הכנסת השמונה-עשרה

 יוזמים:      חברי הכנסת            אורית זוארץ

                                                 זהבה גלאון

                                                 אורי אורבך

                                                 ציפי חוטובלי

                                                 עינת וילף 

הצעת חוק הדיינים (תיקון- ייצוג נשי בוועדה למינוי דיינים), התשע"ב-2011

דברי הסבר

סעיף 6(א) לחוק הדיינים התשט"ו-1955 קובע כי הוועדה למינוי דיינים תמנה 10 חברים לפי המפתח הבא: שני הרבניים הראשיים, שני דיינים מבית הדין הרבני הגדול, שר המשפטים, חבר ממשלה נוסף, שני חברי כנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. כלומר, לפי חוק זה 4 חברי ועדה חייבים להיות גברים (שני הרבנים הראשיים ושני דיינים מביה"ד הגדול).

כיום אין חובה סטטוטורית לשלב נשים בוועדה למינוי דיינים. ואכן במשך כל שנות המדינה נשים בודדות בלבד היו חברות בוועדה למינוי דיינים, זאת למרות האמור בסעיף 6ג, לפיו קיימת חובת ייצוג הולם לנשים בוועדה ציבורית שמינו הממשלה, ראש הממשלה, שר, סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי, שבחבריה נציג ציבור.

תפקיד הוועדה למינוי דיינים הינו לבחור את הדיינים שיכהנו בבית הדין הרבניים האזורים ובבית הדין הרבני הגדול, ובתוך כך ישפעו השפעה עצומה על ככל אוכלוסיית מדינת ישראל שציבור הנשים מהווה לפחות 50% ממנו, כאשר יש לזכור כי מערכת בתי הדין הרבניים, היא מערכת גברית במהותה ובהרכבה.  

בשל העובדה שכיום אין חובה סטטוטורית שנשים יהיו חברות בוועדה למינוי דיינים, יוצא שתופעה פסולה זו של הדרת נשים ממוקדי כוח היא חלק מתהליך מתמשך ופסול, אותו יש לעצור באמצעות חקיקה. אשר על כן מוצע בזאת לתקן את חוק הדיינים אשר מכוחו מוקמת הוועדה למינוי דיינים ולקבוע בו כי בהרכב הוועדה יינתן ייצוג של שתי נשים לכל הפחות – האחת מתוך חברי הכנסת הנבחרים והשניה מתוך נציגי לשכת עורכי הדין.

הכנסת השמונה-עשרה

 יוזם:           חבר הכנסת            אורי אורבך 

 הצעת חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] (תיקון – איסור קבלת תמורה על ידי רב המועצה הדתית עבור סידור קידושין), התשע"ב – 2011

דברי הסבר

כיום, על פי החוק, רבנים העובדים במועצות דתיות ומקבלים על כך שכר, רשאים במקביל לעבודתם במועצה הדתית, לגבות תשלום עבור סידור קידושין לזוגות המתגוררים בתחום המועצה הדתית בה הם עובדים. החוק אינו מטפל בעניין זה והנושא כולו זכה להתייחסות ראשונה, אך ורק בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה שפורסמו בשנת 2009. הנחיות אלה אוסרות על רבני עיר, שכונה, ישוב או מועצה אזורית לגבות תשלום על סידור חופה וקידושין כאשר לפחות אחד מבני הזוג מתגורר בתחום שהרב אחראי עליו.

אלא שהנחיות אלה אינן מתקנות את המצב באופן המניח את הדעת, שכן גם על פי ההנחיות רשאי מסדר הקידושין לגבות תשלום עבור עריכת החופה גם כאשר הוא עובד המועצה הדתית שבה מתגוררים בני הזוג. ההנחיות מתייחסות לתחום אחריותו המצומצם של הרב ולא למועצה הדתית שבה הוא עובד. כך לדוגמה האיסור של רב שכונה מסוימת לגבות תשלום על סידור חופה וקידושין מבני זוג המתגוררים בשכונתו אינו חל עליו במידה ויסדר חופה וקידושין לבני זוג המתגוררים בשכונה אחרת הנתונה לאחריותה של אותה מועצה דתית בה הרב עובד ומקבל ממנה משכורת. משכורת המשולמת לו, בין השאר, בדיוק עבור עניין זה.

