אומרים שאקדח ריק מפחיד יותר מאשר אקדח טעון. בעוד שאקדח טעון מפחיד את מי שמאיימים עליו, הרי שאקדח ריק מפחיד כפליים. הוא מפחיד את מי שמאיימים עליו והוא ממלא בחששות גם את האוחז בו: שמא יתגלה כי האקדח הוא בכלל ריק.
לפני כשבוע, בתום סדרת דיונים מעמיקה, החליטה ועדת המיפקד של הבית היהודי-מפדל החדשה החלטה בעלת משמעות היסטורית בשדה הפוליטי: על המפד"ל לבחור את היושב ראש ואת שאר המועמדים בפריימריס על ידי כלל המתפקדים; כדי למנוע את ביטול המהלך באמצעו, על המפלגה לבחור במכה אחת גם את היו"ר וגם את שאר המועמדים; על המפלגה לשריין שני מקומות בחמישייה הראשונה: למועמד צעיר ולמועמדת אישה.
יש בהחלטה הזו בשורה גדולה. כל איש ואישה ציונים-דתיים ומסורתי יוכלו לבחור ולהיבחר. פתאום תינתן הזדמנות מצוינת לכוחות חדשים הרוצים לפעול בשליחות הציבורית. פתאום, גם למי שבדרך כלל אין אפשרות לחדור את המנגנון מפלגתי-עסקני יש סיכוי להשתתף. במרכז המפלגה, בסניף המקומי, בכנסת. פתאום הציונות הדתית הפוליטית לא תהיה עוד נחלתם של כמה בוסים קבועים שיודעים תמיד מה נכון ומה לא, אלא עניין של עוד אנשים.
העסקונה מזועזעת. היא תמיד רוצה "לרענן" את המפלגה אבל אנשיה תמיד רוצים לרענן אחרים ואף פעם לא את עצמם. "מה הציבור מבין?" הם רוטנים. "מה כבר ועדת המפקד הזו מבינה מהחיים שלה?" הם רושפים בזעם. באמצעות המנגנון, עצות משפטיות, תרגילים והפחדות הם מאיימים לטרפד בעורמה את רצון הציבור.
אכן, פוליטיקה היא מקצוע וצריך לדעת להלך בנתיביה. אולם היא לא רק מקצוע, אלא קודם כל שליחות ציבורית. בניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הפוליטיקה איננה רק אמנות התיחמון והחנופה, השירקעס והדיל. בית הנבחרים הוא המקום אליו אנשים נושאים עיניים כי הם רוצים לראות בו אנשים שמייצגים אותם ביושר ובנאמנות, בפתיחות ובשקיפות. אחת הסיבות להידרדרות הפוליטית של הציונות הדתית נבעה מהתחושה כי זהו מועדון סגור של קבוצות-אינטרסים. רבבות אנשים, בעיקר צעירים, חשו כי הפוליטיקה הקטנונית התגברה על האידיאלים האמורים לשרת את הציונות הדתית הבונה והמאמינה.
גם עכשיו, בעלי האקדח הריק מאיימים לחסום את האופטימיות והרצון בשינוי ולהשיבנו לאחור. אני קורא לכם, צעירים וצעירות, אל תחשבו שזה לא העסק שלכם. זו זכותכם וחובתכם להשתתף בבניית כוחה של הציונות הדתית המתחדשת והשואפת לאחדות. כי הבית היהודי הזה הוא גם שלכם.

הצעת חוק העונשין (תיקון – הטרדה מגדרית), התשע"ב–2012

הוספת סעיף 144ז 1. בחוק העונשין, התשל"ז–1977 , אחרי סעיף 144ו יבוא:
"הטרדה מגדרית 144ז. המבזה או משפיל אדם בשל מינו, דינו – מאסר שנה."

