה.

ולפיכך הם מכנסים את ה"מועצת" ואת הרב עובדיה ומשסים אותו במורד העצמאי, ומוציאים פשקווילים ודברי נאצה ואת כל מיני התרגימא שהחרדיות האשכנזית מתמחה בהם עד זרא, אבל יותר. כי הם עסוקים בלהוכיח שהם לא פחות חרדים, לא פחות מפחדים מקורט של מחשבה עצמאית.

צפויים לרב אמסלם חיים קשים בקרוב. החיבוק הפומבי שהוא זוכה לו מחילונים ודתיים הוא לצנינים בעיני החרדים. כאילו עוד הוכחה שהוא "חצה את הקווים" הלנו אתה אם לצרינו? את הגידופים מעיתוני החרדים הוא מקבל בקול רעש גדול, ואילו את המוני המחמאות והעידוד מחרדים רבים הוא מקבל בשקט בפקס' ובמייל הרוטט בלשכתו.

לבי לבי עליו. עכשיו גם יגידו שהוא "משוגע" ו"בעייתי". נוטלי השוחד מקרבם אף פעם לא הוחרמו, גם לא הכזבנים והזייפנים ושאר עבירות שבתורה שהנייר לא סובל. נהפוך-הוא, בצהלות רקדו עמם בצאתם ובבואם מבית הכלא. אבל ככה ייעשה לאיש אשר יעז להציע דרך של מתינות דתית ספרדית.

אצלנו, בציבור הציוני-דתי, ספרדי ואשכנזי, יש רבים שמתרפקים לא פעם על החרדיות. כי באמת יש בחרדיות מידה רבה של אהבת תורה ויראת שמים ונחמה ואהבת חסד וסולידריות יהודית. אבל בתוך החבילה החרדית שוכנת גם בכל כיעורה הדיקטטורה המחשבתית, הטלת האימה על כל מי שמוציא רגל מהעיגול. בשם שמיים, בשם הערצת רבנים והצייתנות העיוורת נעשים המעשים המחפירים ביותר כלפי אלוקים ואדם. אין מה לקנא.

מוקדם לדעת אם תירקם ברית פוליטית עתידית בין ציונים-דתיים לבין חרדים מסוגו של הרב אמסלם. אבל ברית מחשבתית ורעיונית ודאי שקיימת. והנה מתרקמת מחדש זיקה נפשית בין אשכנזים וספרדים שלא עסוקים רק בסתגרנות אלא בבניית גשרים והבנות. לא חלילה בהתרסה נגד גדולי תורה, אלא מתוך כבוד ומתוך הבנה כי מותר לאיש המאמין לחשוב ולשאול ולבחון מהי דרך של חיים שיש בהם יראת שמים. בלי להיחרד כלל.

הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי-מפד"ל החדשה

ליל הדיונים על התקציב בממשלה ביום חמישי היה דרמטי. דרמטי כמו כל ליל דיונים על התקציב. שר הרווחה עוזב בזעם, שרי ש"ס כדרכם בדיוני תקציב נמנעים כפתיחה למשא ומתן עתידי, שרת הקליטה, כך דווח, פרצה בבכי, ושרי ישראל ביתנו התנגדו כשהשר ליברמן שנמצא בקזחסטן (ואולי בריגה? או בתורכמניסטן, או בקירגיסטן, אין לדעת. נדמה לי ששר החוץ ליברמן נמצא בכל דיון חשוב במזרח אירופה ומפעיל משם את חמשת שריו כלבבו)

בתוך כל הכספים הגדולים, ההסכמות השקטות והגלויות יש גם הישג משמעותי מאוד למפלגתנו "הבית היהודי". בהתאם להסכם הקואליציוני שנחתם בראשית ימיה של כנסת זו, נחתם הסכם ביום חמישי שאומר כך: "36 מיליון ש"ח יועברו מהתקציב הקואליציוני של הבית היהודי לבסיס תקציב משרד החינוך לטובת השירות הלאומי. זאת על מנת להעמיד את תקציב השירות הלאומי על 86 מיליון ש"ח בבסיס התקציב".

מילים פשוטות, יבשות, משעממות, ואני מתנדב לספק לכם הסבר קצר: בכל שנה, מזה שנים רבות, באים נציגי אגודות השירות הלאומי להתחנן על הכסף המגיע להם בדין. השירות הלאומי, שרובו בנות דתיות, הוא אחד המפעלים האדירים של החינוך והרווחה במדינת ישראל. בכל שנה המפד"ל לדורותיה מתחילה מו"מ עיקש עם משרד החינוך על התיקצוב. במו"מ הקואליציוני זהו אחד הנושאים התקציביים המשמעותיים. בכל שנה יש טובי-לב הטוענים כי למפד"ל העניין בכלל נוח. בזכות המו"מ שמסתיים תמיד בהצלחה כזו או אחרת, כולם רואים כמה שהמפד"ל חשובה, ודואגת לשירות הלאומי בבת עינה. כשיולי תמיר היתה שרת החינוך והמפד"ל באופוזיציה היא כיסחה את תקציבי השירות הלאומי, ובמפד"ל היו צריכים לירוק דם, כדי לתקן את מה שהחסירה באיוולתה ובאיבתה למפעל זה. במקום שהמדינה תדאג לשירות הלאומי, צריך להשיג את הכסף כל שנה במאמץ מחודש כאילו זה העסק הפרטי של המפד"ל והציונות הדתית.