ההצעה מסדירה את הנושא בחקיקה ראשית לאור עקרונות הנחיות היועץ המשפטי וקובעת איסור על כל רב שהוא עובד מועצה דתית לגבות תשלום מבני זוג המתגוררים בתחום אחריותה של אותה מועצה דתית בה הוא עובד ללא קשר לשאלת תחום אחריותו המצומצם בתוך אותה מועצה.       

[1] ס"ח תשל"א, עמ' 130

ממש לא מתחשק לי להתווכח עם דובר פיב"א סאקיס קונטוס שאמר כי התנגדות פיב"א לחולצה של הכדורסלנית נעמה שפיר היא סופית, ועוד הוסיף כי "חוקים יש לכבד". מסתבר שהעסקנים של פיב"א הם אנשים אדוקים מאוד בדתם: דת הכדורסל ודת העסקונה ודת האחידות והדת הפונדמנטליסטית הקובעת כי מצדנו שימותו כל החוקים האחרים שבעולם, על הפארקט שלנו ישחקו בדיוק לפי הכללים שלנו, יקפידו על קלה כחמורה. לא שרוולים ולא נעליים.

נעמה שפיר היא כדורסלנית ודתייה והיא מראה לחברים הלא-נחמדים מפיב"א ובעיקר לעצמנו מהי מורכבות ומהי צניעות. הרי יש מספיק אנשים צדיקים נורא במחנה ממנו באה נעמה שמגחכים מתחת לזקנם: "מי שהולכת לשחק כדורסל בפומבי, לעיני גברים ולא בקוד הלבוש של מאה שערים – שלא תיזכר פתאום בשרוולים שלה". יש גם חילונים פונדמנטליסטים שחושבים כך.

לכל אלה אומרת נעמה משהו שמזעזע את ערכיהם הבסיסיים ביותר: אפשר להופיע בפני המונים ולהיות צנוע; אישה דתייה יכולה לעסוק בפיתוח הקריירה המצליחה שלה גם בלי לוותר על כל עקרונות הצניעות, וכל איש וכל אישה רשאי לבחור לעצמו את הגבולות שלו בעצמו, בלי שאחרים יבחרו בשבילו. נעמה שפיר אומרת שהדתיות שלה היא חלק מהזהות האישית והנשית שלה. אפשר אפילו לומר שההתעקשות על חולצת-שרוולים במשחק הכדורסל לנשים היא האמירה הכי פמיניסטית שנשמעה לאחרונה באזורנו. פמיניזם צנוע, כזה האומר כי חוקים צריך לכבד אבל גם חוקי הדת של נעמה ראויים לכבוד. חוקי הצניעות חשובים לא פחות מחוקי הצביעות.

עיני רבים, ובעיקר בנות דתיות רבות, נשואות אליה בגאווה ובהזדהות. במיגזר קוראים לזה "קידוש השם", ובמיגזר החילוני רואים שדתייה היא לא רק יוקנת המתנחלת מ"ארץ נהדרת" אלא צעירה דתייה מודרנית המתמודדת עם מורכבות. עכשיו גם בפיב"א ובעולם הכדורסל יבינו שאפשר לצאת מהמשחק בחמש עבירות, אבל לפעמים לא כדאי להיכנס אליו אפילו בעבירה אחת.

המאמר פורסם במוסף הספורט של ידיעות אחרונות (13.6.2012)

צו המעצר שהוצא לרב דב ליאור בשל סירובו לסור ולהיחקר בעניין ההסכמה לספר "תורת מלך" הוא כל-כך מגוחך, שאני מתקשה להתרגז. לא קראתי את הספר, והעניין שלי בהלכות הריגת גויים הוא מוגבל, עקב התחייבויות קודמות. אני מניח שאם אתקל בסיטואציה רלוונטית ודאי אשאל שאלת חכם (איך להרוג גוי בשבת? בגרמא? עם גוי של שבת?).

