אומרים שאקדח ריק מפחיד יותר מאשר אקדח טעון. בעוד שאקדח טעון מפחיד את מי שמאיימים עליו, הרי שאקדח ריק מפחיד כפליים. הוא מפחיד את מי שמאיימים עליו והוא ממלא בחששות גם את האוחז בו: שמא יתגלה כי האקדח הוא בכלל ריק.
לפני כשבוע, בתום סדרת דיונים מעמיקה, החליטה ועדת המיפקד של הבית היהודי-מפדל החדשה החלטה בעלת משמעות היסטורית בשדה הפוליטי: על המפד"ל לבחור את היושב ראש ואת שאר המועמדים בפריימריס על ידי כלל המתפקדים; כדי למנוע את ביטול המהלך באמצעו, על המפלגה לבחור במכה אחת גם את היו"ר וגם את שאר המועמדים; על המפלגה לשריין שני מקומות בחמישייה הראשונה: למועמד צעיר ולמועמדת אישה.
יש בהחלטה הזו בשורה גדולה. כל איש ואישה ציונים-דתיים ומסורתי יוכלו לבחור ולהיבחר. פתאום תינתן הזדמנות מצוינת לכוחות חדשים הרוצים לפעול בשליחות הציבורית. פתאום, גם למי שבדרך כלל אין אפשרות לחדור את המנגנון מפלגתי-עסקני יש סיכוי להשתתף. במרכז המפלגה, בסניף המקומי, בכנסת. פתאום הציונות הדתית הפוליטית לא תהיה עוד נחלתם של כמה בוסים קבועים שיודעים תמיד מה נכון ומה לא, אלא עניין של עוד אנשים.
העסקונה מזועזעת. היא תמיד רוצה "לרענן" את המפלגה אבל אנשיה תמיד רוצים לרענן אחרים ואף פעם לא את עצמם. "מה הציבור מבין?" הם רוטנים. "מה כבר ועדת המפקד הזו מבינה מהחיים שלה?" הם רושפים בזעם. באמצעות המנגנון, עצות משפטיות, תרגילים והפחדות הם מאיימים לטרפד בעורמה את רצון הציבור.
אכן, פוליטיקה היא מקצוע וצריך לדעת להלך בנתיביה. אולם היא לא רק מקצוע, אלא קודם כל שליחות ציבורית. בניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הפוליטיקה איננה רק אמנות התיחמון והחנופה, השירקעס והדיל. בית הנבחרים הוא המקום אליו אנשים נושאים עיניים כי הם רוצים לראות בו אנשים שמייצגים אותם ביושר ובנאמנות, בפתיחות ובשקיפות. אחת הסיבות להידרדרות הפוליטית של הציונות הדתית נבעה מהתחושה כי זהו מועדון סגור של קבוצות-אינטרסים. רבבות אנשים, בעיקר צעירים, חשו כי הפוליטיקה הקטנונית התגברה על האידיאלים האמורים לשרת את הציונות הדתית הבונה והמאמינה.
גם עכשיו, בעלי האקדח הריק מאיימים לחסום את האופטימיות והרצון בשינוי ולהשיבנו לאחור. אני קורא לכם, צעירים וצעירות, אל תחשבו שזה לא העסק שלכם. זו זכותכם וחובתכם להשתתף בבניית כוחה של הציונות הדתית המתחדשת והשואפת לאחדות. כי הבית היהודי הזה הוא גם שלכם.

ועדת המיפקד שהוקמה על ידי סיעת "הבית היהודי המפדל החדשה" לקראת הבחירות הבאות החליטה: המפד"ל יוצאת למיפקד חברים חדש שבסופו ייבחרו המוסדות החדשים. החידוש הגדול הוא שבנוסף לבחירת מוסדות המפלגה, יתקיימו פריימריס גם לבחירת יושב ראש המפלגה וגם לחברי הכנסת של המפלגה. עוד החליטה ועדת המיפקד בראשות הרב ד"ר דני טרופר בתום דיונים ממושכים כי מהלך הבחירות כולו יתקיים בפעימה אחת. כלומר: באותה בחירה ייבחרו כל חברי הכנסת של הסיעה וישוריינו מקומות לאישה ולצעיר בחמשת המקומות הראשונים.

בתוך המפד"ל יש מי שמתנגד  לבחירת חברי הכנסת בשיטת הפריימריס ומעדיף את השיטה הישנה של בחירת הח"כים על ידי חברי המרכז. אבל התומכים בפריימריס לכל הנבחרים טוענים כי הגבלת הפריימריס לבחירת היו"ר איננה אטרקטיבית מספיק ולכן לא רבים יתפקדו. ועדת המיפקד הכריעה בעד בחירת כולם בפריימריס. הרצון לעשות זאת בפעימה אחת נועד למנוע מצב בו לאחר בחירת היו"ר יתכנס המרכז וישנה את החלטת ועדת המיפקד.