דברי הסבר

החוק למניעת הטרדה מינית מתמודד בין השאר עם יחס משפיל ומבזה ביחס לאדם ככל שהדבר נוגע למינו, מיניותו או נטייתו המינית. הערות מבזות או משפילות שנושאן בעל אופי מיני כלשהו עשויות להיחשב הטרדה מינית במובנה הפלילי. ואולם, החוק אינו מתייחס להערות מבזות ומשפילות הבאות על רקע מגדרי ושאינן מתייחסות להקשר מיני כלשהו.
לאחרונה התברר כי קיים צורך בחקיקה אשר תאסור התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם בשל מינו, גם כאשר ההתייחסות עצמה אינה נושאת אופי מיני. הצורך בחקיקה זו כפול. מצד אחד, אין לבלבל בינה לבין הטרדה מינית. בעוד שבהטרדה מינית ההתייחסות עצמה בעלת אופי מיני, הרי שעניינה של ההצעה המדוברת בהתייחסות מבזה או משפילה הבאה על רקע מינו של האדם גם כאשר ההתייחסות עצמה אינה נושאת אופי מיני. מבחינה זו האבחנה המשפטית חשובה ואין להרשיע אדם בהטרדה מינית כאשר מעשהו לא נשא אופי מיני, אלא בא על רקע מגדרי בלבד.
מצד שני, ובוודאי שלעת הזו על המחוקק לתת דעתו לסוגיית הדרת הנשים ולקבוע כי התייחסות מבזה או משפילה לאדם ובעיקר כשזו מופנית כלפי נשים – אסורה על פי חוק, גם כשזו אינה נושאת אופי מיני, אלא באה על רקע מגדרי בלבד. הטרדת אדם בשל מינו גם כשהטרדה זו אינה מתייחסת למינו, מיניותו או נטייתו המינית היא תופעה פסולה, פוגעת בשלום הציבור והרסנית מבחינה חברתית. הצעת החוק מבקשת לאסור אותה בחוק ולהטיל עונש של עד שנת מאסר למטריד מסוג זה.

רכבת יוצאת לדרכה מתל אביב לחיפה בבוקר. אין בה מקום לכל-כך הרבה חיילים ואזרחים, אבל יש בה מקום רב לפופוליזם, לפטריוטיזם ולרגשנות בשקל. קראתי היום את הכותרות הזועקות על כך שהחיילים לא יוכלו לנסוע בחינם ברכבת בשעות העומס. במקום זאת יועמדו לרשותם אוטובוסים בחינם. לחיילים אפילו התאפשר לאחר לבסיסיהם בגלל העיכוב הצפוי. קראו לי אז באתי לסיור בוקר של ועדת חוץ וביטחון כדי "לעמוד מקרוב" (אנחנו אך פעם לא סתם באים) במתחם תחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב. רק באתי לעמוד מקרוב, עוד עפעפי שחר על עיניי וסימני הידוק תפילין על זרועי טרם נמחו, וכבר ראיתי את שאול מופז באמצע יום עבודה בפריימריס שלו: "לא יעלה על הדעת" הוא הקליש, ומירי רגב זעמה כי לא ייתכן וכיוצא בזה. ומסביבם מתקתקים ומצלמים ומקליטים ומרשרשים.

ואמא אחת עמדה שם מעל כולם עם מגאפון וזעקה משהו שמתחרז עם כרטיס ובסיס. שתי נשים שבאו איתי ברכבת ממודיעין הניפו שלטים בגנות ההחלטה והצטלמו עד זוב דם. עשרות צלמי טלוויזיה ועיתונאים כתבו ושתו בצמא כל שיעול שלנו חברי הכנסת, בו התרענו על העוול הנורא, המזעזע, הבלתי נסלח: שהחיילים שלנו לא יוכלו לנסוע בחינם בשעות האלה אלא יצטרכו לנסוע באוטובוס! עם כל הפקקים! מזעזע! איך ייתכן? נדמה לי שאפילו אני, שהסערה המופרזת הזו התחילה לעלות לי על העצבים הרופפים שלי אמרתי משהו לאיזה ערוץ ש"צריך למצוא פתרון לבעיה". אבל תודו שזה כלום לעומת האנרגיה המתפרצת של מירי רגב. איך עושים דבר איום כזה לחיילים.

וכך בשבע וחצי בבוקר קיפצצה לה להקת ח"כים ועדת כתבים מרציף לרציף. הצטלמנו באוטובוסים, עיכבנו חיילים, הזעפנו גבות התרענו בגרון ניחר על העוול הנורא ושלא נשתוק.

אז מי צודק? בכלל לא חשוב. אולי משרד הביטחון, אולי הח"כים שמתנגדים. אבל בכלל לא מתנהל כאן ויכוח, אלא תחרות של פטריוטיות כדי להראות לתקשורת ובאמצעותה לעמישראל מי כאן האבא של החיילים ומי האמא שלהם. שקט, קמפיין חד-יומי בו כלי התקשורת נהנים להציג פטריוטיות זולה, דמגוגית. מציגים את החיילים כאילו הם ילדים ושנסיעה באוטובוסים לבסיס היא מינימום פתיחת ציר בלבנון עם 70 קילו על הגב. הכותרות בעיתונים מציגות החלטה טכנית של רשויות הצבא כבגידה במולדת והשר להגנת העורף מתן וילנאי אפילו אמר שמדובר ביריקה בפניהם של החיילים.