הפעם, ואני שמח להיות שותף לשינוי, נפל דבר בישראל. במקום לחזר על הפתחים, להגיע ל"הישג" שנתי שבזכותו השירות הלאומי יקבל מה שמגיע לו, הראש התחלף: דרשנו ועמדנו על כך שתקציב השירות הלאומי ייכנס כולו לבסיס התקציב. לא נחזור כל שנה על התמונה הקבועה: רק כמה עשרות מיליוני ש"ח בבסיס התקציב והמפד"ל-הבית היהודי נאלצת להשלים במשא ומתן משפיל את השאר. מהתקציב הבא והלאה, מכאן ואילך, השירות הלאומי הוא העסק של המדינה. התקציב שלו הוא עניינה של המדינה, בדיוק כמו שהחינוך הממלכתי-דתי הוא עניינה של המדינה. לא צריך לגלגל כל שנה את האבן הגדולה אל ראש ההר. והוא של המדינה כי המפד"ל-הבית היהודי תרמה מהכסף ששהיא ולא אף אחד אחר השיגה במו"מ הקואליציוני.

וכיוון שעשינו מצווה, הצטרף אליה גם שר החינוך עצמו גדעון סער, שראוי לכל שבח. משרד החינוך של יולי תמיר קיצץ בבסיס התקציב, משרד החינוך של גדעון סער החזיר והוסיף "תרומה" משלו לבסיס התקציב בסך 17 מיליון ש"ח. עכשיו התקנה המיועדת לשירות הלאומי בישראל היא בסך 86 מיליון ש"ח. זה אף פעם לא מספיק, אבל זה חוסך מהנהלות השירות הלאומי את ההתבזות השנתית, ומאיתנו הפוליטיקאים את הריצה הטרופה אחרי הכסף. מעכשיו, הורים יקרים, מדינת ישראל מממנת מדי שנה את השירות הלאומי ב-86 מיליון ש"ח. כן, טוב שאנחנו בממשלה.

ומה נעשה עכשיו? מאיפה נוכיח שאנחנו נחוצים ומביאים תועלת? ומה נעשה בלי שהשירות הלאומי יבואו להתחנן מדי שנה על מפעלם המפואר? ומאין נקושש קולות? ואולי נישאר לבד בחושך ולא נדע אם יש בנו עוד חפץ?

הירגעו יהודים. לא יחדל אביון מקרב הארץ. יש עוד מספיק מפעלים חשובים המזוהים עם הציונות הדתית. אולי יבוא יום וגם הם יועברו לחסותה התקציבית המלאה של המדינה בלי צורך בסחר-מכר קואליציוני.

אין לי ספק שגם עכשיו יהיו מספיק נשמות טובות שיגידו שזה לא המפד"ל-הבית היהודי השיגה את הכספים אלא זה בכלל במקרה, או מן מהשמים, ושבעצם הליכוד ובעיקר הח"כים הדתיים שלו הם אלו שדאגו לתקציב החשוב הזה. פירגון אף פעם לא היה הצד החזק בציונות הדתית ותמיד יהיה מי שינסה לגנוב את הקרדיט. אבל הח"כים, הדתיים והחילונים של הליכוד לא נקפו אצבע בעניין כי הם הליכוד: זה הרי לא העסק שלהם. הם עסוקים בניהול ענייני "המדינה", לא בזוטות לא חשוובות כמו תקציב השירות הלאומי. אני מניח שלא רבים יגידו מילה טובה לשר דניאל הרשקוביץ על המו"מ העיקש שניהל, ולא רבים יעריכו את הניסיון והלחץ שהלחיץ זבולון אורלב את המערכת בוועדת החינוך, ומי כבר יגיד מילה טובה לחבר ועדת כספים אורי אורבך (זה נורא, התחלתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי), וכמה אנשים יפרגנו לניסן סלומינסקי הבלתי נלאה ולשר-שלום ג'רבי מנהל המינהלת. שום דבר, אפילו את הפירגונים לנו אנחנו צריכים לעשות בעצמנו.

אבל מה איכפת., העיקר שהצלחנו. ולכן מצדי אפשר לשנן ולשיר סולו את השורה הזו: "36 מיליון ש"ח יועברו מהתקציב הקואליציוני של הבית היהודי לבסיס תקציב משרד החינוך לטובת השירות הלאומי. זאת על מנת להעמיד את תקציב השירות הלאומי על 86 מיליון ש"ח בבסיס התקציב".

והמקהלה תצטרף בפזמון החוזר: "בבסיס התקציב, בבסיס התקציב" ולקנח באוהו-אוהו-אוהו-אוהו-אי-אי-אי-אי.

משרד החינוך

בתקנה יש 86 מליון ש"ח אנחנו הוספנו 36

גדעון סער הביא 17 מיליון ש"ח משלו