אני לא רוצה להכניס לכם רעיונות לראש, אני לא רוצה לקלקל אתכם, זה ממש לא מקובל במיגזר, אבל אולי בכל זאת אגיד את זה ואתם תסלחו לי על המילה: פריימריס.
רגע לפני שאני הולך להתנצל ולשטוף את הפה אני מציע לכם לחשוב על הרעיון. אני מציע שלקראת הבחירות הבאות, ואם אפשר ממש או-טו-טו, ייערך מיפקד הציונות הדתית. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים יתפקדו למפד"ל – הבית היהודי. בתמורה למיפקד הזה, כך אני מציע, יוכל כל אחד מהמתפקדים לבחור את הנציגים שלו לכנסת הבאה: גם את ראש הרשימה וגם את המועמדים הבאים אחריו ברשימה. כל-כך פשוט זה יכול להיות.
אני מאמין גדול באחדות הציונות הדתית. ברור לי שבבחירות הבאות צריך לרוץ ברשימה משותפת, עם הכוחות המרכזיים בציונות הדתית, ואולי אפילו עם כוחות נוספים. אלא שבאיחוד הלאומי לא מאמינים בשיטת הבחירות המשתפת את הציבור והם כנראה יבחרו את נציגיהם כרצונם. אבל יש ציבור ענק, דתי לאומי שמגיע לו לבחור את נציגיו באופן ישיר. כן, פשוט לבוא לקלפי המקומית ביום הבחירות הפנימיות ולסמן את המועמדים של המפלגה.
כן, זה משנה סדרי בראשית. מהלך שכזה מניח בצד את ההרגלים הישנים, הדילים והקריצות. פעם אולי היה מספיק לבחור את הנציגים שלנו לוועידה או למרכז ולמועצת הסניף. כל מפלגה צריכה מוסדות ובהם הגרעין הקשה של הפעילים המסורים. אבל הזמנים השתנו והדמוקרטיה הישירה, עם כל הפגמים שלה, היא זו שמצליחה להחיות מפלגות כמו הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה. העובדה שאנשים יכולים להתפקד בהמוניהם, לבחור ולהיבחר, פותחת את השורות לאנשים חדשים, לצעירים, לנשים. הדמוקרטיה היא הזרם החשמלי שעשוי להכניס תזזית בחיים הפוליטיים של הציונות הדתית. הפוליטיקה הישנה, זו שעסוקה כל הזמן רק במנגנוני שימור הכוח של עצמה כבר לא מעניינת ולא מושכת. לציבור אידיאליסטי ואיכפתי כשלנו מגיע דרך דמוקרטית עדכנית, ולא שנייאש אותו שוב בחששות, בוועדות מסדרות, ובכל מיני סיפורי מעשיות למה פריימריס זה כל-כך מסוכן.
המשימות המובהקות של הציבור שלנו הן גדולות וחשובות. בהיעדר כוח פוליטי משמעותי המשימה קשה ביותר. אבל כוח פוליטי לא נבנה רק ממספר הנציגים בכנסת, אלא משותפות אמיתית ומאמון. שותפות פוליטית צריכה לאפשר להמוני הבוחרים והאוהדים לבחור ולהיבחר, בלי שיאיימו עליהם ובלי שיפתו אותם.
לא עסק פשוט דמוקרטיה, ועוד אצלנו. אם המפד"ל-הבית היהודי רוצה באמת להתחדש, היא חייבת מהלך נועז והתארגנות חדשה. יש אצלנו כל-כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים לחיים הציבוריים ואנחנו חייבים לתת להם הזדמנות לפעול, להאמין שיש להם בית פוליטי שמזמין אותם להשתתף ולהשפיע.
תמיד יהיו חששות: "להתפקד? לבחור ממש בעצמנו את המועמדים? את כל המועמדים? זה לא מקובל! וזה לא מסוכן? זה מנוגד למסורת… יש רבנים שמתנגדים… יש חשש לשחי…שחיתות! הצילו!"
מומלץ להפסיק לפחד ופשוט להציע לעצמנו מתנה יפה. כולם בוחרים את כולם. ביושר ובנדיבות. מי יודע, אולי העניין המוזר הזה של הדמוקרטיה אפילו ימצא חן בעינינו.