ועדת המיפקד מעוניינת להביא את החלטתה לאישור חברי ועידת המפד"ל, וזו תתבקש לאשר את החלטת ועדת המיפקד. אם לא תאשר הוועידה את החלטת ועדת המיפקד צפוי משבר חמור בסיעה. ללא מיפקד רחב ובחירת כל הח"כים בסיבוב אחד יהיה קשה מאוד להכניס כוחות חדשים למפלגה.

אני לא רוצה להכניס לכם רעיונות לראש, אני לא רוצה לקלקל אתכם, זה ממש לא מקובל במיגזר, אבל אולי בכל זאת אגיד את זה ואתם תסלחו לי על המילה: פריימריס.
רגע לפני שאני הולך להתנצל ולשטוף את הפה אני מציע לכם לחשוב על הרעיון. אני מציע שלקראת הבחירות הבאות, ואם אפשר ממש או-טו-טו, ייערך מיפקד הציונות הדתית. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים יתפקדו למפד"ל – הבית היהודי. בתמורה למיפקד הזה, כך אני מציע, יוכל כל אחד מהמתפקדים לבחור את הנציגים שלו לכנסת הבאה: גם את ראש הרשימה וגם את המועמדים הבאים אחריו ברשימה. כל-כך פשוט זה יכול להיות.
אני מאמין גדול באחדות הציונות הדתית. ברור לי שבבחירות הבאות צריך לרוץ ברשימה משותפת, עם הכוחות המרכזיים בציונות הדתית, ואולי אפילו עם כוחות נוספים. אלא שבאיחוד הלאומי לא מאמינים בשיטת הבחירות המשתפת את הציבור והם כנראה יבחרו את נציגיהם כרצונם. אבל יש ציבור ענק, דתי לאומי שמגיע לו לבחור את נציגיו באופן ישיר. כן, פשוט לבוא לקלפי המקומית ביום הבחירות הפנימיות ולסמן את המועמדים של המפלגה.
כן, זה משנה סדרי בראשית. מהלך שכזה מניח בצד את ההרגלים הישנים, הדילים והקריצות. פעם אולי היה מספיק לבחור את הנציגים שלנו לוועידה או למרכז ולמועצת הסניף. כל מפלגה צריכה מוסדות ובהם הגרעין הקשה של הפעילים המסורים. אבל הזמנים השתנו והדמוקרטיה הישירה, עם כל הפגמים שלה, היא זו שמצליחה להחיות מפלגות כמו הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה. העובדה שאנשים יכולים להתפקד בהמוניהם, לבחור ולהיבחר, פותחת את השורות לאנשים חדשים, לצעירים, לנשים. הדמוקרטיה היא הזרם החשמלי שעשוי להכניס תזזית בחיים הפוליטיים של הציונות הדתית. הפוליטיקה הישנה, זו שעסוקה כל הזמן רק במנגנוני שימור הכוח של עצמה כבר לא מעניינת ולא מושכת. לציבור אידיאליסטי ואיכפתי כשלנו מגיע דרך דמוקרטית עדכנית, ולא שנייאש אותו שוב בחששות, בוועדות מסדרות, ובכל מיני סיפורי מעשיות למה פריימריס זה כל-כך מסוכן.
המשימות המובהקות של הציבור שלנו הן גדולות וחשובות. בהיעדר כוח פוליטי משמעותי המשימה קשה ביותר. אבל כוח פוליטי לא נבנה רק ממספר הנציגים בכנסת, אלא משותפות אמיתית ומאמון. שותפות פוליטית צריכה לאפשר להמוני הבוחרים והאוהדים לבחור ולהיבחר, בלי שיאיימו עליהם ובלי שיפתו אותם.
לא עסק פשוט דמוקרטיה, ועוד אצלנו. אם המפד"ל-הבית היהודי רוצה באמת להתחדש, היא חייבת מהלך נועז והתארגנות חדשה. יש אצלנו כל-כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים לחיים הציבוריים ואנחנו חייבים לתת להם הזדמנות לפעול, להאמין שיש להם בית פוליטי שמזמין אותם להשתתף ולהשפיע.
תמיד יהיו חששות: "להתפקד? לבחור ממש בעצמנו את המועמדים? את כל המועמדים? זה לא מקובל! וזה לא מסוכן? זה מנוגד למסורת… יש רבנים שמתנגדים… יש חשש לשחי…שחיתות! הצילו!"
מומלץ להפסיק לפחד ופשוט להציע לעצמנו מתנה יפה. כולם בוחרים את כולם. ביושר ובנדיבות. מי יודע, אולי העניין המוזר הזה של הדמוקרטיה אפילו ימצא חן בעינינו.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, סוגיית המאחזים מצויה על שולחנה של הממשלה. בתי-המשפט מחכים לתשובתה של המדינה לגבי מעמדם של המאחזים האלה, בעיניה.