את הספר המדובר כאמור לא קראתי, אבל הסכמות לספרים ולמחבריהם אני די מכיר, וגם רבנים והליכותיהם. הסכמה רבנית לספר במקומותינו איננה בהכרח הסכמה לכל מילה הכתובה בספר. היא באה מתוך הקשר של נימוס, חיבה ואפילו הערכה למחבר הספר. "בא לפני המחבר מחשובי תלמידי החכמים ובידו גיליונות אלו, תפוחי זהב במשכיות כסף…" וכיוצ"ב. זו מעין אמירה ש"הוא משלנו", המחבר תלמיד חכם חשוב ושאר שבחים וחיבוקים חמים.

אפשר לבקר בצדק את הקלות בה רבנים נכבדים מאוד נותנים את שמם והסכמתם לספרים לא להם. מי שרוצה שיבקר. לי ברור שאם רבנים יתחילו לקרוא כל מילה בספרים שהם מסכימים עליהם, מספר ההסכמות יצטמצם עד מאוד וכבר הרווחנו. אלא שרבנים אינם עורכי ספרים של זולתם, כמו שגידי גוב הפרזנטור של "בזק" לא אחראי על כל תקלה בקו הטלפון שלכם.

על כן, עצם הזימון לחקירה, ובוודאי צו המעצר שניתן לרב ליאור הוא כל-כך מטופש, גרוטסקי, מנותק מהקשרו – עד שאין מילים. המחשבה שהכל פלילי והכל בגדר "הסתה" צומחת מעולם שבו כולם חשודים והשיח הציבורי כולו צריך להתנהל תחת עינה הפקוחה של משטרת הפוליטיקלי-קורקט, עד דור שלישי: נאסור את זה שהתבטא, נעצור את ההוא שנתן הסכמה, ונעכב לחקירה את מי שקרא את הספר. הפליליסטים יצאו לדרך ובידם צווי מעצר. משטרת ישראל נגד שקלא וטריא. מחר מישהו כבר יציע חוק האוסר קריאה של חומרים מסוכנים מרבני ימין, צפייה בסרטים של אנשי שמאל או כל מי שדעתו לא נושאת חן בעינינו.

  אני אפילו לא מרגיש צורך לספר עד כמה אני מסתייג מתוכנו של הספר שלא טרחתי לקוראו. זה לא רלוונטי. אבל אני מנסה לדמיין את החוקר של משטרת חברון יושב בתחנה או במגרש הרוסים מול הרב ליאור ומנסה לדלות ממנו מה זו הסכמה, מה דעתו של כבוד הרב על הפלפול ההלכתי בעמוד קי"ט. רק עוד שאלה אחת כבוד הרב ותחתום לי פה ופה, האם המילים "יישר חיילו לאוריתא" אינן סיסמת גיוס למחתרת חדשה, והאמנם שליט"א זה פסק הלכה בראשי תיבות "שתהרגו לא-יהודים טמאים אמן".

  כן, כולם שווים בפני החוק, וחוקים למלחמה בהסתה ובגזענות אינם מבחינים בין שוע לבין דל. גם נשיאים וגנרלים ורבנים כפופים לחוקי המדינה. כל זה נכון, אבל מה עם קצת שכל ישר, רבותי במשטרת ישראל, רגע לפני שאתם נוטלים טביעת אצבעות מרב שחתם על הסכמה לספר תורני? מעיון בסדר הדין הפלילי התגלה לי שאין איסור בחוק להשתמש במשאב נדיר זה של היגיון פשוט והבנה של סיטואציה, קונטקסט, ניואנסים, ועוד כמה מילים לועזיות. מה, אין אף שוטר חצי-בכיר או אפילו פרקליט מתחיל שאומר לשוטר התורן "עזובות'ך, זה ספר לקריאה לא לחקירה פלילית"?

ודאי שההזדעקות הכללית בציבור הציוני-דתי היא בגלל כבודה של תורה, אבל במחשבה נוספת, נראה לי שלא רק בכבודה של תורה, אלא גם בכבודם של משטר ומשטרה מדובר. אם הם כל-כך לא מבינים מה הם עושים, יש כנראה מקום לדאגה. ועל כן הנני מברכם בכל מילי דמיטב ובכל אשר יפנו יצליחו ויפוצו מעינותיהם חוצה ומלאה הארץ דעה.

פורסם במקור ראשון.

