אישה אחת מתה. בגלל שהיא מתה היא לא הגיעה בבוקר לעבודה, כך שלא היה מי שינקה את המשרד. שאל המנכ"ל למה לא נקי אמרו לו שהעובדת ניקיון מתה. אמר המנכ"ל: מי, הרוסייה? לא, אמרו לו, סימה, הנמוכה הזאתי. המנכ"ל לא זכר אבל אמר: אם אני אראה תמונה אני בטח יזכור, אבל שישלחו עובד אחר. שלח הקבלן עובד אחר, שיהיה נקי. וגם אמר לאורנה מהכוח-אדם: חבל שלא הודעתם לי קודם, בגלל שלא ידעתי נוצרה אי-הבנה, ובגלל האי-הבנה לא שלחתי מישהו אחר, מאמי.

בצהריים היתה ההלוויה. הוועד לא שלח פרחים כי המנוחה היתה עובד-קבלן, ועובדי קבלן לא זכאים לזר, על מודעה אין מה לדבר, אבל סימה מההנהלת חשבונות יצאה שעה קודם והלכה להלוויה כי היא היתה קצת מיודדת עם המנוחה, שלום-שלום כזה. הקבלן רצה לשלוח גם זר, עם "יזכור" באמצע, אבל שכח והאמת שגם לא היה לו עם מי לשלוח כי בדיוק היה צריך דחוף 22 מאבטחים לאירוע חגיגי שנפל ככה פתאום ולא היה לו מישהו פנוי.

אישה אחת מתה. אבל בצהריים כבר שלחו עובדת אחרת שתנקה במקומה. עכשיו נקי והכל בסדר.

המילה חנטריש די יצאה מהלקסיקון. פירושה המילולי הוא "הפכפך", אבל השימוש במילה מוכר בהקשרים נרחבים יותר. זה ביטוי כולל, תלוי בהקשר, להבלים, טראש, וולגריות, רמה נמוכה, זיוף והגזמה, שמאלץ. בעצם כל מה שהוא לא רציני יכול להיקרא חנטריש. מסביב לפרשת שליט יש הרבה חינטרושים, והתקשורת היא המקום בו מרבצי החנטריש הם העשירים ביותר. דווקא עכשיו, המילה חנטריש העסיסית, המתנגנת והמדוייקת, כבר לא באופנה. אנו מחזירים בזאת את החנטריש לשימוש בחמש הערות:

חנטריש 1. אפשר להסכים להחלטת ראש הממשלה בעניין שליט, אפשר להתנגד לה, אבל היא לא "החלטה אמיצה". זו בכל אופן, לא החלטה אמיצה יותר מאשר ההחלטה שלא לשחרר מחבלים תמורת החייל החטוף. כי מהו האומץ? אומץ הוא לעמוד מול התנגדות ציבורית רחבה, לעמוד על דעתך בניגוד לכל מה שסביבתך אומרת. אבל כאן? הרי התקשורת אוהדת את העניין, הציבור תומך ברוב מוחץ בעיסקת שחרור, במשך שנים מתנהל פה קמפיין אדיר (ומזיק!) בעד עיסקת חילופין. הלחץ פשוט עבד, אולי נוצרה גם הזדמנות, ייתכן והמחיר ירד במקצת. אולי מדובר בהחלטה הכרחית בהתחשב בנסיבות ובעיתוי, אבל לא מדובר בהחלטה אמיצה, משום שלא נדרש אומץ מיוחד כדי להחליט על עיסקה כזו. פשוט נדרש להחליט. עד עכשיו נתניהו החליט שלא, עכשיו הוא החליט שכן. אין פה אומץ ואני מקווה שנתניהו לא יתמכר למחמאות הסרק (מפי שונאיו) על ש"גילה מנהיגות".

חנטריש 2. אין לי כוח לכל החיבורים האלה שכותבים בעיתונים. חיבורים, בניגוד למאמרים פובליציסטים או פרשניים, אלו קטעים כאלה סמי-רגשניים על "העיניים הבוכיות של אביבה" ועל החדר שמסדרים עכשיו לגלעד שלנו, ועל כתפיו הצנומות של חייל אחד וכל החנטריש הזה. חיבורים הם טקסטים שכל ילדה בכיתה יו"ד יודעת לכתוב ומשום מה עיתונאים חושבים שתפקידם זה בעיקר לרגש אותנו. תרגש אותי, רפי. ובכן, תפקידו העיקרי של עיתונאי בעמודי החדשות והדעות הוא להחכים אותנו, להעשיר אותנו בידיעה, בעמדה, בנקודת-מבט חדשה. לא בחיבורי שמאלץ ילדותיים.

חנטריש 3. ברגישות, ברגישות, ברגישות. לאף אחד, אבל לאף אחד אסור לפגוע, להשחית או לקשקש על אנדרטאות של רבין או של כל אחד אחר. כל הרחמנויות וההבנות וההתחשבות ברקע של המקשקש, טובות במסגרת טיעונים להקלה בעונש.