אני רוצה לומר לראש הממשלה ולממשלה, שאם, חלילה, יונף הכורת על היישובים האלה, מפלגתנו, הבית היהודי, קשה לי לדמיין אותה – אני משתמש בניסוח הזה – שותפה לממשלה שהורסת את הבתים שעליהם מדובר. הדברים מאוד ברורים, והם גם נכתבו, והובאו לראש הממשלה פעם ופעמיים בכתב, ועוד אין-סוף פעמים בעל-פה, ולכן אני קורא לראש הממשלה ולחברינו בליכוד שחושבים אותו הדבר, רק שהיכולת הפוליטית שלהם בהקשר הזה מצד אחד היא חזקה יותר, כי הם בתוך מפלגתו, אבל מהרבה צדדים היא חלשה יותר, כי הם בתוך מפלגתו – היכולת לפרוש, לעזוב, לאיים, היא קטנה יותר, מצומצמת; בואו לא נרמה את עצמנו. אנחנו מחוייבים להתיישבות בכל ארץ-ישראל, ובמשנה תוקף והדגשה ליישובים ביהודה ושומרון ולמקומות המדוברים. אם המדינה תגיד: אנחנו לא יכולים, בית-המשפט, וכל הדיבורים האלה, זה נחמד; אנחנו אנשים פוליטיים, אנחנו רואים את עצמנו, ואוהבים להיות, שותפים בממשלה הזאת. אבל יש דברים שאי-אפשר להיות שותפים להם.

זאת לא החלטת סיעה כרגע, זה בדיונים. אנחנו ישבנו עם רבנים היום, ואנחנו עכשיו בדיון עם אנשי מועצת יש"ע, אבל גם בלי דיונים עם אף אחד, בדיונים בינינו לבין עצמנו, אנחנו יודעים, וכולם יודעים. אלא מה? משום שאולי הטון שלנו הוא טון של שותפות, והוא טון של אהבה וחיבה ורצון שהממשלה הזאת תמשיך להתקיים, גם כי אנחנו יודעים מי האלטרנטיבות – אבל אנחנו לא ניתן לעובדה שאנחנו חוששים מהאלטרנטיבה לסמא את עינינו ולפגוע בהגנתנו על שכונת האולפנא, גבעת-אסף,  עמונה, מגרון ועוד כמה מקומות שעליהם מדובר עכשיו.

ולכן אני אומר: אדוני ראש הממשלה, חברינו בליכוד, הצטרפו למאמץ הזה – וגם המשפט הזה ומה שאני אומר כאן הם חלק מהמאמץ – ותבהירו לראש הממשלה במשנה החריפות הפוליטית – אני לא מדבר כמובן בעניינים הערכיים, בארץ-ישראל, ושיש שם משפחות, ובתים. זה לא שני קונטיינרים ועז. רבותי, מדובר בבתים, בבתים משותפים, בילדים שהם עכשיו בחרדות שיזרקו אותם מהבתים. אל תשלו את עצמכם שלשותפות הזאת, אדוני ראש הקואליציה, יהיה קיום אם יורם הגרזן, והדחפור, הבולדוזר וה-D9 על הבתים האלה. גם כי אנחנו לא רוצים, וגם כי אנחנו לא נוכל.

ולכן, הקשיבו לדברים האלה ותבינו את חומרתם, ועשו מעשה כדי שמבחינה חוקית, מבחינה משפטית, מבחינה ערכית יימצא הפתרון בתשובתה של המדינה ובמעשיה של המדינה, כדי שהמקומות האלה יהיו על עומדם לנצח, שם ובמקומות אחרים.

כבר יותר משנתיים אני בפוליטיקה הזו, ואני יכול להעיד עדות אמת מבפנים: הם לא באמת רוצים להינצל. הם, אלו אנשי המפד"ל הישנה ואנשי האיחוד הלאומי. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זכויות וגם כמה חובות. אבל הבעיה העיקרית שלהם שהם נאחזים עד אחרי הרגע האחרון במה שכבר לא קיים: העבר. להבדיל, כמו מובארק שלא ראה את הסוף גם כשהתדפק על דלתו וכמו הנשיא בטוניס, הם חושבים שברגע האחרון יהיה בסדר, שהמפד"ל תחבור לאיחוד לאומי, שהאיחוד הלאומי יעשה איזו עסקה של הרגע האחרון, ואז, כמו תמיד, הציבור הציוני-דתי יצביע שוב לפתק טית-בית, כי זה מה שיש. אולי בכלל הם מפנטזים לרוץ בנפרד ולגמור במקרה הטוב על שלושה ועל ארבעה. הם לא רואים את האסון הפוליטי המתקרב. אני כאן כדי לספר להם, לכם, גם לעצמי.

