‫ח"כ אורי אורבך » פריפריה‬

‫מי יבנה בית בתל אביב – על משבר הדיור‬

‫עידית‬ — Thu, 21 Jul 2011 11:39:06 +0000

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כתב לוין קיפניס בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כמדומני, שיר שהתנגן פה במשך דורות: "מי יבנה יבנה בית בתל-אביב? מי יבנה יבנה בית בתל-אביב? / אנחנו, החלוצים, נבנה את תל-אביב / הבו חומר ולבנים / ונבנה את תל-אביב". הבתים הבאים של השיר המוכר הזה: "מי ייטע כרם בראשון, מי יזרע שדה בתל-חי, מי ישתול פרדס ברחובות, והתשובה היא תמיד אותה תשובה: "אנחנו, החלוצים", רק תביאו לנו זרעונים, חומר ולבנים, ואנחנו נעשה זאת.

ועדיין, אף ש גם היום צריך חלוצים, את תפקיד החלוצים מחליפה הממשלה הנבחרת, והיא צריכה לדאוג שיהיו בתים בתל-אביב, ובמקומות אחרים, ואם צריך כרמים, ואם צריך שדות, עליה לתת את הכלים כדי שכל הדברים הנפלאים האלה יבנו את ארצנו, מולדתנו, מדינתנו.

אבל אנחנו מצויים ב"שוק החופשי". פעם המלה "שוק" – גם היום בעצם – שימשה תמיד לגנאי, "כאן זה לא שוק", אמרנו כדי להתנאות על חשבונם של אחרים, כי בשוק צועקים, בשוק ההתנהגות היא וולגרית. "מה זה כאן, שוק?" רק במקום אחד המלה "שוק" באה בהקשר כל כך נאצל, כל כך יפה, שכולנו קדים ומשתחווים – כוחות השוק.

או: "היד הנעלמה", או: "משפחת הבנק מברכת אותך" – משפחה. בנק. בנק הפועלים, הוצאת עם עובד, דברים שהיו – פעם דיברו על הערכים, הפכו להיות חברות מסחריות. השמות נשארו, אבל המהות התרוקנה מתוכן. "חוות הגז" שמעתם פעם? חוות הגז שליד הקריות – זה הכול חוץ מחווה. אבל קוראים לזה במלים כאלה רכות מפתות, אתה חושב שאתה בכלל באחו.

אותו הדבר הם "כוחות השוק". זה מסמל חופש, תן לשוק לעבוד בשקט. אל תפקיע., אנחנו רק נעמוד בצד, ואם יהיה צורך, ממש ברגע האחרון, אנחנו נבוא ונתערב. בדרך כלל מתי מתערבים, אתם יודעים? לא כשהאזרח מתמוטט – אלא כשהבנק מתמוטט, כמו שראינו באמריקה. או אז פתאום הממשלה חייבת, בניגוד לכל החוקים של הקפיטליזם להתערב.

בתל-אביב של היום, שבה אנחנו כבר לא בונים כמעט בתים, חוץ ממגדלי יוקרה, מסתבר ש-51% מסך הדירות החדשות שנרכשו בתל-אביב ברבעון הראשון של השנה כדירה נוספת נרכשו כדירה נוספת על-ידי משקיעים. כלומר הדירות שקונים היום בתל-אביב, מחצית מהן אינן דירה למגורים של הרוכש, אלא דירה להשקעה. כלומר, אין סיכוי לזוג צעיר להתחרות, גם מבחינת המחירים, באנשים בעלי אמצעים גבוהים מהם ולקנות את הבית, ומעבר לזה – עוד נקודה שחשוב להדגיש כל הזמן: הרי הממשלה עכשיו מנסה לשכנע באמצעים מפתים שונים את האנשים להיפטר, ובצדק, מהדירה השנייה שברשותם, מהדירות להשקעה, כדי לשחרר דירות לשוק ולהוריד את המחירים. זה מהלך חשוב, אבל ללא בנייה נוספת המלך לא יביא את התועלת המקווה. אם הדירות השניות יירכשו, יהיו פחות דירות להשכרה. בדרך כלל דירה להשקעה זה דירה שאדם משכיר כדי להחזיר את ההשקעה שלו. אם הדירות האלה יועברו משוק ההשקעה, משוק השכירות, לשוק הרכישה, יהיו פחות דירה לרכישה.

ולכן, "מי יבנה בית בתל אביב" – הממשלה, שצריכה לעודד את השוק החופשי בתל-אביב, ובראשון, וברחובות, ובערי הפריפריה, ולעודד בנייה, אחרת לא יהיה לנו ולילדינו איפה לגור ואז נשיר: מי ינטה, ינטה אוהל בתל-אביב – כולנו ננטה אוהלים בתל-אביב".

‫ח"כ אורי אורבך יוצא נגד הפרטת המכינות הקדם-אקדמיות‬

‫עידית‬ — Thu, 31 Dec 2009 08:24:11 +0000

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת. אך לפני חודש דיברנו כאן בנושא הפרטת בתי הסוהר להבדיל. גם – עולם הפוך – קודם כל מוציאים תחום חשוב לשוק הפרטי, ורק אחר כך הכנסת מתכנסת כדי לזעוק חמס, או הבג"צ מתערב ואומר: אוי, מה עשינו.