חנטריש 4. החלטת הממשלה כבר התקבלה. עכשיו אפשר לשמוח בקול עם משפחת שליט ולדאוג בשקט מהסכנות החדשות. במקום זאת נוהגים אצלנו לדאוג בקול רם, ובקושי לשמוח. כאילו גלעד שליט הוא בכלל אויב. תיכף יוציאו לו דין רודף. יש להזכיר לעצמנו שגם דאגה בקול רם ואזהרות צעקניות הן סוג של כסתו"ח. כן, כשיקרה חלילה פיגוע תמיד נוכל לומר שצעקנו, הזהרנו, התרענו, אמרנו לכם. שוב נצא צודקים. כרגיל. זה הזמן לשמוח עם משפחת שליט ועם עם ישראל.

חנטריש 5. התחרות החופשית עלולה להשאיר את גלעד כלוא. הקרב על הראיון הראשון, הצילום הבלעדי, החיבוק הפוטוגני ולמי יש צילום, סינק ואינסרט יותר מעניין יטריפו את המערכת התקשורתית. גלעד יוצא מהכלא, האם "התחרות החופשית"תיתן לו לצאת לחופשי?

(אתר גלובס 16.10.11)

.

העוצמה והגסות בה ערוצי התקשורת עטים על מרגלית צנעני מעוררת בי גועל. באותה הגזמה והערצה בה בונים אצלנו סלבריטיז, ככה רומסים אותם עד עפר בשעתם הקשה. סלבריטיז אני כותב ואינני מתכוון למרגלית צנעני הזמרת הנהדרת, אלא ל"מרגול" – לכל ההו-הא מסביב, כשופטת בכוכב נולד, כדמות מתראיינת בכל מקום עד שתוצרי הלוואי של הזמרת נהיים כבר חשובים יותר מהמוזיקה עצמה.

לכן גם "ההתבטאות" שלה נגד 'הצפונבונים' עוררה כזה הד. אף שלא הסכמתי עם תוכן הדברים ולא התפעלתי מסגנונם, וגם לא הפרזתי בחשיבותם, הזדהיתי לחלוטין עם הזכות המוחלטת שלה להעביר ביקורת על מארגני המחאה, בסגנונה-שלה. ההתנפלות עליה בעניין המחאה הייתה עדרית ומכוערת, סותמת-פיות במובן הכי מובהק של המילה. חבל שמרגול התחילה להצטדק ובאה לשיר בבאר שבע כדי "להוכיח" שהיא לא הובנה נכון. זה רק פגע בה. גם לא שכנע, וגם הציג אותה כמי שנכנעת לבון-טון התקשורתי. גם אכלה את הדגים וגם גורשה מהעיר.

אבל זה כבר חדשות-מרגול משבוע שעבר. השבוע מרגול מככבת בכותרות הפלילים הראשיות. היא פחות מרגול ויותר מרגלית צנעני כפי שהעיר בתבונה בסטטוס שלו ידידי רועי שרון מערוץ 10. עוד חשד או שניים והיא כבר תכונה צנעני בלבד, על משקל דומראני. כך חולפת תהילת עולם.

אין לי שום אמפטיה לעולם התחתון, לסחטנים ולגובי חובות בריונים ושולחיהם. יאללה לכלא. אבל אני מעריך שבסופו של דבר אם בכלל, ינופפו באיזה סעיפצ'יק רבע-פלילי לפיו מרגול ביקשה מאיזה עבריין-צעצוע שידבר עם מישהו על משהו. אני לא אומר זאת מתוך ידיעת העובדות, אלא מתוך מעקב והיכרות מסוימת עם עבודת המשטרה והתקשורת, ובעיקר החיבור ההרסני ביניהם. תאוות הפירסום של כל מיני סגני-משהו במשטרה, מגובה ומלווה בהיסטריה של כתבי הפלילים, פלוס צריכת מיץ-סלבריטיס באופן לא מבוקר, ממיטה עלינו עיתונות עלובה, משטרה חמדנית-פרסום ועוד כמה רעות חולות שאדלג עליהן כרגע. ועל כן, ההדלפות, מה זה הדלפות? אשד גלוי של פרטי חקירה, של כל בדיקה בחשבון הבנק שלה. כי לסלב אין שום זכות לכבוד ולפרטיות, מרגול עכשיו חשודה ולכן נשתה את דמה בקשית. מה עוד שהיא דיברה נגד המחאה, שזה לא קשור בכלל-בכלל, אבל זה בהחלט קשור כי לבנאדם מפורסם שהתנגש בקיר ואפו מדמם, יותר קל גם להוריד נבוט על הראש. בלי קשר כמובן.