יש ויכוחים אידיאולוגים קשים בתוך הציונות הדתית, אבל הם עדיין לא מצדיקים ריצה בשני ראשים. הנה תחזית סבירה: לקראת הבחירות הבאות הליכוד יזעיק את כל כוחותיו המתמעטים אל מול הסכנה של ניצחון קדימה. הוא יראה את שבעת המנדטים המפוצלים מימין לו, באיחוד הלאומי ובבית היהודי, ויזעק למצביעים: "הצילו את הליכוד! הצילו את ארץ ישראל! גם לנו יש דתיים!" שלא לדבר על העלאת אחוז החסימה, ועל ליברמן שיקרוץ לנו. אוהבות  אתכם הרבה, המפלגות החילוניות, בעיקר לפני הבחירות. והציבור הציוני-דתי יביט ימינה באימה אל תהום אחוז החסימה: "מה, שוב נצביע לשני הרסיסים המתקוטטים האלה?" והוא יתגייס בהמוניו להציל את הליכוד. כי כאלה אנחנו: מחזיקים את ההתיישבות, מובילים בצבא ונכונים לכל משימה: אפילו להציל את הליכוד זו משימה לאומית. ובתמורה הליכוד ישיב לנו בהתנתקות ובהקפאה ובהעדפת החרדים. אבל אם קוראים לנו אנחנו באים.

מה נגיד אז? שלא השכלנו להתאחד כשכל פעמוני האזעקה צלצלו בעוז? למה, כי ועידת המפד"ל המפורקת בכל זאת חיה וקיימת, כי ככה החליטה 'הוועדה המתמדת' או אחד מהגופים האלה שתמיד קיימים ולא-קיימים, ולא נועדו אלא להנציח את השיטות הישנות והרעות? האם גם הפעם יימצאו פרופסור מהטכניון ועיתונאי מגל"צ כדי להציל את המפלגה הוותיקה ולסייע לה להיחלץ מעל אחוז החסימה?

ומה יגידו באיחוד הלאומי? שהם חיכו לרגע האחרון כי "לציבור שלנו לא מתאים פריימריס", ושוב הם יחזרו על דקדוקי ייחודם וטוהר השקפתם. ושוב הם "יצילו" מנדט אחד שלם, אבל ישליכו לפח שניים ושלושה וארבעה אחרים. מה יגידו כל אלו שלא ממהרים עכשיו למצוא את המכנה המשותף, את המחנה המשותף?

לא, הם לא יגידו כי אפילו לא יהיה מי שישאל אותם. בבחירות הבאות, אם לא נחליט עכשיו להתאחד – גם בשמחה וגם מתוך הבנה כי אין לנו כל ברירה – לא יהיו הבית היהודי והאיחוד הלאומי. לא יהיו! בגלל הקיבעון המחשבתי, בגלל הנוסטלגיה הריקה לימים עברו ולכיבודים מגוחכים. בגלל השקרים שאנחנו מספרים קודם כל לעצמנו. בגלל שהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות שלנו אינם רלוונטיים בכלל לתקופה ולבוחרים. הם מעניינים את הסבתא שלנו אבל לא את הילדים שלנו.

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, אבל אני מנסה בכוחותי הדלים לאחוז בציצית ראשנו ולחלץ את עצמנו מבור החששות והדיכאון אל מציאות פוליטית אופטימית יותר. בקטע המצורף (ראו מסגרת) מוגשת גם הצעה מעשית מאוד, הוגנת, מבוקרת. אפשר לבחור גם בהצעה אחרת. אבל נבחרי הציבור שלנו, אנחנו, פשוט צריכים להפסיק לשקשק ולהתחיל להוביל מהלכים המתאימים לתקופה ולציבור שלנו.

הרי כשמדברים אצלנו על פריימריס, בשרם של אחדים מאיתנו נעשה חידודין-חידודין: "פריימריס? אצלנו? אתה יודע כמה שחיתויות יש בפריימריס?" כאילו השיטות הנוכחיות אינן נגועות בסחר-מכר מכוער וקטנוני. הרי למה להתמודד כשאפשר שנבחר שוב את עצמנו בשיטת הריץ'-רץ' או המיש-מש או הקריץ-קראץ ונבחר שוב, כן אתם יודעים את מי, במסגרת "ההתרעננות" ו"הדמוקרטיזציה" הקבועה. או שלחילופין יתכנסו שלושה-ארבעה רבנים נכבדים והם יחליטו מי כן ומי לא. למה? ככה.

יש לי חדשות בשבילנו: שווה לנסות דמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית, כמו בבחירות לכנסת. בלי לפחד כלל. דמוקרטיה שבה כולם יכולים לבחור ולהיבחר. מה יש? זה קורה בליכוד ובקדימה ובעבודה, ואפילו במרצ יש פריימריס לראשות הרשימה, ורק הציונות הדתית היא מעל הדברים הקטנים האלה?

