על הלל הזקן מסופר כי פעם אחת, בראשית דרכו, לא היה לו כסף להיכנס ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון והוא עלה לגג אל הארובה ושכב שם בשלג ושמע משם את רבותיו. זה מדרש ידוע מאוד. בחינוך הדתי מהללים את מסירותו של הלל ללימוד התורה עד שהוא מוכן לסכן את חייו בשביל כך. אבל אנחנו שוכחים לפעמים לציין שהלל נשאר בחוץ כי לא היה לו כסף לשלם. אולי צריך לחשוב גם על כך ששכר לימוד גבוה ותשלום עבור לימוד תורה גורמים לכך, בין שאר המניעות, שרבים לא יכולים להרשות לעצמם ללמוד תורה. האם התורה היא של כולם, או שייכת רק למועדון סוגור ואליטיסטי?

הלל נהיה הלל הזקן, מגדולי התנאים. אבל מי יודע כמה היללים הפסדנו בגלל זה? כמה "שומרים" שעמדו בשער מנעו מתנאים ואמוראים וחכמי הדורות להיכנס וללמוד? ומי יודע כמה כאלו שלא היה להם את העקשנות והכוח של הלל המשיכו בדרך אחרת?

לימים אותו הלל הוא זה שאמר "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". באבות דר' נתן מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין זה: "והעמידו תלמידים הרבה: שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".

כי הלל זכר כל ימיו כיצד התחיל. כיצד בגלל מטבע אחד שחסר לו להיכנס לבית המדרש הוא נשאר בשלג, בחוץ. וגם על זה אמר הלל ברבות השנים: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך. וקיבל כל תלמיד כפי שהוא. חג מתן תורה שמח לכולם.

הפעם מתארחת בבלוג מיכל אורבך שהיא אשתי ותלמידה במתן ירושלים. הנה קטע (מצוין, אבל אני לא אובייקטיבי) שכתבה לבלוג באתר של מתן.

רצוא ושוב עם לוט / מיכל אורבך

בגיליון פרשת השבוע "שבתון" המחולק בבתי כנסת ברחבי הארץ בשבת הקרובה מתפרסם מאמר אקטואלי הנסמך על קשר לפרשת השבוע ויגש. העובדה שהמאמר מופיע כאן איננה פוטרת את הקוראים מלגשת לבית הכנסת בשבת הקרובה ולקרוא את המאמר על נייר העלון עצמו.

אל תרגזו בדרך

כשיוסף מתוודע לאחיו ושולח אותם לארץ כנען להביא את יעקב אביהם, מספרת התורה על בקשתו מהם: "ויאמר אליהם: אל תרגזו בדרך". רש"י (בראשית, מ"ה, כ"ד) מקדים באופן חריג את פירוש הדרש לפירוש הפשט ובוחר בפירוש הזה: "אל תרגזו בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך". ופירוש שפתי חכמים מוסיף: "אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר, ואין דעתכם על הדרך ומתוך כך טועה אתכם הדרך, כלומר: תתעו".

מה יש בעיסוק בדבר הלכה שיכול לגרום לסטות מן הדרך? מדוע סבורים חכמים, ורש"י בעקבותיהם, כי זו משמעות הבקשה של יוסף מאחיו?

בלי לרמוז שום דבר לימינו אבל גם בלי לא-לרמוז אומר רק זאת: כשאנשים דנים בדבר הלכה הם זקוקים לכובד ראש, ליישוב הדעת, לבית המדרש. כשאדם הולך בדרך ועסוק בטרדותיה הוא יכול לגרוס, לשנן ולעסוק בדברי תורה "בלכתך בדרך". אבל הריכוז שדורש לימוד ההלכה עלול להפריע לו במטרה שאליה הוא מכוון כרגע, להגיע למחוז חפצו בשלום. אם יתווכח ויתעמת עם חברו בענייני הלכה, הם עלולים להגיע למריבה ולכעס ולתעות בדרך. כל אחד יבחר בדרך משלו במקום ללכת ביחד.

נדמה לי שהוויכוח האחרון בסוגיית הסרבנות וישיבות ההסדר מבהיר את הפסוק הנפלא הזה. מי שמחפש את השאלה "דעתו של מי קודמת – דעת הרב או דעת המפקד?" הוא כמי שעוסק בדברי הלכה באמצע הדרך. הרי ודאי שמדובר בשאלות גדולות והרות-גורל מאוד שנוגעות לשורשי הדברים: מהו מעמד המדינה היהודית מבחינה דתית והלכתית? מהי עבירה שהמדינה ושריה עושים ומהי אחריותו של החייל היחיד? והאם פקודת עקירת יישובים חלילה היא עבירה הלכתית או ששיקול הדעת הביטחוני העומד מאחוריה – גם לו יש תימוכין הלכתיים (פיקוח נפש וכד')?