תבדוק המשטרה, יחליטו הפרקליטים והשופטים. אין זה מענייני. אני מעיר רק על חוסר האנושיות והכבוד לאדם החשוד בפלילים בכלל, ועל מידת ההגזמה ואובדן החושים כשמדובר במישהו פופולרי. באיזו קלות אנחנו הופכים אדם לנערץ ובאיזו מהירות קופצים עליו כשהוא מוטל על הרצפה. עכשיו מרגול (סליחה, צנעני) היא כבר ממש ראש כנופיית פשע, והעולם התחתון בכלל השתלט על כוכב נולד, וזה "סוד גלוי" שהזמר המזרחי נשלט על ידי אתם-יודעים-מי. כמה הבל ורשעות וטמטום-חושים כדי לבזות זמרת טובה ויקרה. באיזו להיטות חטטנית משטרו-תקשורתית הם פורסים את אבריה, בזים לדמותה. כאילו "מותר" להם: הם הרי בנו אותה אז עכשיו מותר גם להרוס אותה. היא מפורסמת אז היא שייכת לכולם.

אם חטאה בפלילים – תישא נא בעוונה. אבל גם דמו של מי שנחשד או עומד לדין, ואפילו של מי שהורשע – איננו הפקר, רק בגלל שהוא ידוע ומפורסם. והיא אפילו לא איזו פוליטיקאית או אשת-ציבור פורמלית (שאותם כמובן מצווה לבזות ולהשפיל…) אלא זמרת פופולרית.

הדברים הללו לא נובעים רק מתוך חמלה וצער על מרגלית צנעני, אלא בעיקר בגלל חמלה וצער על החברה שלנו, ועל המראה המעוותת שמציגה לנו התקשורת בעזרת "גורמים המקורבים לחקירה". במסווה של דאגה לשלטון החוק, באיצטלה של מאבק בפשע ובאלימות, אנחנו נוהגים בביריונות חוקית, מותרת, מקובלת. זו הרי זכות הציבור לדעת, לגעת, להציץ. כי כולם עושים סיבוב על גב הסלב, כולם רוצים להיות בטלוויזיה. איכס.

המחזאי המנוח חנוך לוין היה ללא ספק אושיה תרבותית. אוהבי תיאטרון מעריצים אותו ומחזותיו ממשיכים לעלות עד היום. הצלם גדי דגון הוא צלם ידוע. הוא תיעד במצלמתו בתמונות סטילס את חנוך לוין ואת מחזותיו ברגעים שונים בחייו המקצועיים. גלריה גבעון הידועה בתל אביב מציגה עכשיו את התמונות האלה על קירותיה ביוזמת אביב גלעדי. בחדשות ערוץ 2 הקדישו בשבוע שעבר כתבה שלמה לתערוכה של הכתב בן מיטלמן. הכתבה עסקה בצלם, בחנוך לוין ובשלושה שחקנים ותיקים שבאו לתערוכה להיזכר במחזאי איתו הם עבדו. המגישה של המהדורה יונית לוי סיכמה את הכתבה בשורה אחת: "רגעים קטנים של איש גדול".

השורות שקראתם עכשיו הן תמצית הסיפור של הסצינה התרבותית בישראל. מעגל הכוח, הקשרים וההקשרים של חוג וסוג מסוים. אני יותר מקנא ממתלונן. בחוגים קובעי הטעם די שתגיד חנוך לוין כדי שתערוכת צילומים שהוא הנושא שלה תהיה ראויה לתערוכה, ושהתערוכה תהיה ראויה לאייטם תקשורתי במהדורה המרכזית. למה? כי בערוץ 2, בדיוק כמו בערוץ 10 או בערוץ 1, או בערוץ 8 או בערוץ 99 או אפילו בנשניונל גיאוגרפיק הישראלי שולט אותו טעם, אותם גיבורי תרבות, אותם קודים, אותה שפה, אותם רגעים קטנים של אנשים גדולים ורגעים גדולים של אנשים קטנים. ככה זה.

הם (המחזאי-התיאטרון-הצלם-היזם-הגלריה-הכתב-המגישה) בדיוק כמו קהילה חרדית: מוישה מספר ליענקי שהרב כהן היה תלמיד של החזון-איש ויש לו 100 תמונות שלו. אז יענקי מספר לדוביד מהשבועון החרדי על האוצר והשבועון החרדי פורש כתבת ענק על התלמיד ועל הצלם ועל הרב שלמד עם החזון איש ועל החזון איש עצמו כמובן. רק יש 'להבדיל' אחד: החרדים מפרסמים זאת לקהל שלהם, שמכיר ומתעניין ומעריץ ומסתקרן. ואילו חסידי חנוך לוין קובעים את הטעם של כלל הציבור הישראלי (למעט אולי החרדים) והם קובעים לו מה חשוב ומה ראוי ומה פחות. חנוך לוין אלוהינו, גדי דגון חסידנו, הגלריה בית כנסתנו, הטלוויזיה כיכר עירנו ואין עוד מלבדנו בשמים ובארץ.

קראתי בכפולת עמודים של אחד מעיתוני הערב, לא זוכר איזה, כתבת ענק על הצעת חוק חדשה של ניסים זאב מש"ס. על פי ההצעה ישראל תעבור לשיטת המושבעים במקום השיטה המשפטית הנוהגת. גיחכתי מתחת לשפמי, לא בגלל שאני תומך או מתנגד (אני מתנגד!) להצעה, אלא בגלל שהיא הצעה מופרכת מבחינת הסיכויים שלה. העובדה שלחבר כנסת יש רעיון כלשהו והעובדה שהוא מעלה אותה כהצעת חוק היא חסרת כל משמעות. אבל לעיתונאי, או לעורך, קצת משעמם לפעמים והוא אומר לעצמו: "הבה נמלא שני עמודים במשהו דרמטי, או פיקנטי, נוסיף טור או שניים של משפטנים בעד ונגד ההצעה. אם יהיה מזל אולי בתוכניות הבוקר ברדיו והערב בטלוויזיה יעשו פולו-אפ לכתבה".