אבל לא באתי לפה בשביל להיות נביא הפריימריס או כל שיטת בחירות אחרת. השיטה איננה הבעיה, היא רק התסמונת של הקיבעון. גם הנבחרים שלנו כולם ודאי אינם נופלים באיכותם ממה שמשיגות מפלגות אחרות בפריימריס למהדרין. הם חרוצים ויעילים אחד-אחד, ואפילו לא חשודים בפלילים. אבל מה שחסר להם הוא אמון הציבור. אני לא רוצה שהבוחרים יסתמו את האף ויצביעו מחוסר ברירה. לא רוצה שיצביעו לנו, רוצה שיבחרו בנו, בשמחה ובהתלהבות. לא מגיע לנו אחרי כל-כך הרבה שנים?

לא אכנס לוויכוח העבש והכאילו-אידיאולוגי "מה חשוב יותר: עם ישראל, או ארץ ישראל", משום שאין באמת מחלוקת. אנחנו, כמו כל האזרחים, מתעניינים בהרבה נושאים וכולם הרי כרוכים זה בזה. המצביעים הסרוגים רואים את עצמם חלק מהנהגת המדינה אבל יש להם צרכים מיוחדים של מגזר: תופעת הרווקות המאוחרת, החינוך הממ"די ואופיו, שכר הלימוד הגבוה במוסדותינו, מעמדה של האישה הדתית, מצוקת הדיור, סוגיות חברה ורווחה ייחודיות, הדחיקה מעולם הרבנות והדיינות הממלכתיים בגלל שהליכוד תומך בחרדים ולא במצביעיו-שלו. וכמובן הסוגיה המדינית והדאגה למפעל ההתנחלויות – מפעל חיים של הציונות הדתית ושל המדינה. ללא נציגות פוליטית משמעותית הכול הולך קשה יותר. כי הכול חשוב, ומה שחשוב במיוחד לדעת זה שהצבעה למפלגה נובעת מהזדהות, מתחושת שייכות, מאמון בנבחרים ובעומד בראשם ומאחדות הכוחות. כמו כל אזרח, הבוחרים הדתיים רוצים מפלגה מעוררת תקווה, תאבת חיים. האם כל זה ישנו כיום?

הגיעה השעה לשתף את הציבור במהלך של אחדות ופתיחת שורות. אחדות או שנמות. כך ניהנה גם מנבחרים חדשים וגם ניתן תוקף לבחירתם של חברי כנסת ותיקים. פתאום נגלה שיש חיים פוליטיים תוססים בציונות הדתית, שפוליטיקה היא לא רק אינטרסים וגועל אלא שותפות, ויתור ואחריות. ומי יודע, אולי נפסיק לומר לכל מי שבאמת מעוניין להשפיע: "אל תתקרב! זה לא בשבילך! כל המקומות תפוסים! נשים למטבח!"

אני מאמין בכוחה של הציונות הדתית. יש אצלנו פרץ של יצירתיות בכל תחום שרק תגעו בו. אנחנו בונים יישובים חדשים ברחבי ארץ ישראל ומקימים מעפר יישובים עקורים. יש לנו עולם תורני עשיר, כלי תקשורת מגוונים ואנשי רוח ומחשבה. יש לנו כוח, הרבה יותר מבעבר, להכניס רוח חדשה בבתי הספר שלנו ובקהילות בכל רחבי המדינה וגם בגולה. אנחנו חוזרים לערים הגדולות והקטנות, בגרעינים וכבודדים כדי להיטיב עם העם הזה שנושא אלינו עיניים ומחכה לאות. אני בסך הכול מבקש לתת לאופטימיות הזו כלים כדי שהמשימה והרוח הזו תגיע לכולם בעוצמה חדשה. הרי ברור לכולם שהגיע זמן שינוי והתחדשות, וציבור מודרני ובעל דעה ירצה להיות שותף בבחירת נציגיו.

מפלגה ציונית-דתית מאוחדת עם עשרה מנדטים עשויה, בעזרת ה', לעשות כאן מהפכה בהשפעה על סדר היום הכללי והמגזרי. על כל מה שעולה בדמיון ועולה כסף. היום אני יודע כמה אנחנו מצליחים לעשות ולסייע במעט כוחנו בתוך הקואליציה, ובוודאי מה עוד היינו עושים לו היה לנו כוח פוליטי מוגבר. אני מכיר מאות אנשים ונשים שכל אחד מהם יכול להיות חבר כנסת מצוין. צעירים וצעירות עם ניסיון מוניציפאלי עשיר, אנשי יוזמה וחזון, משלל תחומים ועולמות של הציבור הדתי והמסורתי, ללא הבדל מוצא ומין. אל תאמינו לכל הקשקושים כאילו רק אנשים "מנוסים" ו"חרוצים" שכבר משרתים בכנסת מסוגלים לייצג אותנו. יש בחוץ עוד מספיק אנשים מוכשרים שרק מחכים להזדמנות כדי להיבחר ולהשפיע. אם רק לא יחסמו אותם.