כבר יותר משנתיים אני בפוליטיקה הזו, ואני יכול להעיד עדות אמת מבפנים: הם לא באמת רוצים להינצל. הם, אלו אנשי המפד"ל הישנה ואנשי האיחוד הלאומי. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זכויות וגם כמה חובות. אבל הבעיה העיקרית שלהם שהם נאחזים עד אחרי הרגע האחרון במה שכבר לא קיים: העבר. להבדיל, כמו מובארק שלא ראה את הסוף גם כשהתדפק על דלתו וכמו הנשיא בטוניס, הם חושבים שברגע האחרון יהיה בסדר, שהמפד"ל תחבור לאיחוד לאומי, שהאיחוד הלאומי יעשה איזו עסקה של הרגע האחרון, ואז, כמו תמיד, הציבור הציוני-דתי יצביע שוב לפתק טית-בית, כי זה מה שיש. אולי בכלל הם מפנטזים לרוץ בנפרד ולגמור במקרה הטוב על שלושה ועל ארבעה. הם לא רואים את האסון הפוליטי המתקרב. אני כאן כדי לספר להם, לכם, גם לעצמי.

יש ויכוחים אידיאולוגים קשים בתוך הציונות הדתית, אבל הם עדיין לא מצדיקים ריצה בשני ראשים. הנה תחזית סבירה: לקראת הבחירות הבאות הליכוד יזעיק את כל כוחותיו המתמעטים אל מול הסכנה של ניצחון קדימה. הוא יראה את שבעת המנדטים המפוצלים מימין לו, באיחוד הלאומי ובבית היהודי, ויזעק למצביעים: "הצילו את הליכוד! הצילו את ארץ ישראל! גם לנו יש דתיים!" שלא לדבר על העלאת אחוז החסימה, ועל ליברמן שיקרוץ לנו. אוהבות  אתכם הרבה, המפלגות החילוניות, בעיקר לפני הבחירות. והציבור הציוני-דתי יביט ימינה באימה אל תהום אחוז החסימה: "מה, שוב נצביע לשני הרסיסים המתקוטטים האלה?" והוא יתגייס בהמוניו להציל את הליכוד. כי כאלה אנחנו: מחזיקים את ההתיישבות, מובילים בצבא ונכונים לכל משימה: אפילו להציל את הליכוד זו משימה לאומית. ובתמורה הליכוד ישיב לנו בהתנתקות ובהקפאה ובהעדפת החרדים. אבל אם קוראים לנו אנחנו באים.

מה נגיד אז? שלא השכלנו להתאחד כשכל פעמוני האזעקה צלצלו בעוז? למה, כי ועידת המפד"ל המפורקת בכל זאת חיה וקיימת, כי ככה החליטה 'הוועדה המתמדת' או אחד מהגופים האלה שתמיד קיימים ולא-קיימים, ולא נועדו אלא להנציח את השיטות הישנות והרעות? האם גם הפעם יימצאו פרופסור מהטכניון ועיתונאי מגל"צ כדי להציל את המפלגה הוותיקה ולסייע לה להיחלץ מעל אחוז החסימה?

ומה יגידו באיחוד הלאומי? שהם חיכו לרגע האחרון כי "לציבור שלנו לא מתאים פריימריס", ושוב הם יחזרו על דקדוקי ייחודם וטוהר השקפתם. ושוב הם "יצילו" מנדט אחד שלם, אבל ישליכו לפח שניים ושלושה וארבעה אחרים. מה יגידו כל אלו שלא ממהרים עכשיו למצוא את המכנה המשותף, את המחנה המשותף?