אבל מדובר כמובן בשטויות. אני יכול מחר להציע הצעת חוק ככל העולה על רוחי הרעה ואפילו לנמק אותה היטב, וגם לזכות בכותרות רחבות-היקף בכל העיתונים. אם אבטיח בלעדיות למישהו, בכלל תהיה לי חגיגה שלמה באותו עיתון במשך כמה ימים: עונש מוות למציתי יערות (עונש מוות תמיד נכנס לעיתון); הורדת מס הכנסה ב-50% ואיסור גיהוק במקום ציבורי או שיהוק בפרהסיה.

כי העיתון מתייחס להצעות החוק ולרעיונות של חברי כנסת לא לפי החשיבות והערך האמיתי שלהם, אלא לפי הערך הפיקנטי שלהם, לפי הערך השיווקי-שיהוקי שלהם. עיברות שמות הח"כים שהציעה רונית תירוש, הגבלת מחירי הפופקורן שהציע כרמל שאמה ואפילו הצעתי-שלי לחייב הצבת מאפרה בכניסה לבתי קפה אינם הצעות חוק חשובות. אבל אלו הצעות קליטות, צבעוניות, פיקנטיות שאפשר בקלות למלא איתן רבע עמוד ובמידת הצורך גם כפולה. כשלעצמי אינני מרבה בהצעות-חוק שכאלו מתוך חשש דווקא מכותרות גדולות מדי על חוקים קטנים מדי. יש באמתחתי כמה הצעות חוק קטנות שאני דווקא רוצה להעלות אבל מהסס דווקא בגלל שהן יזכו ליותר תשומת-לב ממה שהייתי רוצה. כן, יש חוקים קטנים וטובים שאולי יעשו אותי קצת יותר ידוע, אבל אין לי עניין להיות ידוע לשמצה. לא כל שיהוק ראוי לשיווק.

לעומת הצעות לא מזיקות אלה, יש לפעמים הצעות מאוד רציניות מבחינת המשמעות שלהן ותחום העיסוק שלהן אבל הן לא מעשיות ובלתי ישימות. הצעתו של ח"כ ניסים זאב כאמור לשנות את שיטת המשפט בישראל היא עניין שראוי לדיון רציני, אבל היא לא יכולה להתגשם כיום ובוודאי לא בעקבות הצעת חוק פרטית של חבר כנסת, ככה פתאום. אבל ההצעה הזו מאפשרת לעיתון להציג חזות של עיסוק בנושא רציני, למרות שגם בעיתון יודעים שאין שום סיכוי שבעולם שההצעה הזו תצלח אפילו את הדיון הראשון בוועדת שרים לחקיקה, אם בכלל תגיע לשם. מושבעים במדינת ישראל? יאללה, יאללה.

הנה עוד הצעות שלא נועדו אלא כדי להיכנס לעיתון וכולן אכן נכנסו לאחרונה בגדול לעיתוני הצהריים ועוררו "דיון ציבורי": ההצעה של רונית תירוש לח"כים לעברת את שמותיהם זכתה לכפולת עמודים ולאיזכורים אין סוף. המכתב של דני דנון לנשיא טורקיה ש"חבל שלא הרגנו יותר טרוריסטים במרמרה", ההצעה של חיים אורון להתיר המתת חסד באמצעות גלולה לחולים סופניים ועוד ועוד.

מה בסך הכל רציתי לומר? שהקורא הנתקל בהצעת חוק חדשה ומעניינת חייב להבין, (טוב, לא חייב, לפחות צריך להבין) שהמרחק בין כותרת בעיתון ו"הצעת חוק" לבין חוק אמיתי, הוא מרחק גדול. לא כל פיפס של חבר כנסת הוא כבר עובדה, ולא כל כותרת בעיתון מחייבת אותו ממחר לשנות את הרגליו. הדרך בין רעיון מבריק או רעיון עוועים ועד לספר החוקים היא בדרך כלל ארוכה. אמנם יש דוגמאות גם לחוקים מטופשים ובעייתיים שנכנסו לספר החוקים, אבל דווקא חוקים אלו זחלו בשקט פנימה ולא תמיד דרך הכותרות הפיקנטיות. חברי הכנסת כבר הגישו יותר מ-4000 הצעות חוק בכנסת הנוכחית. רק מעטות מהן ישלימו את מסלול החקיקה. רובן מתות בלדתן, כמה בנות-מזל זוכות לכותרת בעיתון ומייד נופחות את נשמתן. כמאמר חז"ל שהמצאתי הרגע: מי שמת להיכנס לעיתון, נכנס לעיתון ומת.

