אולם הכנסים הענק במלון הילטון וושינגטון היה עמוס. 300 שולחנות בני עשרה מושבים סביב כל אחד, ובכל זאת היה מקום לכולם. אנחנו, עם המנה הכשרה שלנו, ישבנו עם חבר פרלמנט מליבריה, שני חברי פרלמנט רומנים, פרלמנטרית מאתיופיה, איש עסקים מקנטקי, עורך דין מאילינוי ועוד כמה שלא הספקתי להכיר. זהו "מועדון ארוחת הבוקר", ארגון עולמי של חברי פרלמנטים מכל העולם העורך כאן את מפגשו השנתי. אנשי הארגון מטיסים לכאן (לא על חשבונכם, תירגעו) חברי פרלמנטים כדי להכיר, להתחכך, לקשור קשרים ובמידה מסויימת להכיר את אמריקה הרשמית, אמריקה של המימשל. הגענו שישה חברי כנסת: יולי אדלשטיין, רחל אדטו, ניצן הורוביץ, אברהם מיכאלי, יוחנן פלסנר ואני.

זה שואו. עכשיו הילארי קלינטון על הבימה. עכשיו הקהל קם על רגליו ומקבל את הנשיא האמריקני אובמה ואת מישל רעייתו. הם נותנים את הנאומים (הלא ממש חשובים, בואו נודה על האמת) אבל הנאומים הם ממש לא העיקר. כל המטרה של התורמים הכבדים לארגון היא פשוט להיות שם. להיות חלק מהתחושה שהעולם מתנהל כאן.מכאן.

הכל כאן גדול. האולמות, הכבישים, מבני הממשלה המהודרים באיפוקם, גבעת הקפיטול. האמריקאים יודעים ליצור תחושה של הדר ורצינות אפילו בארכיטקטורה. בוושינגטון, שלא כמו בניו יורק אין אף בניין הגבוה יותר ממבניין הקפיטול. חוקי הבנייה בבירה משווים לעיר הזו קסם מיוחד, יום לפני השלג הגדול שעומד לעטוף בלבן את הכל.

הכל מאורגן למופת. התור הענק בבדיקה הבטחונית היעילה אץ-רץ. סדרניות חרישיות ומנומסות מדי מובילות אותך למקום שלך במדוייק, שלא תתברבר. אחד מנואמי החימום מבקש עכשיו להתפלל לשלום העולם. כל הנוכחים מרצינים, כאילו מנגנון סמוי שולף את צווארם מתוך גומחה בין כתפיהם והם עוצמים את עיניהם ומקשיבים. האינסטיקטים היהודיים שלי נדרכים. אני לא שותף לסגנון התפילה הזה, שאף שהוא אזרחי, הוא בהחלט נשמע שילוב של תפילה נוצרית ומלמולים ניו-אייג'ים. גן עדן לשמאלץ. מישהו אמר לי  פעם שאמריקה היא מדינה חילונית של אנשים דתים ואילו ישראל היא מדינה דתית של אנשים חילונים. יש בזה המון אמת.

כמו שהתחיל ככה נגמר. דלתות הענק נפתחות והקהל משתרשר החוצה. נייס טו מיט יו, נייס טו מיט יו טו. 2 מעלות מתחת לאפס בחוץ, בפנים אוספים כרטיסי ביקור. מהלובי של הילטון וושינגטון העולם נראה מקום טוב. כולם שוחרי רצון טוב, מדברים על צמיחה ואחווה. הנציגים באפריקה ומהודו נראים כל-כך אקזוטיים. אם העולם היה מתנהל כמו שמתנהל כינוס בינלאומי שהאמריקאים מארגנים הוא היה מקום טוב לחיות בו.כנראה שהוא לא.

חבר הכנסת אורי אורבך אמר היום בעת הדיון המיוחד בכנסת על מדיניות החוץ של ישראל, כי מדיניותה של ממשלת נתניהו נועדה להרוויח זמן ולתמרן, ונראה כי נתניהו פוגע במדיניות הפנים כדי לקדם את מדיניות החוץ. ראש הממשלה שנכח לאורך כל הדיון התעניין במקור של הפתגם שחבר הכנסת שזר בנאומו. הנה הנאום המלא:

אדוני היושב ראש, אדוני ראש הממשלה. יש פתגם של תרנגולות שנותן לתרנגולות בלול עצה טובה: "הטילי ביצה מעת לעת, ולא תתראי עם השוחט". לפעמים אני חש שמדיניות החוץ של מדינת ישראל הולכת על פי הפתגם הזה, שמיועד לתרנגולות. כלומר: מדי פעם אנחנו נזרוק איזו עצם, איזה זרד, לתוך המולך הזה שרוצה איזה אקשן, איזו פעילות – - -

ראש הממשלה בנימין נתניהו:  מה המקור? מה המקור?