חבר הכנסת הרב חיים אמסלם צודק בכל מילה שהוא אומר. על לימודי הליבה, ועל הגיור ועל התורה ועל העבודה ועל הליטאיות המכלה כל חלקה טובה בש"ס ובחיים הדתיים שלנו. הוא מציע חרדיות נינוחה יותר, ספרדיות שלא מתכתשת עם כל העולם, אלא חיה חיי תורה בתוך החברה היהודית והישראלית.

בדיוק בגלל זה הם כועסים כל-כך. כי הש"סניקים בכנסת הם קודם כל חרדים ורק אחר-כך ספרדים. הם מפחדים לחשוב לבד, להתבטא באופן עצמאי, לבחון מפעם לפעם חלק מהמוסכמות שהם מדקלמים באופן כל-כך אוטומטי. אני רואה אותם יום-יום והם לא מסוגלים להביע עמדה עצמאית על גיוס בחורי ישיבות ואפילו לא על הארכת שעון הקיץ. הכל הם רואים בשחור-לבן ובעיקר בשחור-שחור.

והנה בא אחד, מר אמסלם ייקרא מעכשיו כסגנון עדות החרדים, ומעז לחשוב לבד. לחשוב לבד זו העבירה הכי חמורה בחרדיות, והלז עוד פער פיו לבלי חוק והוא מצטט פסוקים ומסתמך על מקורות ואומר דברים יהודיים ופשוטים ובהירים כל-כך, שהם פשוט רועדים מפחד שיראו כולם שבפרשת עמנואל הם התנהגו כנמושות, ושבכל סוגיה העומדת על הפרק הם עבדים נרצעים לא של "דעת תורה", אלא של הפחדים שלהם ממה-יגידו בחצרו של הרב אלישיב ובדגל התורה.

ולפיכך הם מכנסים את ה"מועצת" ואת הרב עובדיה ומשסים אותו במורד העצמאי, ומוציאים פשקווילים ודברי נאצה ואת כל מיני התרגימא שהחרדיות האשכנזית מתמחה בהם עד זרא, אבל יותר. כי הם עסוקים בלהוכיח שהם לא פחות חרדים, לא פחות מפחדים מקורט של מחשבה עצמאית.

צפויים לרב אמסלם חיים קשים בקרוב. החיבוק הפומבי שהוא זוכה לו מחילונים ודתיים הוא לצנינים בעיני החרדים. כאילו עוד הוכחה שהוא "חצה את הקווים" הלנו אתה אם לצרינו? את הגידופים מעיתוני החרדים הוא מקבל בקול רעש גדול, ואילו את המוני המחמאות והעידוד מחרדים רבים הוא מקבל בשקט בפקס' ובמייל הרוטט בלשכתו.

לבי לבי עליו. עכשיו גם יגידו שהוא "משוגע" ו"בעייתי". נוטלי השוחד מקרבם אף פעם לא הוחרמו, גם לא הכזבנים והזייפנים ושאר עבירות שבתורה שהנייר לא סובל. נהפוך-הוא, בצהלות רקדו עמם בצאתם ובבואם מבית הכלא. אבל ככה ייעשה לאיש אשר יעז להציע דרך של מתינות דתית ספרדית.

אצלנו, בציבור הציוני-דתי, ספרדי ואשכנזי, יש רבים שמתרפקים לא פעם על החרדיות. כי באמת יש בחרדיות מידה רבה של אהבת תורה ויראת שמים ונחמה ואהבת חסד וסולידריות יהודית. אבל בתוך החבילה החרדית שוכנת גם בכל כיעורה הדיקטטורה המחשבתית, הטלת האימה על כל מי שמוציא רגל מהעיגול. בשם שמיים, בשם הערצת רבנים והצייתנות העיוורת נעשים המעשים המחפירים ביותר כלפי אלוקים ואדם. אין מה לקנא.

מוקדם לדעת אם תירקם ברית פוליטית עתידית בין ציונים-דתיים לבין חרדים מסוגו של הרב אמסלם. אבל ברית מחשבתית ורעיונית ודאי שקיימת. והנה מתרקמת מחדש זיקה נפשית בין אשכנזים וספרדים שלא עסוקים רק בסתגרנות אלא בבניית גשרים והבנות. לא חלילה בהתרסה נגד גדולי תורה, אלא מתוך כבוד ומתוך הבנה כי מותר לאיש המאמין לחשוב ולשאול ולבחון מהי דרך של חיים שיש בהם יראת שמים. בלי להיחרד כלל.

הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי-מפד"ל החדשה

חילונים-מקצועיים הופכים את שעון הקיץ לזירת קינטור בשם כוחות האור, והדתיים בתגובה מתייצבים אוטומטית למען הפרינציפ הקדוש. אחלה הצגה. מאמר בYNET.

הוויכוח השנתי הזה של "שעון הקיץ בעד ונגד" הוא כל-כך מאוס, שאני כמעט מועל בתפקידי כשאני לא ממש משתתף במשחק התפקידים שהועידו לי. לפני איזה מאתיים שנה חרדי אחד זעק שהמשך שעון הקיץ בחודש אלול ותשרי יחריב לו את הסליחות או את השבת או יוסיף לו שעה ביום כיפור (שעה שלמה! ביום כיפור! לצום! איך אפשר?) ומאז, כולנו, חילונים וחרדים, דתיים ומסורתיים מבוססים בשעשועון-השעון הזה שנשמע כמו שיעור חברה מהסבנטיז. נדמה לי שגם אני בשנת 1865 או שמא היה זה בתשי"ג התפתיתי להאמין בשטויות האלו, ובטח הטחתי את הטיעון המופרך הזה בשם הדתיים לדורותיהם. כי אנחנו הרי בתבנית קבועה: הדוס צריך לטעון טיעונים של דוסים והחילוני חייב לכעוס על הכפייה הדתית.

הריני מודיע קבל עם ועולם כי למרות שאני דוס, אני בעד הארכת שעון הקיץ עד נובמבר ועד בכלל, ואם תבקשו את דצמבר לא אגיד לא. ולמרות שאני צם ביום כיפור בשיטת הכל כלול (לא אוכל, לא שתייה) אני בעד שעון הקיץ. מי שקשה לו להיות ער עוד שעה של צום, יכול להתחיל את התפילה בשמונה בבוקר במקום בשבע. גם הטיעונים על חילול שבת לחילונים ובעיות בשעת הסליחות לספרדים נשמעים יותר כחלק מריטואל הוויכוח מאשר כטיעון אמת.

עכשיו, אחרי שגיליתי את עמדתי האמיתית בעד המשך שעון הקיץ, אני רוצה בכל זאת להעיר משהו ברנז'אי. התקשרה אלי תחקירנית-טלוויזיה אחת ושנייה ושלישית וביקשה לשמוע את דעתי "כחבר כנסת דתי". אם לדייק: היה לה כבר את ניצן הורוביץ או חילוני אחר במקצועו עם הדעה שלו נגד הדתיים החשוכים, וכעת הם תרים אחר דוס ידוע שינבח בתוכניתם את הדעה ההפוכה.

תאמינו לי שאני מכיר היטב את הסט של הטיעונים בעד חזרה עכשיו לשעון החורף: "סליחות! יום כיפור! רגשות הציבור הדתי!". ואני גם יכול להוסיף (וזה דווקא טיעון טוב) שאי אפשר לשנות את ההסכמות בכל פעם שלחילונים מתחשק. אבל איכשהו הסגרתי לתחקירנית את עמדתי האמיתית שאני דווקא בעד שעון הקיץ. הו, הייתם צריכים לשמוע את נימת האכזבה בקולה, כשצילצלת רעד קולך: שלחו אותה להביא דוס חי ומפרפר כדי להתווכח עם החילוני הצודק, והנה הם מקבלים דוס שבסוגיה הזו דווקא מסכים עם החילוני. הלך האייטם? לא, אומר עורך התוכנית, אנחנו ניקח שוב את הש"סניק התורן שיצעק "סליחות! יום כיפור! רגשות!" כדי שיהיה ויכוח טוב בטלוויזיה. ההצגה חייבת להימשך.

תוכניות המלל וגם הזירה הציבורית רוצות אותך בתור דוס מן המניין: קצת כפייה דתית, אפס מורכבות, טיעונים מקוממים בסגנון צעקני והביתה. אם אתה מוכן גם להפריע באמצע הצגת תיאטרון זה בכלל יהיה גדול כי לכך נועדת וככה אנחנו אוהבים את הדוס הימני שלנו. אפילו חלק מהדתיים-עצמם כבר רוצים אותך כך. הם התרגלו שאם במשחק התפקידים כל החילונים הם בעד, אתה חייב להיות נגד. הרי בשביל מה שלחנו אותך לשם? חילונים-מקצועיים הופכים את שעון הקיץ לזירת  ניג'וס וקינטור בשם כוחות האור נגד חרדים כי יש להם הזדמנות, ואלו בתגובה הפכו אותו לפרינציפ קדוש. אחלה הצגה.