בינתיים, בכל אופן, אתם לא מוזמנים להיות בשום חבר-מושבעים. אתם רק מתבקשים לקרוא בנחת את העיתון עם כוס מים ולהיזהר משיהוקים. זה עומד להיאסר על פי חוק.

האגדה מספרת על חבר כנסת אחד שלא ידע מילה באנגלית אבל אהב מאוד להשתתף בוועידות בינלאומיות בחו"ל, בקוקטיילים ושאר תענוגות מסוג זה. הבעיה היתה שלעיתים הוא נדרש גם להשתתף בפאנלים בהם צריך להתבטא קלות. האנגלית שבפיו לא השכילה למלא את הדרישות המינימליות ולכן הוא למד רק משפט אחד באנגלית ואותו הוא שינן לעצמו לאורך כל הטיסה לאירופה: "אם אלו הדעות שנשמעות כאן – אני לא יכול להיות חלק מהפאנל הזה"; או, באנגלית קלה יותר: "אם ככה – אני קם ויוצא"; ואז היה קם בזעם ונוטש את מקומו ויוצא החוצה בזעם מהאולם, כשהמארגנים המנומסים והנבוכים לא יודעים את נפשם מרוב אי-נעימות.

זו היתה דרכו האלגנטית לומר לחבריו הישראלים: אני לא יודע מילה באנגלית אבל תודו שזה אחלה טריק גם לנסוע לחו"ל, גם להשתתף בפאנל, גם להביע מחאה וגם לעשות כל זאת בלי שאף אחד עלה עלי שאני לא יודע את האי.בי.סי. ולפעמים כפיצוי על עוגמת הנפש אפילו שולחים לו סלסלת שוקולדים לחדר במלון.

נזכרתי בסיפור הזה כשחבר הכנסת אחמד טיבי "נטש בזעם" את ישיבת ועדת הכנסת שעסקה בפיצולים מחוק ההסדרים. עמו נטשו בזעם גם שאר חברי האופוזיציה שאמרו כי זהו "משחק מכור מראש". גם בשבוע שעבר, בישיבת ועדת החוקה שדנה בנושא ועדות קליטה ביישובים קהילתיים, נטש חבר הכנסת אחמד טיבי בזעם את הישיבה "אנחנו לא רוצים להיות שותפים בהצבעה הגזענית הזו" הטיח ביושב ראש הוועדה דוד רותם. עמו נטשו-בזעם חברי הכנסת הערבים טאלב א-סנע וחנא סוויד. אולי עוד מישהו נטש בזעם עמם, אני כבר לא זוכר. אחת לשלוש ישיבות מישהו מאופוזיציה נוטש או זועם או שניהם ביחד בעיקר בגלל שאין לו סיכוי להעביר החלטה המנוגדת להחלטת הרוב ("הרוב הדורסני" כמובן, של הקואליציה).

בתגובה לנטישה בזעם של חברי הכנסת מהאופוזיציה הגיב יושב ראש הקואליציה זאב אלקין כי הוא מיצר על שחברי הכנסת עזבו וכו'. גם יו"ר ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין אמר כי זו "שערוריה" שהדיון מתנהל ללא נוכחותם של חברי האופוזיציה.

אני חושב שכמעט-שנתיים מאז שאני חבר בכנסת צפיתי במו עיני לפחות בעשר נטישות-בזעם של חברי אופוזיציה, מספר פעמים אנשי קדימה אפילו נטשו בזעם את המליאה. תמיד היושב ראש, של הוועדה, של הקואליציה של הכנסת מגיב כי הוא "מיצר על כך".

האמת היא, וסליחה שאני חושף את הסוד הלא-כמוס, בפני המוני קוראיי ומעט מצביעיי, כי זהו משחק פוליטי שיגרתי. נטישה בזעם היא כלי פרלמנטרי שמתחזה למעשה דרמטי. אבל מרוב שימוש בטריק הזה ומרוב נטישות בזעם זה כבר לא מזיז לאף אחד. הזעם אינו אותנטי, הנטישה לא משאירה אותנו נטושים. לכל היותר זה זוכה לרבע שורה באתר האינטרנט או בעיתון של מחר. במהדורת החדשות אפילו שמעתי את "ה"נטשו בזעם" של חדשות 3 אחה"צ. האמת היא גם שיו"ר הקואליציה בכלל לא מיצר על כך. מיצר זה הרבה פחות ממצטער ולדעתי כשיו"ר של משהו אומר שהוא מיצר הכוונה האמיתית היא: "אני ממש שמח שהתחפפתם מהדיון ואפשר יהיה לתקתק אותו יותר מהר בלי ההפרעות והצעקות שלכם".