ואיש אחד שנקלע למהומה אמר שבזמן שלח"כים מעלים את המשכורת באלף שקל לא ייתכן שלחיילים יקחו 30 שקל על נסיעה ברכבת ומה זה פה. ושאול מופז הבטיח שלא יעביר שקל לתקציב הביטחון כי שוב לא יעלה על הדעת. ושוב מירי רגב אמרה שרק חיילים עשירים יוכלו מעכשיו לנסוע ברכבת ומי שאין לו, מי שאין לו, זה נורא, יסע באוטובוס. ואפילו בוז'י, שהוא ח"כ נעים הליכות מאוד עמד מאחורי גבו של מופז בפנים חמורות עם יואל חסון ואמר שהוא יעלה את הנושא ושעושים פה ניסויים בבני אדם. כן, אם אתה רוצה להיכנס לוויינט אתה חייב מינימום ניסויים בבני אדם!

והעיתונים? אוהו. סיפורים קורעי לב על חייל שנשאר בבסיס בשבת כי אין לו רכבת בחינם לחזור ביום ראשון. וכמה זה יעלה לנו. ובטלוויזיה הראו מנגד נערה ונער, צועדים אט-אט אל מול האומה, עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים, דום השניים ייגשו לרציף ועמדו לבלי נוע, ואין אות אם חיים הם או סתם עייפים. אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים, יענו לה: אנחנו כרטיס שקנינו בכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים, כך אמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל, והשאר יסופר בתולדות רכבת ישראל.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

ה חייבת למצוא פתרון. הזעזוע המופרז והמזוייף שהעיתונים מובילים וחברי הכנסת מתפתים לטפס עליו כדי לזכות באהדת אותה עיתונות, הוא ממש גרוטסקי.

הכנסת השמונה-עשרה

יוזם: חבר הכנסת אורי אורבך

פ/3820/18

הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות הציבור (מזון) (סימון מוצרים העלולים להכיל חומרים בשיעור מזערי), התשע"ב–2011

החלפת סעיף 3ב 1. בפקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש], התשמ"ג–1983 (להלן – הפקודה), במקום סעיף 3ב יבוא:
"תקנות בדבר
סימון סוכרים וחומרים שגורמים תגובה אלרגית 3ב. (א) שר הבריאות, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע הוראות בדבר חובת סימון תזונתי במזון ארוז מראש כהגדרתו לפי פקודה זו, של:
(1) סוכרים;
(2) חומרי גלם שנעשה בהם שימוש לייצור מזון ארוז מראש כאמור שגורמים לתגובה אלרגית המפורטים בתוספת הראשונה.
(ב) שר הבריאות רשאי בצו, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, לשנות את התוספת הראשונה."
הוספת תוספת ראשונה 2. אחרי סעיף 30 לפקודה יבוא:
"תוספת ראשונה
(סעיף 3ב)"*
תיקון התוספת 3. בתוספת לפקודה, במקום הכותרת יבוא "תוספת שניה".

דברי הסבר
תופעת אזהרות השווא על מוצרים תופסת תאוצה בעת האחרונה. בשל שינויים באספקת הסחורות ופסי הייצור המשמשים למספר מרובה של מוצרים, היצרנים מעדיפים שלא ליטול סיכון ולסמן מוצרים רבים באזהרות מסוג "עלול להכיל". סימון שכזה יש בו לכאורה כדי להסיר מעל היצרן אחריות במקרה וצרכן שהוא בעל רגישות מסוימת יפגע כתוצאה מאכילה של המוצר במידה וזה אכן מכיל כמות מזערית מהחומר אליו הוא רגיש.
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצביעים בצורה ברורה על כך שברוב מוחלט וברור של המקרים מדובר באזהרות שווא ולא רק באזהרות יתר. החשש מפני תביעה משפטית במקרה עתידי מוביל את היצרן לבטח את עצמו באמצעות סימון שווא. הבחירה בסימון זה משמשת כמעין תעודת ביטוח זולה שעלותה קטנה בהרבה מעלותה של בדיקה מדוקדקת של המוצר כדי לדעת בוודאות האם הוא מכיל את החומר הבעייתי אם לאו.
במקום לנהוג באחריות אמיתית ולסדר את פסי הייצור במפעל באופן שיאפשר לבעלי הרגישויות האלרגיים לחומרים מסוימים ליהנות ממוצרים שלא מכילים מעצם טבעם את מחוללי האלרגיה בוחרים היצרנים בסימון שיבטיח את ביטחונם המשפטי והכלכלי. אזהרות היתר מצמצמות את מגוון המזונות שצרכנים אלרגיים יכולים לצרוך, שכן האזהרות מרתיעות אותם מלצרוך את המזון שבאריזה. ברבים מהמקרים מדובר, כאמור, בהרתעה שאין לה כל סיבה.
הצעת החוק מבקשת לקבוע כי שר הבריאות יקבע בתקנות את הסימון התזונתי של מזון ארוז מראש שבהליכי ייצורו נעשה שימוש בחומרי גלם שעלולים לגרום לתגובה אלרגית שיפורטו בהמשך הליך החקיקה בתוספת הראשונה לפקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש], התשמ"ג–1983. לפי הפקודה, מי שעובר על תקנות לפי הפקודה, דינו – מאסר שנה. בדרך זו יתומרצו היצרנים להעביר את המוצרים שיוצאים ממפעליהם בדיקה דקדקנית יותר ולא יתחבאו מאחורי ניסוח שיש בו עמימות, ממנה גורפים היצרנים רווח נאה אך בה בשעה פוגעים ללא סיבה באנשים שיש להם תגובה אלרגית.