לא, הם לא יגידו כי אפילו לא יהיה מי שישאל אותם. בבחירות הבאות, אם לא נחליט עכשיו להתאחד – גם בשמחה וגם מתוך הבנה כי אין לנו כל ברירה – לא יהיו הבית היהודי והאיחוד הלאומי. לא יהיו! בגלל הקיבעון המחשבתי, בגלל הנוסטלגיה הריקה לימים עברו ולכיבודים מגוחכים. בגלל השקרים שאנחנו מספרים קודם כל לעצמנו. בגלל שהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות שלנו אינם רלוונטיים בכלל לתקופה ולבוחרים. הם מעניינים את הסבתא שלנו אבל לא את הילדים שלנו.

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, אבל אני מנסה בכוחותי הדלים לאחוז בציצית ראשנו ולחלץ את עצמנו מבור החששות והדיכאון אל מציאות פוליטית אופטימית יותר. בקטע המצורף (ראו מסגרת) מוגשת גם הצעה מעשית מאוד, הוגנת, מבוקרת. אפשר לבחור גם בהצעה אחרת. אבל נבחרי הציבור שלנו, אנחנו, פשוט צריכים להפסיק לשקשק ולהתחיל להוביל מהלכים המתאימים לתקופה ולציבור שלנו.

הרי כשמדברים אצלנו על פריימריס, בשרם של אחדים מאיתנו נעשה חידודין-חידודין: "פריימריס? אצלנו? אתה יודע כמה שחיתויות יש בפריימריס?" כאילו השיטות הנוכחיות אינן נגועות בסחר-מכר מכוער וקטנוני. הרי למה להתמודד כשאפשר שנבחר שוב את עצמנו בשיטת הריץ'-רץ' או המיש-מש או הקריץ-קראץ ונבחר שוב, כן אתם יודעים את מי, במסגרת "ההתרעננות" ו"הדמוקרטיזציה" הקבועה. או שלחילופין יתכנסו שלושה-ארבעה רבנים נכבדים והם יחליטו מי כן ומי לא. למה? ככה.

יש לי חדשות בשבילנו: שווה לנסות דמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית, כמו בבחירות לכנסת. בלי לפחד כלל. דמוקרטיה שבה כולם יכולים לבחור ולהיבחר. מה יש? זה קורה בליכוד ובקדימה ובעבודה, ואפילו במרצ יש פריימריס לראשות הרשימה, ורק הציונות הדתית היא מעל הדברים הקטנים האלה?

אבל לא באתי לפה בשביל להיות נביא הפריימריס או כל שיטת בחירות אחרת. השיטה איננה הבעיה, היא רק התסמונת של הקיבעון. גם הנבחרים שלנו כולם ודאי אינם נופלים באיכותם ממה שמשיגות מפלגות אחרות בפריימריס למהדרין. הם חרוצים ויעילים אחד-אחד, ואפילו לא חשודים בפלילים. אבל מה שחסר להם הוא אמון הציבור. אני לא רוצה שהבוחרים יסתמו את האף ויצביעו מחוסר ברירה. לא רוצה שיצביעו לנו, רוצה שיבחרו בנו, בשמחה ובהתלהבות. לא מגיע לנו אחרי כל-כך הרבה שנים?

לא אכנס לוויכוח העבש והכאילו-אידיאולוגי "מה חשוב יותר: עם ישראל, או ארץ ישראל", משום שאין באמת מחלוקת. אנחנו, כמו כל האזרחים, מתעניינים בהרבה נושאים וכולם הרי כרוכים זה בזה. המצביעים הסרוגים רואים את עצמם חלק מהנהגת המדינה אבל יש להם צרכים מיוחדים של מגזר: תופעת הרווקות המאוחרת, החינוך הממ"די ואופיו, שכר הלימוד הגבוה במוסדותינו, מעמדה של האישה הדתית, מצוקת הדיור, סוגיות חברה ורווחה ייחודיות, הדחיקה מעולם הרבנות והדיינות הממלכתיים בגלל שהליכוד תומך בחרדים ולא במצביעיו-שלו. וכמובן הסוגיה המדינית והדאגה למפעל ההתנחלויות – מפעל חיים של הציונות הדתית ושל המדינה. ללא נציגות פוליטית משמעותית הכול הולך קשה יותר. כי הכול חשוב, ומה שחשוב במיוחד לדעת זה שהצבעה למפלגה נובעת מהזדהות, מתחושת שייכות, מאמון בנבחרים ובעומד בראשם ומאחדות הכוחות. כמו כל אזרח, הבוחרים הדתיים רוצים מפלגה מעוררת תקווה, תאבת חיים. האם כל זה ישנו כיום?