מצד שני, זוהי הדמוקרטיה. אם חברי הכנסת ויושבי הראש למיניהם קוראים בעיתון כי מישהו נטש בזעם, הם לפעמים ממהרים להסב איתו אל השולחן ולהגיע איתו להבנות, להסכמות ושאר מיני התחשבויות. כי יושבי ראש רוצים לנצח במשחק בו גם המתנגדים משתתפים. ולכן כדי "להרגיע את הרוחות" (עוד ביטוי שחוק לעייפה) מוותרים בשוליים על משהו, מציגים חזות של פשרה וחוזרים לשולחן הדיונים. הפעם טיבי או רוחמה אברהם לא ינטשו בזעם אלא סתם יקנטרו את הקואליציה עם פניות בסגנון של "אני פונה למצפון שלכם חברי הכנסת, מעבר לקואליציה-אופוזיציה" או משהו אחר שרוחמה אברהם נוהגת להמציא אחת לשעתיים.

ואם לא יגיעו להסכמות? תמיד אפשר שוב לנטוש בזעם, לערוך את ההצגות הרגילות, להתעלב בפומבי, להתלונן על "המשחק המכור", להציג לעין-כל פרצוף מזועזע. והיושב ראש יהיה מיצר על כך, והחדשות של שלוש ידווחו על זעם באופוזיציה. זה משעמם וצפוי בדיוק כמו שזה נשמע. אגב, הכי טוב להפעיל את תרגולת הנטישה הזועמת או הזעימה הנוטשת כשאתה ממילא צריך ללכת לפגישה אחרת או לארוחת צהריים. למה ללכת בשקט אם אפשר לנטוש בזעם?

1.

אלי ישי דווקא אוהב את שעון הקיץ, ככה הוא אמר בטלוויזיה, והיה שמח אם הוא היה נמשך עוד חודשיים. אז למה הוא לא רוצה שנהיה "כמתוקנות שבאומות"? כי אנחנו עם ישראל ויש רק עם אחד כזה ויום כיפור אחד כזה. ככה הוא אמר בטלוויזיה. איך זה קשור? זה קשור כי אם נהיה כמתוקנות שבאומות ממילא לא יידעו שאנחנו עם מיוחד שיש לו יום כיפור אחד ומיוחד. למה לא יידעו? כי ברגע שאנחנו כמו המתוקנות שבאומות אנחנו בדיוק כמוהם, ואז כמו שלהן, למתוקנות, אין יום כיפור גם לעם שלנו חלילה לא יהיה יום כיפור.

נשאלת השאלה אם כן, אז למה אלי ישי בכל זאת אוהב ותומך בשעון הקיץ? פה התשובה פשוטה: כי יש לו יותר שעות עם הילדים, בעיקר בשבת, ויותר זמן להתפלל מנחה וכאלה. אם ככה – אז למה אלי ישי מתנגד להארכת שעון הקיץ? התשובה פשוטה: בשביל עם ישראל. אלי ישי עצמו – האיש, הבעל, האב – דווקא נוח לו אישית עם שעון הקיץ. אבל אלי ישי השר, איש הציבור, צריך להתגבר על האינטרסים האישיים ולדאוג לכלל הציבור שיש לו רק יום כיפור אחד. אלי ישי ממש מקריב את הנוחות הפרטית שלו למען עם ישראל. נותרה רק בעיה: למתוקנות שבאומות אין תפילת מנחה ואין שבת קודש בה אפשר להיות עוד שעה עם המשפחה. אם מקצרים את שעון הקיץ אנחנו חלילה שוב הופכים להיות כמתוקנות שבאומות בכל הנוגע למנחה ולשעה נוספת בשבת עם הילדים. ולא דיברנו על סליחות – שרק לנו יש.

2.

יש הרבה עיתונאיות וגם עיתונאים ושדרנים וכאלה שיש להם אמירה אחת קבועה על המעבר המוקדם-מדי לשעון חורף: "זה גורם לי לדכדוך. פתאום חורף באמצע הקיץ". בדקתי על עצמי את העניין. אמנם גם אני, כמתוקנות שבאומות, רוצה המון שעון קיץ כי אני אוהב הרבה אור יום, אבל שמתי לב שהדכדוך של החושך יכול לבוא גם אם נחזור לשעון חורף בנובמבר. המדוכדכת המקצועית מפחדת מהיום שאחרי: פתאום בחמש וחצי יהיה חושך. עד אתמול היה פתאום חושך בשש וחצי ועכשיו בחמש וחצי וזה גורם לה להתדכדך נורא. אני שומע את הנימוק הזה וזה גורם לי לדכדוך.

3.

