על הלוח בחדר המכינה הקדם-צבאית בלוד מצאתי את השורה היפה הזו: "אל תאמר לקב"ה שיש לך צרות; אמור לצרות שיש לך הקב"ה". אני יודע שזה קצת שמאלץ, אבל בכל זאת מדובר במשפט יפה שראוי לשתף בו את הציבור, לפני שיימחק מהלוח ומהזיכרון. זה משפט אופטימי שאיני יודע מיהו מחברו, ומאז שנתקלתי בו באקראי יוצא לי להשתמש בו שוב ושוב. אני מציע אותו כפתיח לדיון, לשעת-חברה, לפולמוס ולדיון תיאולוגי. הוא ממצה את היחס בין אדם לריבונו, בין מתפלל לאלוקיו, ובין בן אנוש לעולמו-שלו. נסו ותיהנו, נסו ותיענו.

 בשבת התארחנו בחיספין שברמת הגולן לאירוע משפחתי (מזל טוב ליצהר והודיה לנישואיהם) ועל קיר בית הכנסת מצאתי פתאום שיר חורף נחמד. מה עושה שיר על קיר בית הכנסת? בדרך כלל מעטרים את קירות בתי הכנסת פסוקי תפילה, פה ושם סמלי השבטים או לוח זיכרון. אבל שיר? הנה השיר: 

     בא,

     משיב הרוח,

     ותן טל ומטר.

    ברכי נפשי.

זה השיר הקצר, הוא פונה לבורא משיב הרוח ומבקש שיבוא ויתן טל ומטר ואז נפשנו תברך אותו.

שיר? לא באמת. מדובר בלוח שיגרתי של בית כנסת המזכיר למתפללים תזכורות-תפילה שונות הקשורות ללוח השנה ולשבת הספציפית הזו. כולם קראו הודעות ואני מצאתי שיר. כל שורה אמרה משהו אחר ואין קשר בין שורה לשורה, בין שורה לשירה.

"בא" זה בסך הכל שם הפרשה שקוראים השבוע, פרשת בא אל פרעה.

משיב הרוח יש לומר בחורף ולא בקיץ. מתפלל יקר, אל תתבלבל עם מוריד הטל שאומרים בקיץ.

ותן טל ומטר הוא ברכת הגשם שאומרים בחורף.

ברכי נפשי זהו הפרק מתהילים שיש לומר במנחה של שבת בשבתות החורף.

וכך גבאי אחד של בית כנסת, בכלל לא לירי, אחרון המשוררים, יוצר לו שיר חורף קטן וחמוד מדי שנה, באותה שבת, והוא אפילו לא יודע. בוא/משיב הרוח/ותן טל ומטר/ ברכי נפשי. וזה העיר בי מחשבות יפות על שירה בלי כוונה, ועל תפילה עם כוונה ועל גשמי ברכה ומילות תודה.

ונפשי בירכה את המשורר, ואת מי שהשיב בו רוח שירה.

ביום חמישי השתתפתי בסיור של עמותת נגישות ישראל בתל אביב. ביקרנו במסעדות כדי לבדוק את הנגישות של המקומות האלה לנכים ולמוגבלים. בסוף הערב התקיימה ארוחה ובה חשנו פחות או יותר איך זה להיות מוגבל ולו לכמה דקות.

מנה ראשונה אכלנו בלי לראות, מנה עיקרית עם כפפות קשיחות על הידיים שנרגיש משהו ממוגבלות פיזית כזו. שמענו סיפור בשפת החרשים. בדברי הסיכום לאחר 4 שעות ביחד ציינתי את העובדה שבמקורות היהודיים (טוב, מישהו צריך להכניס קצת יידישקייט בסיור כזה) דווקא מונים את המיגבלות הפיזיות של גיבורי התנ"ך: יצחק ויעקב היו כבדי ראייה, משה רבינו שנולד בדיוק בפרשת השבוע, פרשת שמות, היה כבד-פה, שמשון נהיה עיוור בסוף ימיו בגלל הפלשתים, מפיבושת בן שאול היה פיסח. אבל הנכות הידועה ביותר היתה דווקא של יעקב. הוא נאבק במלאך ויצא משם מנצח אבל צולע על ירכו. "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו…ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו". בדיוק אז ובעקבות המאבק עם המלאך עד עלות השחר הוא זכה לשמו, ישראל. "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

זה רעיון שעלה לי תוך כדי הדברים ואני מודה שהוא גם מוצא חן בעיני. האומה שלנו, ישראל, קיבלה בעצם את שמה לאחר מאבק, ודווקא לאחר שיצאה מהמאבק הזה מנצחת, אבל בצליעה. אני חושב שהיחס לנכים יהיה אצלנו טוב יותר אם נזכור את העובדה המעניינת הזו. אנשים עם מוגבלויות נאבקים כל יום, מנצחים ומפסידים. אנחנו כבניו של יעקב - הוא ישראל - התחלנו את דרכנו כעם במאבק הזה במלאך באותו לילה מכונן. אולי בניגוד לתרבויות אחרות, הגיבורים שלנו אינם אדירי כוח. ואלו שהם גיבורים, שמשון, יפתח, לא זוכים רק לתשבחות. דווקא יעקב אבינו, המוכה, שחייו הם רצף של טרגדיות ומאבקים, מסמל את ההתגברות. המאבק למען הנגישות, למען חיים נוחים וסבירים יותר למי שמתקשה ללכת, לראות, לשמוע ולדבר הוא מאבק של כל אחד, של כל ישראל.