הגיע הזמן לעשות שינוי של הרגע האחרון, ממש על הקצה. להפסיק לפחד ולהתחיל לזוז. לא לחכות לשנייה האחרונה כדי להרביץ את התעלול הקבוע של "איחוד" מדומה וחמוץ-פנים שלא יביא עמו בשורה אמיתית. בואו, אני מפציר בחבריי מהמפד"ל ומהאיחוד הלאומי ומכל פזורות הציונות הדתית, בואו נעשה משהו חדש ומלהיב בשדה הפוליטי שלנו. נכניס חשמל ותזזית למערכת הפוליטית המפוהקת הזו.

אני לא מוכן להיכנע לאדישות, לשמרנות המצמיתה והחשדנית. פעם אחת נבחרנו על ידי מועצה ציבורית, בפעם הבאה צריך לנסות להיבחר על ידי הציבור. על כן אני ממשיך לשכנע את ידידיי מכאן ומכאן שצריך איחוד פוליטי של הכוחות החשובים בציונות הדתית. לכן אני פונה לציבור הרחב ולכל מי שאיכפת לו: דרשו את השתתפותכם ועמדו על זכותכם לבחור ולהיבחר בפריימריס משותפים. זה בהחלט העסק שלכם. ובתור אחד שנמצא עמוק בתוך העסק אני מודיע לכם: לציונות הדתית מגיע יותר.

ככה עושים אחדות. המפקד המשותף של הציונות הדתית

ההצעה הזו, שעיקריה ידועים לעמיתיי, היא אחת מכמה הצעות אפשריות לבחירות מקדימות בציונות הדתית. אנחנו הפוליטיקאים רק צריכים להסכים באמת על פריימריס ועל אחדות וזה יקרה. במקום לכלות כוחות על מאבקים פנימיים בכל מפלגה בנפרד, מוטב לחבור כבר עכשיו לכלל הציבור ולבשר לו שהולכים ביחד והוא שותף להכרעות.

הנה בסיס ההצעה והיא כמובן פתוחה לשינויים:

הבית היהודי והאיחוד הלאומי יחליטו שהם רצים ברשימה אחת בבחירות לכנסת הבאה, הכנסת ה-19.

השיבוץ ברשימה לכנסת הבאה יהיה לסירוגין. נציג מהבית היהודי, נציג מהאיחוד הלאומי. כך יישמר האיזון בין הזרמים השונים.

לאחר הסכמה חתומה זו ייערך מפקד משותף, מפקד הציונות הדתית.

כל אדם המעוניין להתמודד מטעם אחת המפלגות יוכל לעשות זאת בהתאם לתנאים בסיסיים שתציב המפלגה. (חתימה על הזדהות עם עקרונות הציונות הדתית, דמי התמודדות וכד'). בעיקרון, ההתמודדות פתוחה לכולם.

המצביע ימצא מאחורי הפרגוד שתי רשימות מועמדים של שתי המפלגות/סיעות: הבית היהודי-מפדל והאיחוד הלאומי. הוא יבחר 7 שמות של המועמדים הנראים לו המתאימים ביותר.

בתום ספירת הקולות ישובצו הנבחרים לפי מספר הנקודות המצטבר.

השיבוץ יהיה לפי הסדר בהתחשב בשיטת הסירוגין. אחד מהבית היהודי אחד מהאיחוד הלאומי.

ניתן לקבוע כי המועמד שיזכה במספר הגבוה ביותר יפתח את הרשימה, ושיבוץ הסירוגין יהיה בהתאם החל מהמקום השני.

ניתן לבחור את יו"ר הרשימה המשותפת באופן נפרד, והשיבוץ לסירוגין יתחיל אחריו.

*

אפשר לפתח רעיון זה לכיוונים נוספים, לכלול הבטחת ייצוג לנשים למשל. אם רוצים ללכת לשיטה יותר מורכבת, הבוחר יתבקש לבחור 4 מועמדים מרשימה אחת, זו המועדפת עליו, ועוד שם אחד מהרשימה השנייה. ברשימה הראשית הוא ידרג את המועמדים, בסדר יורד: 5 נקודות למועמד הראשון, 4 נק' לשני, 3 לשלישי, ו-2 נקודות למועמד הרביעי. המועמד אותו יסמן מהרשימה השנייה יזכה בנקודה אחת.

כך תהיה לכל מצביע השפעה מסוימת, קטנה יחסית, גם על נבחרי המפלגה האחות. אפשר לעשות זאת גם ללא דירוג כלל.