ראיתי את עודד קטש שהוא מאמן כדורסל מצטלם באיזה אייטם בחדשות שש עם עודד בן עמי. מסביבו עמדו חמישה-שישה ילדים של עובדים זרים וזה היה במסגרת הקמפיין נגד הגירוש של העובדים הזרים וילדיהם בגלל שהם שוהים כאן באופן בלתי חוקי. עודד קטש לא מחייך אף פעם ולמרות שלא הקשבתי הקשבה מרוכזת הבנתי שגם הוא נגד הגירוש. הוא גם ענה משהו על הציפיות שלו מהעונה החדשה ומסביבו עמדו הילדים מכמה ארצות, שאסור לגרש אותם כי הנה אפילו עודד קטש תומך בהם. מה הקשר? ילדים של עובדים זרים הם קישוט נאה לליברליזם החדש, הם תליון, עדיליון. עודד אמר לא לגרש אז לא נגרש. הם הרי כל-כך ישראלים, הם אפילו מצטלמים עם קטש ממש כמו ילדים ישראלים. הם קונצנזוס כמו שעודד קטש קונצנזוס ולכן הם מצטלמים ביחד. תוכנית הצילום האנטי-גירושית לשבוע הבא: ילדי העובדים עם בר רפאלי, עם האלוף במילואים עוזי דיין, עם מיקי חיימוביץ או סמל ישראלי אחר. אחר-כך הם כבר יצטלמו עם שרנסקי ועם אביבה ונעם שליט ועם שרה נתניהו. בסוף, כשישאירו אותם בארץ עם הוריהם ואחיהם, בסך הכל כמה אלפי זרים, הם יצטלמו גם עם השר אלי ישי שיגיד כי הוא נענה לרחשי לב הציבור ומההתחלה הוא התנגד לגירושם, כמו שהוא התנגד, כלומר תמך בהארכת שעון הקיץ.

ומה עם דיון רציני על מדיניות הגירה כפי שיש במתוקנות שבאומות, ומה עם שמירה על החוק כמתוקנות שבאומות, ומה עם אופיה היהודי של המדינה, שזה דווקא לא כמתוקנות? אה, לא כרגע. אתה לא יכול לגרש ילדים שהצטלמו עם עודד קטש.

מורדילו הוא הקריקטוריסט האהוב עלי. אתם אולי לא מכירים את השם, אבל כשתראו את היצירות שלו תיזכרו מייד. תמיד רואים שם את האיש הקטן העומד מול איתני הטבע או כוחות-אדם הגדולים ממנו. מורדילו, יליד ארגנטינה שחי ויוצר בפאריס הגיע בשבוע שעבר לארץ לפסטיבל הקומיקס והאנימציה, וכל משפחתנו התייצבה לשמוע מה יש לאיש בן ה-78 לומר. בבית ובמשרד שלי תלויות יצירות שלו (לא אורגינלים, לצערי) ומאז נחשפתי ליצירתו אני משתאה מכל קריקטורה שלו. בפני אולם מלא בסינמטק בתל אביבי הוא סיפר על יצירתו וענה לשאלות בתרגומו ובתיווכו של מישל קישקה.

הנה כמה פנינים: מורדילו סיפר כי באחת הקריקטורות שלו מצויירים בתים אחידים הצבועים באותו צבע. ליד הבית היחיד שצבוע בצבע אחר מובילים שוטרים למעצר את הצבעי שחרג מהאחידות. זו כמובן קריקטורת מחאה נגד סתימת פיות, בעד חופש היצירה, נגד מי שרוצה שהכל יהיה אחיד. מורדילו סיפר כי להפתעתו במהדורה הסינית של ספרו הופיעה קריקטורה זו על השער מדוע בחרתם בה? הוא שאל את המו"ל הסיני והלה ענה: כי זה העונש שמגיע למי שחורג ממה שצריך לעשות! מסתבר שגם בפירוש ובהבנה של אמנות – הכל פתוח והכל בעיני המתבונן.

משפט יפה אחר שאמר מורדילו  הוא אודות אלמוניותו כסלב. כשהוא עובר ברחוב איש לא מזהה אותו – הוא אומר – אבל כשרואים את היצירות שלו מיד אומרים: זה מורדילו. אבחנה יפה בימים שבהם היוצר יותר חשוב מהיצירה והעיקר שאתה מפורסם.

היצירות של מורדילו הם תעשיית מרצ'נדייז אדירה. הוא מצייר קריקטורות, אבל הן מופיעות כסרטוני אנימציה שהוא לא שותף ליצירתם מעבר לקריקטורה עצמה. הציורים מופיעים על כוסות, פנקסים, חולצות, פוסטרים ולוחות שנה ומה לא בכל רחבי העולם. בטח נתקלתם בציורי הג'ירפות שלו או הכדורגל. את האורגינלים אגב, הוא שומר בכספת בבנק במונקו מקום מגוריו. עוד משפט שאמר ועמו חשתי הזדהות הוא "הנופים שאני הכי אוהב זה בני אדם". זאת בתשובה לשאלה על סיוריו ברחבי העולם.

בקיצור, הפסדתם אבל אל תחמיצו את היצירות שלו בספרים הרבים. אין צבעוניות כזו, הומור, חוכמה ופשטות כמו של מורדילו.

על הלוח בחדר המכינה הקדם-צבאית בלוד מצאתי את השורה היפה הזו: "אל תאמר לקב"ה שיש לך צרות; אמור לצרות שיש לך הקב"ה". אני יודע שזה קצת שמאלץ, אבל בכל זאת מדובר במשפט יפה שראוי לשתף בו את הציבור, לפני שיימחק מהלוח ומהזיכרון. זה משפט אופטימי שאיני יודע מיהו מחברו, ומאז שנתקלתי בו באקראי יוצא לי להשתמש בו שוב ושוב. אני מציע אותו כפתיח לדיון, לשעת-חברה, לפולמוס ולדיון תיאולוגי. הוא ממצה את היחס בין אדם לריבונו, בין מתפלל לאלוקיו, ובין בן אנוש לעולמו-שלו. נסו ותיהנו, נסו ותיענו.