אצלנו המלה פרטי הפכה למלה קדושה כמעט. פרטי! הכול טוב! אם זה לא ציבורי, הכול יהיה יעיל, הכול יהיה פעיל, הכול יהיה נפלא. כולם ייהנו מכל רגע. כשגם הדברים הציבוריים שמצליחים ומוצלחים – מרוב קדושת ההפרטה והפרטיות – גם בהם אנחנו פוגעים ומפריטים את עצמנו לדעת. למי מיועדות המכינות הקדם אקדמיות? הן מיועדות לאלו שלא מיצו את האפשרויות ב-12 שנות הלימוד שלהם, או שהמערכת לא ידעה לטפל בהם די הצורך.

האחריות העליונה של המדינה, לתת מעין הזדמנות שנייה לפני הלימודים האקדמיים כדי שבכלל יהיו לימודים אקדמיים לכל אלו שהם בוגרי חוק חינוך חובה בהצלחה גדולה יותר או גדולה פחות. אם בשלב החשוב הזה, הקריטי הזה בדרך לחיים האקדמיים, אל מול הרצון ללמוד, שהוא הרצון היהודי ללמוד, והוא גם רצון אנושי עליון, להחכים, להוסיף דעת, אם שם התלמיד, (שהרבה פעמים בשנים שקדמו להן הוא נתקל בקשיים מאוד גדולים), הוא נתקל בתגרת ידו של השוק הפרטי, ידו תהיה הרבה פעמים על התחתונה. כי יהיו הרבה תלמידים, שהם לא "משתלמים" למערכת. גם היום יש תלמידים שלא משתלמים למערכת, אבל למערכת ציבורית יש שוליים רחבים יותר, היא סובלנית יותר..

כשאדם נפלט מהמערכת הציבורית, הוא ימשיך להגיע למערכת הציבורית, לטוב או לא – או חלילה לבית סוהר, או שהוא ישלים אחר כך במערכת ציבורית אחרת את לימודיו. וזה עולה יותר. ביסודה של המערכת הפרטית לא איכפת לה שייפלט מהמערכת מישהו שלא משתלם כספית למערכת, ואלה שייפלטו מהמערכת הפרטית גם הם הרי ייפלטו למערכת הציבורית.

לכן אני קורא לממשלה ולכל מי שאחראי, מבלי לפגוע בזכויות של הזוכים במכרז, למצוא את הנוסחה הנכונה. השאירו את המכינות הקדם אקדמאיות בידי המערכת הציבורית. זו המחויבות הציבורית שלנו לאלה שאולי לא עמדנו במחויבות הציבורית שלנו אליהם בשנים שקדמו לכך.

‫שישים שניות על בעיית הפריפריה‬

‫איציק‬ — Thu, 24 Dec 2009 13:10:48 +0000

במסגרת נאומים בני דקה הפותחים את דיוני יום שלישי בכנסת תיאר אורי אורבך באופן הומוריסטי את בעיית היחס לפריפריה בכלי התקשורת. אורי היה עד לפני שנה מנהל מחלקת רב-תרבותיות וגיוון חברתי ב"רשת", ערוץ 2. הנה הדברים:

אדוני היושב-ראש, מדברים היום בכנסת הרבה על הפריפריה. בתפקידי הקודם בטלוויזיה עסקנו רבות בסוגיה הזאת גם בעולם התקשורת, ובעיקר בטלוויזיה. אני חושב שהאבחנה הטובה ביותר למצבה של הפריפריה בתקשורת היא שהמרואיין מהפריפריה נוסע שעתיים לתוכנית הבוקר כדי לדבר שתי דקות, ולעומתו – מגיש התוכנית הולך שתי דקות ברגל ומדבר שעתיים. אני חושב שזו מהות ההבדל.

יש בעיה עם הפריפריה, עליתי על זה לאחרונה כשהסתכלתי במפה. היישובים המרוחקים הם מאוד רחוקים – קריית-שמונה היא מאוד בצפון וירוחם מאוד בדרום. זה נכון גם לגבי כפרים ערביים. איכשהו, זה יצא ככה. מעניין.

לא מזמן נערך בטלוויזיה דיון בנושא הפריפריה והבעיות שלה. בתוכנית רצו מרואיין מתאים והסתבר להם שהוא מירוחם. הוא רק ביקש מונית, אבל אמרו: מונית מירוחם זה מאוד יקר, זה המון כסף. הוא אמר: מצטער, בלי מונית אני לא בא. אז לקחו מישהו שידבר על הפריפריה מרמת-גן, כי רמת-גן זה קרוב. בדוגמה הזאת מתוארת בעיית כל הפריפריה כולה – הפריפריה נורא רחוקה, תל-אביב נורא קרובה. הוא הולך שתי דקות ומדבר שעתיים, ההוא נוסע שעתיים ומדבר שתי דקות. וזו כל התורה כולה בדקה אחת.