הגיעה השעה לשתף את הציבור במהלך של אחדות ופתיחת שורות. אחדות או שנמות. כך ניהנה גם מנבחרים חדשים וגם ניתן תוקף לבחירתם של חברי כנסת ותיקים. פתאום נגלה שיש חיים פוליטיים תוססים בציונות הדתית, שפוליטיקה היא לא רק אינטרסים וגועל אלא שותפות, ויתור ואחריות. ומי יודע, אולי נפסיק לומר לכל מי שבאמת מעוניין להשפיע: "אל תתקרב! זה לא בשבילך! כל המקומות תפוסים! נשים למטבח!"

אני מאמין בכוחה של הציונות הדתית. יש אצלנו פרץ של יצירתיות בכל תחום שרק תגעו בו. אנחנו בונים יישובים חדשים ברחבי ארץ ישראל ומקימים מעפר יישובים עקורים. יש לנו עולם תורני עשיר, כלי תקשורת מגוונים ואנשי רוח ומחשבה. יש לנו כוח, הרבה יותר מבעבר, להכניס רוח חדשה בבתי הספר שלנו ובקהילות בכל רחבי המדינה וגם בגולה. אנחנו חוזרים לערים הגדולות והקטנות, בגרעינים וכבודדים כדי להיטיב עם העם הזה שנושא אלינו עיניים ומחכה לאות. אני בסך הכול מבקש לתת לאופטימיות הזו כלים כדי שהמשימה והרוח הזו תגיע לכולם בעוצמה חדשה. הרי ברור לכולם שהגיע זמן שינוי והתחדשות, וציבור מודרני ובעל דעה ירצה להיות שותף בבחירת נציגיו.

מפלגה ציונית-דתית מאוחדת עם עשרה מנדטים עשויה, בעזרת ה', לעשות כאן מהפכה בהשפעה על סדר היום הכללי והמגזרי. על כל מה שעולה בדמיון ועולה כסף. היום אני יודע כמה אנחנו מצליחים לעשות ולסייע במעט כוחנו בתוך הקואליציה, ובוודאי מה עוד היינו עושים לו היה לנו כוח פוליטי מוגבר. אני מכיר מאות אנשים ונשים שכל אחד מהם יכול להיות חבר כנסת מצוין. צעירים וצעירות עם ניסיון מוניציפאלי עשיר, אנשי יוזמה וחזון, משלל תחומים ועולמות של הציבור הדתי והמסורתי, ללא הבדל מוצא ומין. אל תאמינו לכל הקשקושים כאילו רק אנשים "מנוסים" ו"חרוצים" שכבר משרתים בכנסת מסוגלים לייצג אותנו. יש בחוץ עוד מספיק אנשים מוכשרים שרק מחכים להזדמנות כדי להיבחר ולהשפיע. אם רק לא יחסמו אותם.

הגיע הזמן לעשות שינוי של הרגע האחרון, ממש על הקצה. להפסיק לפחד ולהתחיל לזוז. לא לחכות לשנייה האחרונה כדי להרביץ את התעלול הקבוע של "איחוד" מדומה וחמוץ-פנים שלא יביא עמו בשורה אמיתית. בואו, אני מפציר בחבריי מהמפד"ל ומהאיחוד הלאומי ומכל פזורות הציונות הדתית, בואו נעשה משהו חדש ומלהיב בשדה הפוליטי שלנו. נכניס חשמל ותזזית למערכת הפוליטית המפוהקת הזו.