———————————
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ"ג בכסלו התשע"ב – 19.12.11

ועדת המיפקד שהוקמה על ידי סיעת "הבית היהודי המפדל החדשה" לקראת הבחירות הבאות החליטה: המפד"ל יוצאת למיפקד חברים חדש שבסופו ייבחרו המוסדות החדשים. החידוש הגדול הוא שבנוסף לבחירת מוסדות המפלגה, יתקיימו פריימריס גם לבחירת יושב ראש המפלגה וגם לחברי הכנסת של המפלגה. עוד החליטה ועדת המיפקד בראשות הרב ד"ר דני טרופר בתום דיונים ממושכים כי מהלך הבחירות כולו יתקיים בפעימה אחת. כלומר: באותה בחירה ייבחרו כל חברי הכנסת של הסיעה וישוריינו מקומות לאישה ולצעיר בחמשת המקומות הראשונים.

בתוך המפד"ל יש מי שמתנגד  לבחירת חברי הכנסת בשיטת הפריימריס ומעדיף את השיטה הישנה של בחירת הח"כים על ידי חברי המרכז. אבל התומכים בפריימריס לכל הנבחרים טוענים כי הגבלת הפריימריס לבחירת היו"ר איננה אטרקטיבית מספיק ולכן לא רבים יתפקדו. ועדת המיפקד הכריעה בעד בחירת כולם בפריימריס. הרצון לעשות זאת בפעימה אחת נועד למנוע מצב בו לאחר בחירת היו"ר יתכנס המרכז וישנה את החלטת ועדת המיפקד.

ועדת המיפקד מעוניינת להביא את החלטתה לאישור חברי ועידת המפד"ל, וזו תתבקש לאשר את החלטת ועדת המיפקד. אם לא תאשר הוועידה את החלטת ועדת המיפקד צפוי משבר חמור בסיעה. ללא מיפקד רחב ובחירת כל הח"כים בסיבוב אחד יהיה קשה מאוד להכניס כוחות חדשים למפלגה.