מובן שתקנון הפריימריס יקבע כללים נוקשים בקשר להוצאות כספיות, פרסום וכיו"ב כדי ליצור שוויון ככל האפשר בהתמודדות וכדי שההליך יהיה נקי, הוגן וצנוע.

בכל אופן הרעיון הדומה בכל ההצעות הנ"ל הוא פשוט ובסיסי: מתפקדים ביחד, ובוחרים ביחד רשימה מאוזנת. רק בשיטה הזו יוכלו הפוקדים לבוא לבית אחד ולפקוד את כל בני המשפחה הבוגרים. זה יחסוך כסף, כוחות ותחרות מיותרת. זה ישדר מסר שהולכים ביחד, למרות ההבדלים. זהו מפקד שייתן תמריץ אדיר למפלגות ולמועמדים לפקוד רבבות. ככל שהמפקד יגדל, יקטן ממילא כוחם של קיצונים, של קבלני קולות, ויוסר החשש מ"השתלטות עוינת". זו הזדמנות אדירה לאיחוד כוחות אמיתי, לפתיחת שורות הן למתמודדים והן לבוחרים. עשרות אלפים יצטרפו למפקד משותף שכזה.

הצעה זו אינה מבטלת את המפלגות הקיימות בשלב זה, אלא פועלת רק להקמת רשימה משותפת. מובן שבחירות אלו יכולות להיות צעד משמעותי לקראת בניית מוסדות משותפים למפלגה ציונית-דתית מאוחדת. אבל בואו לא נעשה הכול ביום אחד.

פורסם בעיתון מקור ראשון, ט"ז אייר התשע"א (20.5.11)

לקריאת הידיעה המלאה של הכתב יהונתן ליס: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1202824.html

פורסם בעיתון "בשבע".

תפקידם של השותפים הקואליציוניים בממשלה אינו לפרוש מהקואליציה אם תהיה עוד הקפאה. תפקידם הוא למנוע את ההקפאה. אם ש"ס וישראל ביתנו של ליברמן יביעו את ההתנגדות שלהן להקפאה בתוך השביעייה ובתוך הקבינט – לא תהיה הקפאה.
אבל ש"ס זו ש"ס וליברמן זה ליברמן, ובמקום שאין מתנגדים – הֱיה אתה המתנגד, ובמקום שיש 'נמנעים' היה אתה זה שלא נמנע מלהתנגד. פרישה מהקואליציה היא מעשה קשה למפלגה שרוצה להיות חלק ממעגל ההשפעה העיקרי. מפלגה פוליטית איננה תנועת מחאה. אלא שחידוש ההקפאה הוא מעשה שאם אי אפשר למנוע אותו באמצעות הצבעה, אפשר לפחות לא להיות שותפים לו. לפחות לא אנחנו.
הקפאת הבנייה היא עונש כבד לאלפי משפחות והיא גם מעשה של פגיעה סמלית בטענה שלנו לריבונות על יו"ש. הקפאה נוספת על זו הראשונה היא גם הפרת הבטחה מפורשת ופומבית שלא תהיה עוד הקפאה. זו ההבטחה שאפשרה איכשהו לבלוע את צפרדע ההקפאה הראשונה. ההקפאה הנוספת עלולה להוביל אותנו לתקופה שבה ייגזר גורלה של כלל ההתיישבות בזכות ה'השהיה', 'פסק זמן' ושאר המילים המכובסות שנתניהו משווק לנו.
מה צריכות המפלגות הימניות בקואליציה לעשות? תפקידנו שלנו הוא להמריץ אותן לומר לא להקפאה, להתעקש, לעזור לראש הממשלה לעמוד בלחץ הכבד. תפקידן של המפלגות הגדולות מאתנו, ושל נאמני א"י בליכוד, הוא למנוע את ההקפאה, אם רק ירצו. אני מכיר את כל השיקולים נגד פרישה מהקואליציה והם רציניים וכבדים, אבל לעתים רחוקות צריך גם לדעת את הגבול. כי לא הכול דיבורים ולא הכול תחמונים ותמרונים.
ענני הליכוד נקשרים על שמי השומרון, ענני שרון עם ענני הכבשים של נתניהו. הם מזליפים עליך גשם נדבות של צ'ופרים אמריקניים אמתיים ומדומיינים, אבל כשאתה מביט לשמים, נוטלים את הקרקע מתחת רגליך.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10043

מי שרוצה לשקם את המפד"ל צריך להחזיר הביתה את הדתיים שהצביעו למפלגות החילוניות

אברהם תירוש | 9/12/2009 | nrg מעריב
הגילוי לא לגמרי נאות: בבחירות האחרונות הצבעתי בעד "הבית היהודי". אחרי שנים שרעיתי בשדות זרים, שבתי ל"כפר הולדתי". זו הייתה הצבעה רגשית, לא שכלית. חששתי שה"כפר" הזה הולך להיכחד בבחירות מעל פני המפה הפוליטית, וחשתי שמסורת בית גידולי וההיסטוריה המשפחתית שלי וזיכרון הוריי, שתנועת תורה ועבודה הייתה כל עולמם, אינם מניחים לי להשתתף בהכחדה הזאת. מה גם, ששנים הטפתי להליכת הציונות הדתית לבחירות בשני ראשים, אחד ימני והאחר מרכז-שמאל, ולא יכולתי, מוסרית, לעמוד מן הצד כאשר נראה שזה מתחיל להתממש.