אני לא מוכן להיכנע לאדישות, לשמרנות המצמיתה והחשדנית. פעם אחת נבחרנו על ידי מועצה ציבורית, בפעם הבאה צריך לנסות להיבחר על ידי הציבור. על כן אני ממשיך לשכנע את ידידיי מכאן ומכאן שצריך איחוד פוליטי של הכוחות החשובים בציונות הדתית. לכן אני פונה לציבור הרחב ולכל מי שאיכפת לו: דרשו את השתתפותכם ועמדו על זכותכם לבחור ולהיבחר בפריימריס משותפים. זה בהחלט העסק שלכם. ובתור אחד שנמצא עמוק בתוך העסק אני מודיע לכם: לציונות הדתית מגיע יותר.

ככה עושים אחדות. המפקד המשותף של הציונות הדתית

ההצעה הזו, שעיקריה ידועים לעמיתיי, היא אחת מכמה הצעות אפשריות לבחירות מקדימות בציונות הדתית. אנחנו הפוליטיקאים רק צריכים להסכים באמת על פריימריס ועל אחדות וזה יקרה. במקום לכלות כוחות על מאבקים פנימיים בכל מפלגה בנפרד, מוטב לחבור כבר עכשיו לכלל הציבור ולבשר לו שהולכים ביחד והוא שותף להכרעות.

הנה בסיס ההצעה והיא כמובן פתוחה לשינויים:

הבית היהודי והאיחוד הלאומי יחליטו שהם רצים ברשימה אחת בבחירות לכנסת הבאה, הכנסת ה-19.

השיבוץ ברשימה לכנסת הבאה יהיה לסירוגין. נציג מהבית היהודי, נציג מהאיחוד הלאומי. כך יישמר האיזון בין הזרמים השונים.

לאחר הסכמה חתומה זו ייערך מפקד משותף, מפקד הציונות הדתית.

כל אדם המעוניין להתמודד מטעם אחת המפלגות יוכל לעשות זאת בהתאם לתנאים בסיסיים שתציב המפלגה. (חתימה על הזדהות עם עקרונות הציונות הדתית, דמי התמודדות וכד'). בעיקרון, ההתמודדות פתוחה לכולם.

המצביע ימצא מאחורי הפרגוד שתי רשימות מועמדים של שתי המפלגות/סיעות: הבית היהודי-מפדל והאיחוד הלאומי. הוא יבחר 7 שמות של המועמדים הנראים לו המתאימים ביותר.

בתום ספירת הקולות ישובצו הנבחרים לפי מספר הנקודות המצטבר.

השיבוץ יהיה לפי הסדר בהתחשב בשיטת הסירוגין. אחד מהבית היהודי אחד מהאיחוד הלאומי.

ניתן לקבוע כי המועמד שיזכה במספר הגבוה ביותר יפתח את הרשימה, ושיבוץ הסירוגין יהיה בהתאם החל מהמקום השני.

ניתן לבחור את יו"ר הרשימה המשותפת באופן נפרד, והשיבוץ לסירוגין יתחיל אחריו.

*

אפשר לפתח רעיון זה לכיוונים נוספים, לכלול הבטחת ייצוג לנשים למשל. אם רוצים ללכת לשיטה יותר מורכבת, הבוחר יתבקש לבחור 4 מועמדים מרשימה אחת, זו המועדפת עליו, ועוד שם אחד מהרשימה השנייה. ברשימה הראשית הוא ידרג את המועמדים, בסדר יורד: 5 נקודות למועמד הראשון, 4 נק' לשני, 3 לשלישי, ו-2 נקודות למועמד הרביעי. המועמד אותו יסמן מהרשימה השנייה יזכה בנקודה אחת.

כך תהיה לכל מצביע השפעה מסוימת, קטנה יחסית, גם על נבחרי המפלגה האחות. אפשר לעשות זאת גם ללא דירוג כלל.

מובן שתקנון הפריימריס יקבע כללים נוקשים בקשר להוצאות כספיות, פרסום וכיו"ב כדי ליצור שוויון ככל האפשר בהתמודדות וכדי שההליך יהיה נקי, הוגן וצנוע.