השאלות הללו נשאלות בחללו של עולם ושל אולם בית המדרש וטוב שהן נידונות. אולם נדמה לי שהרצון להכריע בשאלות שהן פילוסופיות ותיאולוגיות במהותן הכרעה ברורה, חד-משמעית, 'הלכתית', הוא שורש כל הצרות שמתרגשות עלינו מעת לעת. הכרעה בסוגיות אלו גורמת ל'אל תרגזו בדרך' של דורנו וגם של הימים האחרונים.

כעת השאלה הגדולה של הדור היא הדרך המשותפת של בניית המדינה והחברה בארץ ישראל. ישיבות ההסדר כשמן כן הם: הסדר בין הציבור הדתי לבין מדינת ישראל. שותפות בה כל צד מוותר מעט למען הדרך המשותפת. המדינה 'מוותרת' על שירות מלא של קבוצה גדולה של בחורים דתיים, והציבור הדתי 'מוותר' בכך שהוא שולח את בניו למקום בו שמירת אורח חיים דתי קשה יותר מבישיבה. ובצד הוויתורים יש גם רווחים ברורים לכל צד בהסדר הזה.

והנה באים רבנים נכבדים ובעלי זכויות ומעלים את השאלה דעתו של מי קודמת: הרב או המפקד? וכבר התשובה ברורה להם וטמונה בגוף השאלה: ודאי שדעתו של הרב, אם כבר שאלתם. ודעת הרב היא כמובן דעת ההלכה ולך תתווכח עם ההלכה. ועוד מוסיפים ר"מים ומחנכים כי דעת אלוקים היא מעל חוקי המדינה ופקודות הצבא וממילא אנחנו פטורים מכל דיון, כי הם הרי באים בשם השם ואילו המדינה והצבא ושר הביטחון הם בכלל חילוניים ומה הם מבינים.

מי שמביא את השאלה העדינה על הסרבנות להכרעה ציבורית והלכתית, הוא זה שנוהג בניגוד לעצתו של יוסף הצדיק שביקש מאחיו גם שלא לפסוע פסיעה גסה (רש"י, שם). מי שרוצה להעמיד את כל השותפות במדינה רק על אדני ההלכה, כמובן כפי שהוא עצמו תופס את ההלכה, מביא לכך שכולנו נתעה בדרך. במקום להתקדם ולהגיע נעסוק במריבה  ובדיון  שכולו פסיעה גסה של רמיסת השותפות בין תורה למדינה, בין דתיים לחילונים. לא זו הדרך.

הפסוקים הנפלאים האלה מבטאים את תחילת מנהיגותו של משה רבנו. כבר בתחילת דרכו הוא מושיע שלוש פעמים. הוא מציל את העברי המוכה מידי מכהו המצרי והורג את המצרי. הוא רואה שני עברים, בני עמו, נצים. הפעם הוא לא מפעיל כוח אלא רק נוזף בזה שהיכה את אחיו. בפעם השלישית הוא מציל את בנות יתרו מגסות הרוח ומהפראות של רועי צאן המנצלים את חולשתן ומגרשים אותן מן הבאר.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".

שלושת קטעי הביוגרפיה הרצופים הללו מציגים פנים מורכבות של הנהגה ראויה. בעיני אלו כללים לכל מנהיג, ממשה רבינו ועד היום. אז הנה שמונה עצות לאנשי ציבור שכדאי לשנן בקורס למנהיגות על שם משה רבינו:

1. תהיה רגיש למצוקתם של אחיך. אל תשב במשרד כל היום, אלא צא ותראה בסבלותם.
2. אל תחשוש להשיב מלחמה שערה נגד מי שמתנכל לאחיך.
3. המלחמה חייבת להתנהל בתבונה ובזהירות. גם משה הביט קודם להיות בטוח שאין שם איש הרואה אותו.
4. אל תעמוד בצד כשבני עמך מתקוטטים. זה כן עניינך.
5. הם לא יגידו לך תודה שהתערבת. האנשים לא אוהבים שמטיפים להם מוסר. "תראו מי שמדבר" הוא הפתגם החביב על יהודים.
6. זכור! בני האדם לא ממהרים להתקומם נגד אלו שרודים בהם ומענים אותם, אבל הם לא מוכנים לסבול שמישהו מתוכם יגיד להם מה לעשות.

פורסם ב-ynet במסגרת פרוייקט מיוחד.