הריני להודיע בזאת אפוא כי אין שום חשיבות ועניין דתי או אינטרס סקטוריאלי בסוגית הזזת השעון. מבחינתי ובתוקף תפקידי תמיכה בקיצור שעון הקיץ אינו יותר "עמדת הציבור הדתי" ושכל אחד ימצא לו עמדה בעצמו. לתורת ישראל וגם לציבור הדתי יש עניינים הרבה יותר דחופים ועקרוניים מהשטות התגרנית של שעון הקיץ.

נו, אז נשארתי הפעם בבית ולא הופעתי בטלוויזיה או ברדיו. לא שש-עם ולא חמש-בלי, ואפילו לא שבע-אולי. כלום, נאדה. אפילו מהרדיו החינוכי של תיכון רוגוזין (לכל התיכונים קוראים רוגוזין?) לא התעניינו. הם כולם מצאו מישהו שיספק את הסחורה האוטומטית עם "לא יעלה על הדעת ויפה שעה אחת קודם".

בשנה הבאה, באותה שעה, אותו ויכוח. אז שתהיה גם לכם שנה טובה בשעה טובה.

]]> http://www.uriorbach.co.il/1343/feed/ 1 http://www.uriorbach.co.il/1282/ http://www.uriorbach.co.il/1282/#comments Sun, 11 Jul 2010 11:09:58 +0000 ‫עידית‬ http://www.uriorbach.co.il/?p=1282 הרב עמיטל, ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון, דרש מתלמידיו לחשוב לבד. היתה לו כריזמה של מורכבות ומתינות סוחפת. הוא התנגד למעורבות של רבנים בפוליטיקה אבל ייסד בעצמו מפלגה פוליטית; הוא הקים את הישיבה הראשונה ביהודה ושומרון אבל הביע תמיכה בפשרה טריטוריאלית. רבים מתלמידיו המובהקים נמנו עם ראשי מחנה המתנחלים בעוד שרבם היה שר מטעם מימד השמאלית. הוא רצה בארץ ישראל קודם כל כבסיס לריבונות של מדינה ושל חברת מופת יהודית.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אדוני השר, הרבנות הראשית היא הגוף העליון המופקד על ענייני הכשרות במדינה. באתר האינטרנט של הרבנות הראשית מתפרסמים מעת לעת עדכוני כשרות אך חסרה רשימה אחת מסודרת המתעדכנת און-ליין ובה רשימת כל המוצרים, המפעלים ובתי האוכל במדינה, האם הם מחזיקים תעודת כשרות ומאיזה סוג.

שאלותיי: 1.  האם בעיה זו מוכרת למשרדך?

2. כיצד תפעל לשדרוג האתר והנגשת מידע חשוב זה לכל אזרח המבקש לקבל בזמן אמת נתונים לגבי כשרותו של מוצר או מקום בו הוא מבקש לאכול?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

עם פירוק המשרד, הרבנות הראשית כפופה למשרד ראש הממשלה. כפי שידוע לי עכשיו מידיעה אישית,  כל רבנות ראשית יש לה את האתר שלה ומי שאין לה, זה בהקמה, שאמורה לפרסם את המקומות הכשרים בתחומה.  לגבי הרבנות הראשית, אני לא מסוגל לתת לך נתונים, הדברים הם מאוד דינאמיים, יש עדכונים יום יומיים, יש הסרות כשרות, עדכונים חדשים, אין ספק שאתר כזה הוא נדרש, נצרך. אם אתה שואל אז  ודאי שבדקת וחזקה עליך שאין דבר כזה.

גם כאן  אשמח מאוד להפנות  את תשומת לב מנכ"ל הרבנות הראשית, ששוב, כפי שאמרתי, אינו תחת האחריות המיניסטריאלית שלי  אלא תחת אחריותו של משרד ראש הממשלה.