האכזבה הייתה מרה. שלושה מנדטים בלבד לבית היהודי וארבעה לאיחוד הלאומי, בהם שניים, הח"כים אלדד ובן ארי, שלא ניתן לזהותם עם הציונות הדתית, כל אחד מסיבותיו. בזה הידרדר המחנה הציוני-דתי לשפל העמוק ביותר שלו, מאז החזיקה המפד"ל, שהבית היהודי הוא לכאורה בנה החוקי, ב-12 מנדטים בכנסת התשיעית. זה לא רק שפל אלקטורלי, אלא גם כשל ציבורי מביש, שהתבטא בפיאסקו של הניסיון להקים לקראת הבחירות האחרונות רשימה אחת מאוחדת של הציונות הדתית, שקרס בעיקר בשל מלחמות אישיות.

שלושה גורמים חברו לדרדר את מה שהייתה פעם המפד"ל הגדולה ולנפצה לרסיסים. ראשון, יצר הפלגנות וחוסר הסובלנות שפשו במחנה הזה, בעיקר באגפו הימני. הללו גרמו שכל מחלוקת כמעט הוליכה לפרישה כיתתית, בעיקר מימין (הייתה גם מימד משמאל), ולהקמת רשימות חדשות שנגסו במפלגה האם. עם השנים, כשהזרם החרד"לי התעצם, חרגו המחלוקות מהתחום הפוליטי לשאלות של דת ואורחות חיים ומעמד האישה ועוד, והעמיקו.

הגורם השני היה עדות המזרח. מספרם במפד"ל הלך וגדל, אך ייצוגם בכנסת ובגופים אחרים לא היה בהתאם. משפט השר אבו חצירה היה האות שבעקבותיו הוקמה תמ"י, שזכתה בכנסת העשירית בשלושה מנדטים וסימנה את תחילת נטישת בני עדות המזרח את המפד"ל.

מציאות פלגנית וחולנית

המשך המלאכה נעשה בידי ש"ס, שסחפה לתוכה בהדרגה חלק ניכר מהמצביעים המזרחיים המסורתיים של המפד"ל. והגורם השלישי קשור בדפוסי ההצבעה של הציבור הדתי-לאומי. בשלושת העשורים הראשונים למדינה, בוחרים דתיים מיעטו מאוד להצביע בעד מפלגות חילוניות. זה היה בגדר בגידה. מראשית שנות השמונים השתנתה המגמה ומספר הדתיים שפרצו את גדר המחנה והצביעו למפלגות חילוניות הלך ורב.

עכשיו בא ח"כ אורי אורבך ומבקש להחזיר עטרה ליושנה גם בציונות הדתית. יש לו תוכנית שמצד אחד, אמורה להסדיר את היחסים ואת מבנה המוסדות בבית היהודי, ומהצד האחר, ליצור שיתוף פעולה, לא איחוד בשלב זה עם האיחוד הלאומי, במטרה להגיע לרשימה משותפת בבחירות הבאות, כשכל מפלגה שומרת על עצמאותה. הוא עצמו תוהה אם אינו תמים ואם זה יילך, ואני מחריף את התהייה.

הנה, כבר טופחת המציאות הפלגנית החולנית על פניו. כיוון שהבית היהודי מוסיף לשבת בממשלה לאחר שהוחלט על הקפאה זמנית של ההתנחלויות, בסך הכל מהלך טקטי של נתניהו, הופכים ח"כיו בעיני אנשים מהאיחוד הלאומי למוקצים מחמת שמאלנות ואסורים בשיח ושיג.

אני סבור שישועת הבית היהודי, אם תבוא, לא תבוא מימין, אלא בעיקר מהמרכז. ח"כים ומצביעים דתיים מצויים היום בכל המפלגות החילוניות, ומי שרוצה לאשש ולשקם את הבית היהודי, קרי המפד"ל, צריך להתאמץ להחזיר את חלקם, בעיקר מהליכוד ומקדימה. זה מחייב היערכות ארגונית ורעיונית, וספק אם זה יצלח, אבל שווה ניסיון. שווה יותר מניסיון להשתדך מחדש עם הימין הדתי הקיצוני, שגם אם יושג הסכם שיתוף פעולה איתו, הוא יתנפץ עם המחלוקת הראשונה, כרגיל.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/976/222.html