בכל אופן הרעיון הדומה בכל ההצעות הנ"ל הוא פשוט ובסיסי: מתפקדים ביחד, ובוחרים ביחד רשימה מאוזנת. רק בשיטה הזו יוכלו הפוקדים לבוא לבית אחד ולפקוד את כל בני המשפחה הבוגרים. זה יחסוך כסף, כוחות ותחרות מיותרת. זה ישדר מסר שהולכים ביחד, למרות ההבדלים. זהו מפקד שייתן תמריץ אדיר למפלגות ולמועמדים לפקוד רבבות. ככל שהמפקד יגדל, יקטן ממילא כוחם של קיצונים, של קבלני קולות, ויוסר החשש מ"השתלטות עוינת". זו הזדמנות אדירה לאיחוד כוחות אמיתי, לפתיחת שורות הן למתמודדים והן לבוחרים. עשרות אלפים יצטרפו למפקד משותף שכזה.

הצעה זו אינה מבטלת את המפלגות הקיימות בשלב זה, אלא פועלת רק להקמת רשימה משותפת. מובן שבחירות אלו יכולות להיות צעד משמעותי לקראת בניית מוסדות משותפים למפלגה ציונית-דתית מאוחדת. אבל בואו לא נעשה הכול ביום אחד.

פורסם בעיתון מקור ראשון, ט"ז אייר התשע"א (20.5.11)

פורסם בעיתון "בשבע".

תפקידם של השותפים הקואליציוניים בממשלה אינו לפרוש מהקואליציה אם תהיה עוד הקפאה. תפקידם הוא למנוע את ההקפאה. אם ש"ס וישראל ביתנו של ליברמן יביעו את ההתנגדות שלהן להקפאה בתוך השביעייה ובתוך הקבינט – לא תהיה הקפאה.
אבל ש"ס זו ש"ס וליברמן זה ליברמן, ובמקום שאין מתנגדים – הֱיה אתה המתנגד, ובמקום שיש 'נמנעים' היה אתה זה שלא נמנע מלהתנגד. פרישה מהקואליציה היא מעשה קשה למפלגה שרוצה להיות חלק ממעגל ההשפעה העיקרי. מפלגה פוליטית איננה תנועת מחאה. אלא שחידוש ההקפאה הוא מעשה שאם אי אפשר למנוע אותו באמצעות הצבעה, אפשר לפחות לא להיות שותפים לו. לפחות לא אנחנו.
הקפאת הבנייה היא עונש כבד לאלפי משפחות והיא גם מעשה של פגיעה סמלית בטענה שלנו לריבונות על יו"ש. הקפאה נוספת על זו הראשונה היא גם הפרת הבטחה מפורשת ופומבית שלא תהיה עוד הקפאה. זו ההבטחה שאפשרה איכשהו לבלוע את צפרדע ההקפאה הראשונה. ההקפאה הנוספת עלולה להוביל אותנו לתקופה שבה ייגזר גורלה של כלל ההתיישבות בזכות ה'השהיה', 'פסק זמן' ושאר המילים המכובסות שנתניהו משווק לנו.
מה צריכות המפלגות הימניות בקואליציה לעשות? תפקידנו שלנו הוא להמריץ אותן לומר לא להקפאה, להתעקש, לעזור לראש הממשלה לעמוד בלחץ הכבד. תפקידן של המפלגות הגדולות מאתנו, ושל נאמני א"י בליכוד, הוא למנוע את ההקפאה, אם רק ירצו. אני מכיר את כל השיקולים נגד פרישה מהקואליציה והם רציניים וכבדים, אבל לעתים רחוקות צריך גם לדעת את הגבול. כי לא הכול דיבורים ולא הכול תחמונים ותמרונים.
ענני הליכוד נקשרים על שמי השומרון, ענני שרון עם ענני הכבשים של נתניהו. הם מזליפים עליך גשם נדבות של צ'ופרים אמריקניים אמתיים ומדומיינים, אבל כשאתה מביט לשמים, נוטלים את הקרקע מתחת רגליך.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10043

אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשתף אתכם בהרהור קצר. השבוע אמור להיות יום חג לתנועה הציונית, עם ההצטרפות של התנועה החשובה, תנועת ש"ס, באופן פורמלי למוסדות התנועה הציונית. אני בטוח שב"יתד נאמן" לא ממש משבחים את המהלך, אבל אני חושב שזה חזרה בתשובה ציונית של תנועת ש"ס. הצטרפות לתנועה ציונית זו אמירה אידיאולוגית, וזה סיפור – מראה את ההצלחה הגדולה של התנועה הציונית, וגם קצת את חולשתה, שהיא כבר לא מאיימת כל כך. אומרים: יאללה, יש שם הרבה תפקידים וג'ובים, ומשרות, וזה נחמד מאוד להצטרף, ואפילו ש"ס לא מרגישה שהיא עושה מעשה ציוני, כנראה, כל כך גדול כשהיא מצטרפת לתנועה של בנימין זאב הרצל.

 אז אין לי ספק שרבים בש"ס מאוד מרוצים, ודאי מקרב הבוחרים, פחות מקרב הנבחרים, ואני מאחל לש"ס בהצלחה לא פחות משאני מאחל הצלחה לתנועה הציונית, ואני בטוח שיהיה לכם קשה בהתחלה, ש"ס, אבל אחר כך אתם תתרגלו, תתגברו, בסוף אפילו תיהנו.

האמת היא שהם כבר מפורקים. אני מסתכל על סיעת קדימה והיא מזכירה לי את יתושי הענק האלה שחונים על קיר הבית. אתה רק נוגע בהם קלות והם מתפרקים לך בידיים.

נו, אז מה יהיה עכשיו? אחרי שהם לא אמרו לא לנתניהו, לעתניאל שנלר יש מה לחפש בקדימה? לרונית תירוש יש סיכוי להיבחר למשהו בקדימה, עכשיו או בעתיד. ומה יהיה עם אריה ביבי או עם מה שמו, שכחתי?

בנאום בכנסת היום סיפרתי את אחד הסיפורים החביבים עלי: בירושלים היה שופט אחד שהיה חירש. שאלו אותו: כתוב הרי בתורה שהשוחד יעוור עיני פקחים, איך נהיית אם כן חירש ולא עיוור? ענה השופט: לי רק הציעו…

הבטתי היום על חברי הכנסת בקדימה. להם רק הציעו וכבר הם התחרשו. מפלגה של 28 חברי כנסת, אבל גם אם הם עוד לא התפרקו באופן פורמאלי, הסוף שלהם כסיעה גדולה נראה קרוב. אמנם משקלם הסגולי של החמישה-שישה-שבעה מתפלגים איננו גדול, אבל הם בהחלט המבשרים של תחילת ההתפרקות. מחר זה הם ומחרתיים רבים מהם יתפזרו לכל רוח. אחדים יחזרו למפלגות האם, אחדים יקימו איזו סיעה עצמאית והשאר יישארו במקום בלא חמדה. אין לי שום שמחה לאידה של המפלגה הזו (טוב, אולי קצת), אבל גם לא צריך להצטער מדי. מי שנולד בחטא, ימות בחטא. לא חטא ההתפלגות מהליכוד הוא החטא, אלא חטא האין-דעה. מפלגה שמתגאה שהיא מפלגת מרכז אבל בעצם היא מפלגת "העיקר שיהיה בסדר". קצת נחזיר שטחים, קצת מדינה פלסטינית, טיפה שלום. הכלום בהתגלמותו ששואב אליו את כל המערכת הפוליטית. קודם הם הלכו בעיניים עצומות אחרי מנהיג כמו שרון שהחליט בשבילם, חשב בשבילם, שינה את דעתו בשבילם. עכשיו, באין שלטון, אחדים מהם ינהו אחרי נתניהו כי הפעם אצלו הכוח. הליכוד 2 חוזר לליכוד 1.

עוד מפעל של שרון מתפרק, כרגיל, מפעל "קדימה". מי שמביט על קדימה אל יתרשם מגודלה. מת-חי מהלך. ממש כמו מנהיגה-מייסדה: היא עוד חיה, אבל כבר לא תשוב להיות מה שהיתה.