אורי אורבך (הבית היהודי):

שתי שאלות, אם כן: אז מי אחראי על הרבנות הראשית? אתה אומר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אז למה השאלה הזאת הופנתה לשר הדתות?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אתה יודע שהרבה שאלות הקשורות לדתות ולדת במדינה, יש מקום לשאול אותן – - -

אורי אורבך (הבית היהודי):

הבנתי. והשאלה השנייה היותר חשובה, אז על מה אתה אחראי, אדוני השר?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

על שירותי הדת היהודים.

אורי אורבך (הבית היהודי):

לא כולל הרבנות הראשית.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

לא כולל הרבנות הראשית. הרבנות הראשית כפופה – - -

אורי אורבך (הבית היהודי):

אני פשוט רוצה להתעדכן כדי שאדע לאן להפנות את השאלות הבאות שלי.

היו"ר ראובן ריבלין:

חבר הכנסת אורבך שואל שאלה, הרבנות הראשית נותנת שירותי דת ליהודים?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

נכון.

אורי אורבך (הבית היהודי):

לא, הרבנות הראשית נותנת שירותי ליהודים, אבל משרד הדתות לא אחראי על הרבנות הראשית שנותנת את שירותי הדת האלה.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

על חלק משירותי הדת.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אתם משרד הדתות החדש מה שנקרא.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

נכון. ואם תרצה, אני אזכיר גם לשואל וגם ליושב ראש, שגם בקדנציה הקודמת המשרד הוקם לאט לאט, זה היה לצנינים בעיני רבים, ולכן הסמכויות נשארו עדיין מפוזרות, וטוב שכך בינתיים.

היו"ר ראובן ריבלין:

אבל למה ראש הממשלה צריך את הצרות האלה? מה זה, סכסוך בין האשכנזים – - -

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

לא. אני לא מצפה שחבר הכנסת אורי אורבך ישאל את ראש הממשלה, אלא ציינת את האחריות המיניסטריאלית מאחר ושאלת את השר לשירותי הדת, אבל אני מצפה ממך שתפנה את השאלה הזאת למנכ"ל הרבנות הראשית או לרבנים הראשיים.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אבל מי אחראי עליהם?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אמרתי לך שלא.

אורי אורבך (הבית היהודי):

אני לא רוצה לחזור למקום מבלי לדעת מי האחראי על הרבנות הראשית.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אמרתי, האחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה.

אורי אורבך (הבית היהודי):

מי אחראי, לא מיניסטריאלי, מי יכול לתת לי תשובה לשאלה?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

מנכ"ל הרבנות הראשית.

אורי אורבך (הבית היהודי):

כן, אבל אם אני לא אהיה מרוצה מתשובה של – - -

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

הרבנים הראשיים.

היו"ר ראובן ריבלין:

כבוד השר, אתה לא רק שר, אתה חבר כנסת מהמעולים. הוא שואל אותך שאלה, אני מפנה לממשלה שאלה, אתה אומר לו, תפנה לרבנות הראשית. הוא לא יכול לפנות לרבנות הראשית אלא כאזרח. הוא כחבר כנסת בא הנה ורוצה לקבל תשובות שאזרח לא יכול לקבל ולכן הוא שואל את האחראי המיניסטריאלי. השר אומר, תשאל את ראש הממשלה.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אז אני אומר לכם, רבותי, חוק יסוד: הממשלה, תבדקו, האחריות המיניסטריאלית – אל תפלו מהכיסא – האחריות המיניסטריאלית על הרבנות הראשית היא של ראש הממשלה.

אורי אורבך (הבית היהודי):

זה כמו המערכון של הגשש – מי האחראי? מי המפקד? הוא.

היו"ר ראובן ריבלין:

אז אדוני יאמר תפנו לראש הממשלה, ולא תפנו לרבנות הראשית.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

סליחה. אמרתי לחבר הכנסת השואל המלומד, ידידי חבר הכנסת אורי אורבך, שהאחריות המיניסטריאלית היא של ראש הממשלה. הוא הובך מזה שהוא הולך לפנות לראש הממשלה בסוגיה כזאת, אז הוא שאל שוב ואמר: למי אני יכול לפנות. נתתי לו, כמעין תחנת אינפורמציה, ואמרתי לו: אם אתה לא רוצה לפנות לראש הממשלה, תוכל לפנות למנכ"ל הרבנות הראשית.