(פורסם במקור ראשון)

התיגרות המילוליות האחרונות בתוך המחנה הציוני-דתי גורמות למבוכה בציבור שלנו. יש ללא ספק הבדלים רבים בין דתיים לחרד"לים. העיקריים שבהם הוא היחס למודרנה, והאתגרים או הסכנות שהיא מציבה לנושאים כמו: מעמד האישה, דמוקרטיה, מקומו של הרב, היחס לתרבות המערבית ולהשכלה כללית, ועוד שורה שלמה של נושאים שכל אחד ראוי לכרכים ולשיעורים חשובים ומרתקים.

אבל לא המחלוקת עצמה או סגנון החיים של הקהילות השונות הם הגורמים למבוכה. שמעתי בראיון רדיו את עמנואל שילה עורך "בשבע" מתרעם על הדבקת הכינוי חרד"לי למחנה שהוא מעדיף לכנות אותו המחנה התורני. דווקא ההתרעמות הזו חידדה אצלי את הצורך להבדיל בין חרד"ליות לבין תורניות, למרות שיש חפיפה רבה ביניהם. נדמה לי ששורש הכעס במחנה הדתי על החרד"לים נובעת לא מכך שהם תורניים, אלא בגלל שהם חרד"לים – חרדים לאומיים.

כי הכינוי חרד"ל, שיש בו אכן מידה של גנאי, נועד לומר שהחרד"לי מכניס למחננו תופעות שאנחנו מכירים ולא מוקירים מהמחנה החרדי. הרי יש רבנים רבים וטובים, מרבני צוהר ועד לרבנים הוותיקים הידועים והאהובים על כולנו, שהם תורניים לחלוטין אבל אינם חרד"לים. כלומר, סגנונם בהנהגה הציבורית בדרך-כלל איננו של פסילת האחר. הם יותר קשובים למי שאינם הולכים בדרכם. רב תורני לא יפסול ספר או מינוי או דרך של רב חרד"לי, אבל להיפך כן. רב תורני יהסס הרבה יותר לפני שיפתח בית ספר או יישוב או תנועת נוער (או אפילו מפלגה) המתבדלת מארגון קיים. כמובן בשם הקפדה יתירה במצוות. כל חרד"לי הוא תורני, אבל לא כל תורני הוא חרד"לי.

תחושת המבוכה אצל רוב ענק של הציבור הציוני-דתי נובעת מכך שחיינו נעים בין שני המחנות המתהווים. דתיים תורניים רבים למשל, יכולים להסכים עם רוב האבחנות של הרב יהושע שפירא על ניאו-רפורמה, אבל מתקוממים מול סגנון המטיל דופי ברבנים אחרים או בנשים דתיות פמיניסטיות. אפשר מנגד להיות דתיים רגילים או אפילו דתיים-לייט, אבל להוקיר עד מאוד את מסירות הנפש לתורה ולהתיישבות ולהתנדבות של אלו המכונים חרד"לים. דתיים יכולים להיות בורגנים מאושרים שילדיהם יהיו בתנועת נוער מעורבת של בנים ובנות, אבל חשוב להם מאוד שאותו ילד ילמד בבית הספר מפי רב תורני למהדרין. ואפשר למשל להיות תורני, ובכל זאת לקרוא ספרות ישראלית מודרנית, ושהחתונה של ילדיך לא תהיה נפרדת.

הדוגמאות הן רבות, ואף שהמחלוקת העקרונית היא עמוקה, אני חושב שרוב גדול מאוד של הציבור הציוני שומר המצוות רוצה לחיות בשלום בתוך שני העולמות: הדתי והתורני. האלמנט החרד"לי מרגיז רבים לא בגלל ההקפדה במצוות של האדם הפרטי, אלא בגלל מה שמתפרש כניסיונות השתלטות, כזלזול באחר, ואפילו ככפייה וקנאות דתית. הציבור הדתי קיבל בעשורים האחרונים בשמחה מגמות של התחזקות דתית בתוכו, אנשים רוצים יותר תורה ומצוות, אבל רוצים להיות חלק מהעולם המודרני, ממדינת ישראל ומהחברה הכללית. הם לא או-או, הם גם וגם.

הו, כמה שאנחנו מסובכים ומרתקים. הדתיים הרגילים לסוגיהם צריכים לראות בעין יותר טובה מגמות של תורניות ושל התלהבות דתית ולא להכריז מלחמה נגד כל עניין המזוהה כ"דתי-מדי". ואילו התורניים לגווניהם צריכים לשים לב יותר כי החרד"ליות זרה לרוחו של הציבור הציוני-דתי. זהו קרב אידיאולוגי על גבולות ואזורי השפעה. צריך להיזהר לא לעבור את הגבול אם רוצים לחיות בשלום.