פתאום, בדקה ה-90 של הדיון בוועדת הפנים המשותפת עם ועדת החוקה זה קרה. יו"ר הוועדה שעסקה בחוק הממשלתי להגבלת האלכוהול דוד אזולאי מש"ס הוסיף הצעה משלו: "אני רוצה שגם בפאבים ובבארים יהיה אסור למכור אלכוהול אחרי 11 בלילה". קודם לכן אישרנו, ארבעת חברי הכנסת שנכחו בישיבה, את הצעת הממשלה שתיאסר מכירת אלכוהול בין 11 בלילה ל-6 בבוקר למחרת בשורה שלמה של מקומות: פיצוציות, מרכולים, סופרמרקטים ובעצם בכל מקום למעט מקומות המיועדים לשתייה כמו אולמי שמחה, מסעדות ופאבים כמובן. עכשיו אזולאי הפתיע את הנוכחים עם ההצעה שלו. אני, שאינני חובב שתייה ופאבים, הספקתי למלמל מתחת לשפמי: "לאסור שתייה בפאב זה כמו לאסור תפילה בית כנסת" (אלוקים הטוב יסלח לי על ההשוואה), אבל אזולאי בשלו. הוא טען, טענה אגב שיש לה על מה להתבסס, כי משם, ממאורות האלכוהול הללו, יוצאים השתויים הגדולים ביותר כל לילה אל הרחוב.

צודק, אבל לא הגיוני. אני חושב שגם בחקיקת חוקים נגד האלכוהול – אסור להגזים. זו בעיה להחליט באיבחה אחת על סגירת הפאבים (מה ישתו שם בלילה? מיץ תפוזים?) וצריך מידה של איזון בבואנו לחוקק. אמנם ועדת הפנים לא קובעת באופן סופי את החוקים ונדרש אישור של מליאת הכנסת, אבל אני החלטתי הפעם שלא צריך להגזים. הרי אם תעלה הצעת החוק של אזולאי תתעורר מהומה שלמה במליאה: "מה זה פה, אירן?" הצעירים יבוזו לחברי הכנסת שנדחפים להם לחיים. אם נתערב עד כדי כך במקומות הבילוי שלהם, אנחנו עלולים להפוך את כל חוקי האלכוהול לחוקים עם דימוי דרקוני שגם לא ייאכפו בסופו של דבר. אם לחוק יש דימוי של פגיעה חמורה בחופש – הוא הופך עד מהרה למרמס, וחברי הכנסת למשיסה.

היינו בחדר הוועדה, חוץ מכל האורחים ההמומים, ארבעה חברי כנסת דוסים מארבע מפלגות שונות. אזולאי מש"ס שהציע את ההצעה, דודו רותם מישראל ביתנו, ציון פיניאן מהליכוד ואני. אולי כמה מהבוחרים שלי ימחאו כפיים את אתמוך בחוק שיוציא את האלכוהול הלילי מהפאבים. היתה לי בדיוק דקה ברוטו להחליט. "נעבור להצבעה" הודיע אזולאי. "מי בעד הצעתי לאסור מכירת אלכוהול בלילה בפאבים?" אזולאי ופיניאן בעד. מי נגד? רותם ואורבך נגד. תיקו. כלומר: ההצעה נפלה. תוכלו, צעירים וצעירות, להמשיך לשתות אלכוהול גם בלילה. כך הצלתי את ענף הפאבים בישראל.

***

טוב, נו, קצת הגזמתי. אני מניח שההצעה היתה נופלת בשבוע הבא במליאת הכנסת. אבל אין ספק שאם ההצעה היתה עוברת אפילו בוועדה, המהומה כבר היום ומחר הייתה מרקיעה שחקים. אין לי ספק שאם הייתי מצביע בעד, מחר הייתי עושה את כל הסיבוב התקשורתי הנדרש: יומן הבוקר-שלום רזי-שש עם וחמש בלי, אינסרט בחדשות הערב וערימה של מומחים בעד ונגד, פלוס פניו הנוגות של בעל רשת פאבים שטוען כי היינו שיכורים כשהחלטנו החלטה כל-כך הזויה.

אבל לא הפחד התקשורתי הוא הסיבה להתנגדותי. כאמור, בחקיקה כמו בשתייה, אסור להגזים. כל חוק הוא הגבלה מסויימת על החופש. אם אנחנו הולכים רחוק מדי בחוקי האלכוהול, נהפוך רבים לעבריינים, יתפתח שוק שחור ואי אפשר יהיה לאכוף בכלל את החוק. אבל תודו שזה היה משעשע שדווקא רותם ואני, הלוחמים הגדולים נגד האלכוהול, הפכנו במחי הצבעה אחת ליקירי הפאבים בישראל. והם אפילו לא יודעים שהצלנו אותם.

זו תהיה מתנה אסורה אם נבקש לפחות דרינק אחד על חשבון הבית?