אורי אורבך (הבית היהודי):

לא נלך על זה לרבנות.

היו"ר ראובן ריבלין:

רוב שירותי הדת שמקבל יהודי בארץ הזאת באים לו מהרבנות. אם הממונה על שירותי הדת לא אחראי על הרבנות מיניסטריאלית – -

אורי אורבך (הבית היהודי):

אז על מה הוא ממונה?

היו"ר ראובן ריבלין:

- -  אז על מה הוא ממונה? אני הייתי מקים קול זעקה, ועם כישרון כמו שלך, זה פשוט לבזבז.

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אמרתי – - -

אורי אורבך (הבית היהודי):

האם אתה שר ללא תיק הדתות?

השר לשירותי דת יעקב מרגי:

אני חושב שזה נושא חשוב וטוב שהיושב-ראש חידד את זה. אמרתי, וטוב שכך סיננתי בין המשפטים כשהשבתי קודם, כי אני חושב שהמשרד כשפורק עבר טלטלה קשה. לא היה אחראי ולא חכם ולא צודק שמייד עם כניסתי לתפקיד או כניסתו של קודמי לתפקיד להחזיר חזרה את כל האגפים בגודלם המסיבי ללא רה-ארגון רציני בכל סוגיית שירותי הדת ומבנה המשרד.  לכן טוב שכך שבינתיים זה מפוזר. ברגע שהמבנה הארגוני של המשרד יעמוד על תלו, האוצר ונציבות שירות המדינה וכל מי שנוגע בדבר ייתן את המענה למה שצריך כדי להקים משרד גדול וראוי, נעביר את האגפים אחד לאחד, לאט-לאט.

אורי אורבך (הבית היהודי):

טוב, תודה.

קשה להיות יהודי. יותר קשה להיות יהודי דתי. עוד יותר קשה להיות יהודי דתי במונדיאל. ובכל זאת, על המשחק בין אורגוואי לגאנה אני מסוגל לוותר בקלות בליל שישי. הקידוש עדיף על הכיבוש, ואין בי אפילו שמץ של טרוניה כלפי שמיא בסגנון צדיק ורע לו.

אבל המבחן האמוני האמיתי, שבו אעמוד אגב בגבורה, צפוי למחרת. בעצם יום שבת קודש ארגנטינה תפגוש את גרמניה למפגש בין שתי הנבחרות הסוחפות במונדיאל הזה. בחמש זה מתחיל ובשבע זה נגמר, עמוק בתוך רחבת ה-16 של שבת קודש. למה? למה? למה?

אם היו מתייעצים איתי הייתי משכנע אותם שאם הגויים כבר מחללים שבת, שיעשו זאת הספרדים נגד הפרגוואים. אבל לא התייעצו איתי ואני איאלץ לחכות עד צאתם של שלושה כוכבים בשמים כדי לדעת מה העלו ברגליהם הכוכבים על המגרש.

ובעניין יום שישי בו ייפגשו הולנד וברזיל – כאן העסק מסובך מזווית אחרת. חילול שבת הוא עבירה שבין אדם לבין ריבונו, אבל צפייה בכדורגל עם כניסת השבת במקום לתת יד להכנות הוא עבירה שבין איש לאשתו. יום שישי את יודעת, אני אומר לה, יש בעיר מסיבה. והיא תבין בוודאי. החשש הגדול ביותר הוא מתיקו בין שתי הפיבוריטיות שלי. תיקו פירושו הארכה. הארכה היא בדרך כלל פנדלים, ופנדלים זה כבר ממש בתוך השבת.

שבת פרשת פנחס נכנסת ב-19:29 בתל אביב. המשחק מסתיים כולל מחצית וזמן פציעות ב-18:55 בערך. ההארכה מסתיימת ב-19:30 לכל המאוחר. פנדלים זה כבר בתוך השבת, ודאי לדעת המחמירים. אם אפשר, ריבונו של מונדיאל, אלוקי האוהדים- בבקשה בלי תיק"ו בתום 120 דקות. זו תהיה בעיטת עונשין לא מוצדקת לכל המאמינים, אבל נקבל כל גזירה באהבה.