אדוני היושב ראש, חברי הכנסת. אך לפני חודש דיברנו כאן בנושא הפרטת בתי הסוהר להבדיל. גם – עולם הפוך – קודם כל מוציאים תחום חשוב לשוק הפרטי, ורק אחר כך הכנסת מתכנסת כדי לזעוק חמס, או הבג"צ מתערב ואומר: אוי, מה עשינו.

אצלנו המלה פרטי הפכה למלה קדושה כמעט. פרטי! הכול טוב! אם זה לא ציבורי, הכול יהיה יעיל, הכול יהיה פעיל, הכול יהיה נפלא. כולם ייהנו מכל רגע. כשגם הדברים הציבוריים שמצליחים ומוצלחים – מרוב קדושת ההפרטה והפרטיות – גם בהם אנחנו פוגעים ומפריטים את עצמנו לדעת. למי מיועדות המכינות הקדם אקדמיות? הן מיועדות לאלו שלא מיצו את האפשרויות ב-12 שנות הלימוד שלהם, או שהמערכת לא ידעה לטפל בהם די הצורך.

האחריות העליונה של המדינה, לתת מעין הזדמנות שנייה לפני הלימודים האקדמיים כדי שבכלל יהיו לימודים אקדמיים לכל אלו שהם בוגרי חוק חינוך חובה בהצלחה גדולה יותר או גדולה פחות. אם בשלב החשוב הזה, הקריטי הזה בדרך לחיים האקדמיים, אל מול הרצון ללמוד, שהוא הרצון היהודי ללמוד, והוא גם רצון אנושי עליון, להחכים, להוסיף דעת, אם שם התלמיד, (שהרבה פעמים בשנים שקדמו להן הוא נתקל בקשיים מאוד גדולים), הוא נתקל בתגרת ידו של השוק הפרטי, ידו תהיה הרבה פעמים על התחתונה. כי יהיו הרבה תלמידים, שהם לא "משתלמים" למערכת. גם היום יש תלמידים שלא משתלמים למערכת, אבל למערכת ציבורית יש שוליים רחבים יותר, היא סובלנית יותר..

כשאדם נפלט מהמערכת הציבורית, הוא ימשיך להגיע למערכת הציבורית, לטוב או לא – או חלילה לבית סוהר, או שהוא ישלים אחר כך במערכת ציבורית אחרת את לימודיו. וזה עולה יותר. ביסודה של המערכת הפרטית לא איכפת לה שייפלט מהמערכת מישהו שלא משתלם כספית למערכת, ואלה שייפלטו מהמערכת הפרטית גם הם הרי ייפלטו למערכת הציבורית.

לכן אני קורא לממשלה ולכל מי שאחראי, מבלי לפגוע בזכויות של הזוכים במכרז, למצוא את הנוסחה הנכונה. השאירו את המכינות הקדם אקדמאיות בידי המערכת הציבורית. זו המחויבות הציבורית שלנו לאלה שאולי לא עמדנו במחויבות הציבורית שלנו אליהם בשנים שקדמו לכך.

במסגרת נאומים בני דקה הפותחים את דיוני יום שלישי בכנסת תיאר אורי אורבך באופן הומוריסטי את בעיית היחס לפריפריה בכלי התקשורת. אורי היה עד לפני שנה מנהל מחלקת רב-תרבותיות וגיוון חברתי ב"רשת", ערוץ 2. הנה הדברים:

אדוני היושב-ראש, מדברים היום בכנסת הרבה על הפריפריה. בתפקידי הקודם בטלוויזיה עסקנו רבות בסוגיה הזאת גם בעולם התקשורת, ובעיקר בטלוויזיה. אני חושב שהאבחנה  הטובה ביותר למצבה של הפריפריה בתקשורת היא שהמרואיין מהפריפריה נוסע שעתיים לתוכנית הבוקר כדי לדבר שתי דקות, ולעומתו – מגיש התוכנית הולך שתי דקות ברגל ומדבר שעתיים. אני חושב שזו מהות ההבדל.

יש בעיה עם הפריפריה, עליתי על זה לאחרונה כשהסתכלתי במפה. היישובים המרוחקים הם מאוד רחוקים – קריית-שמונה היא מאוד בצפון וירוחם מאוד בדרום. זה נכון גם לגבי כפרים ערביים. איכשהו, זה יצא ככה. מעניין.

לא מזמן נערך בטלוויזיה דיון בנושא הפריפריה והבעיות שלה. בתוכנית רצו מרואיין מתאים והסתבר להם שהוא מירוחם. הוא רק ביקש מונית, אבל אמרו: מונית מירוחם זה מאוד יקר, זה המון כסף. הוא אמר: מצטער, בלי מונית אני לא בא. אז לקחו מישהו שידבר על הפריפריה מרמת-גן, כי רמת-גן זה קרוב. בדוגמה הזאת מתוארת בעיית כל הפריפריה כולה – הפריפריה נורא רחוקה, תל-אביב נורא קרובה. הוא הולך שתי דקות ומדבר שעתיים, ההוא נוסע שעתיים ומדבר שתי דקות. וזו כל התורה כולה בדקה אחת.