השר זאב בנימין בגין: לשון העם. אמרה עממית.

אורי אורבך (הבית היהודי): אמרה עממית – אני שמעתי את זה מתרנגולת אחת שהכרתי. בסוף דרכה, אגב.

הנמשל הוא מאוד ברור. זה אומר: בואו ננפק משהו כדי שלא נגיע אל המקום הנורא מכל. כשאני שומע את ההצהרות על שתי מדינות לשני עמים, ואחר-כך את עניין ההקפאה ועוד כל מיני הצהרות, אני מרגיש, אולי אני טועה שזה לא נועד כדי להגיע לאיזה תוצאה בסוף, אלא כדי להרוויח קצת זמן, כדי לזרוק זרדים לתוך האש הבוערת, כדי שהיא תמשיך ולא תכבה לעולם.

אבל אני חושב שבני אדם בניגוד לתרנגולות צריכים לזכור לפעמים גם את השקפת העולם הבסיסית שלהם. השקפת העולם הבסיסית אומרת שאתה לא יכול רק לכדרר כל החיים, ולא להבקיע אף פעם, שיש לך דברים שהם עקרוניים, שאם אתה מחליט להקפיא בנייה ביהודה ושומרון, אז מקום קפוא, מקום תחת השמש, כמו שכתוב בשמו של איזה ספר ידוע, שהוא קפוא – זה בניגוד להשקפת העולם הבסיסית, במקרה הזה, של ראש הממשלה.

אם מדיניות חוץ היא כולה רק תמרון, ולא נובעת מתוך איזה אמונה מהי המטרה הסופית, אז יש בעיה. אני חושב שכשמנהלים מדיניות חוץ, אמר פעם הנרי קיסינג'ר, שבישראל אין מדיניות חוץ, אלא הכול זה מדיניות פנים. אני חושב שפה ראש הממשלה וגם שר הביטחון לא נותנים דעתם די הצורך למשמעויות של מדיניות החוץ על מדיניות הפנים, וחלק גדול מההצלחה, ולו הזמנית של מדיניות החוץ, באה על חשבונם של דברים מאוד עיקריים ומאוד חשובים ממדיניות הפנים. ואני מדבר על היחס לציבור הדתי בפרשיות האחרונות, גם של ההקפאה, הסכסוך התמידי שהממשלה גם אשמה בו, ובעיקר שר הביטחון, עם ציבור המתיישבים, ועכשיו עם ישיבות ההסדר, יש לו השלכות קשות מאוד.

כדי שאנחנו לפחות, בציונות הדתית, נרגיש קצת יותר קרובים זה לזה ומאוחדים מול מדיניות לא מובנת של שר הביטחון ושתיקה רועמת של ראש הממשלה נצא היום לסיור משותף, חבר הכנסת אורי אריאל מהאיחוד הלאומי ואני למכון מאיר בירושלים, שמסמל אחדות ישראל, וקירוב לבבות בין דתיים לבין חילוניים, ואולי זה ישפיע גם על קירוב בין המפלגות האחיות – האיחוד הלאומי והבית היהודי, בתחילה של דרך שאולי בסופו של דבר גם יהיה לזה הד ומשמעות פוליטית.

ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים לזכור שמדיניות חוץ שבאה על חשבון מדיניות פנים, שדוחקת לפינה ציבור כל כך חשוב ויקר, לפעמים, סתם בגלל כוחנות ולא מתוך מחשבה, התוצאות שלה עלולות להיות הרות גורל והרות אסון.

לכן אני מבקש מראש הממשלה ומהממשלה: לא רק לתמרן, לא רק לכדרר, לא רק להטיל ביצה מעת לעת. אלא לדבוק במה שאנחנו מאמינים, באמונות היסוד שעליהם הצהיר ראש הממשלה כל הימים. תודה.