אני לא רוצה להכניס לכם רעיונות לראש, אני לא רוצה לקלקל אתכם, זה ממש לא מקובל במיגזר, אבל אולי בכל זאת אגיד את זה ואתם תסלחו לי על המילה: פריימריס.
רגע לפני שאני הולך להתנצל ולשטוף את הפה אני מציע לכם לחשוב על הרעיון. אני מציע שלקראת הבחירות הבאות, ואם אפשר ממש או-טו-טו, ייערך מיפקד הציונות הדתית. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים יתפקדו למפד"ל – הבית היהודי. בתמורה למיפקד הזה, כך אני מציע, יוכל כל אחד מהמתפקדים לבחור את הנציגים שלו לכנסת הבאה: גם את ראש הרשימה וגם את המועמדים הבאים אחריו ברשימה. כל-כך פשוט זה יכול להיות.
אני מאמין גדול באחדות הציונות הדתית. ברור לי שבבחירות הבאות צריך לרוץ ברשימה משותפת, עם הכוחות המרכזיים בציונות הדתית, ואולי אפילו עם כוחות נוספים. אלא שבאיחוד הלאומי לא מאמינים בשיטת הבחירות המשתפת את הציבור והם כנראה יבחרו את נציגיהם כרצונם. אבל יש ציבור ענק, דתי לאומי שמגיע לו לבחור את נציגיו באופן ישיר. כן, פשוט לבוא לקלפי המקומית ביום הבחירות הפנימיות ולסמן את המועמדים של המפלגה.
כן, זה משנה סדרי בראשית. מהלך שכזה מניח בצד את ההרגלים הישנים, הדילים והקריצות. פעם אולי היה מספיק לבחור את הנציגים שלנו לוועידה או למרכז ולמועצת הסניף. כל מפלגה צריכה מוסדות ובהם הגרעין הקשה של הפעילים המסורים. אבל הזמנים השתנו והדמוקרטיה הישירה, עם כל הפגמים שלה, היא זו שמצליחה להחיות מפלגות כמו הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה. העובדה שאנשים יכולים להתפקד בהמוניהם, לבחור ולהיבחר, פותחת את השורות לאנשים חדשים, לצעירים, לנשים. הדמוקרטיה היא הזרם החשמלי שעשוי להכניס תזזית בחיים הפוליטיים של הציונות הדתית. הפוליטיקה הישנה, זו שעסוקה כל הזמן רק במנגנוני שימור הכוח של עצמה כבר לא מעניינת ולא מושכת. לציבור אידיאליסטי ואיכפתי כשלנו מגיע דרך דמוקרטית עדכנית, ולא שנייאש אותו שוב בחששות, בוועדות מסדרות, ובכל מיני סיפורי מעשיות למה פריימריס זה כל-כך מסוכן.
המשימות המובהקות של הציבור שלנו הן גדולות וחשובות. בהיעדר כוח פוליטי משמעותי המשימה קשה ביותר. אבל כוח פוליטי לא נבנה רק ממספר הנציגים בכנסת, אלא משותפות אמיתית ומאמון. שותפות פוליטית צריכה לאפשר להמוני הבוחרים והאוהדים לבחור ולהיבחר, בלי שיאיימו עליהם ובלי שיפתו אותם.
לא עסק פשוט דמוקרטיה, ועוד אצלנו. אם המפד"ל-הבית היהודי רוצה באמת להתחדש, היא חייבת מהלך נועז והתארגנות חדשה. יש אצלנו כל-כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים לחיים הציבוריים ואנחנו חייבים לתת להם הזדמנות לפעול, להאמין שיש להם בית פוליטי שמזמין אותם להשתתף ולהשפיע.
תמיד יהיו חששות: "להתפקד? לבחור ממש בעצמנו את המועמדים? את כל המועמדים? זה לא מקובל! וזה לא מסוכן? זה מנוגד למסורת… יש רבנים שמתנגדים… יש חשש לשחי…שחיתות! הצילו!"
מומלץ להפסיק לפחד ופשוט להציע לעצמנו מתנה יפה. כולם בוחרים את כולם. ביושר ובנדיבות. מי יודע, אולי העניין המוזר הזה של הדמוקרטיה אפילו ימצא חן בעינינו.

ברור שהקמפיין מגעיל. ברור שהתקשורת כולה עטה כמוצאת שלל רב על כל החרדים בגלל הסיקריקים. בדיוק כמו שלפני שבועיים היא עטה על כל הדתיים לאומיים והמתנחלים בגלל פורעי "תג מחיר". וברור שבגלל ההסתערות הזו, הדתיים ברובם לא מצטרפים לחגיגה אלא מסתפקים בגינויים, חלקם רפים וחלקם רמים יותר. כשאנחנו רואים מי מסתער על החרדים, אנחנו נזכרים מי כותב עלינו באותו סגנון, כאילו כל הדתיים הם הסכנה הגדולה למדינה.
ועם זאת ובמלוא הזהירות, אחרי שהרוחות יירגעו כדי לא להיות חלק מהטרנד הזה, ראוי לעסוק בסוגיה חברתית מהותית הנוגעת ליחסים הפנימיים שבין דתיים לחרדים. רגילים, לא אלימים ולא קיצונים ולא סיקריקים.
אנחנו מקבלים כגזירת גורל את העובדה שהתחרדות פירושה דחיקת רגליו של כל מי שהוא לא חרדי. כך בבני ברק ובשכונות רבות בירושלים ובאלעד ובבית שמש. אני לא מדבר דווקא על אלימות למרות שיש גם תופעות כאלו. העובדה המצערת היא שחיים לאורך זמן בשכונה או בעיר מתחרדת, הם קשים מדי, הופכים לבלתי נוחים. זה סגנון חיים של קהילה, שבדרך כלל איננו סובלני כלפי מי שאיננו חרדי. זה יכול להיות ריב לגיטימי על מבנה ציבורי של בית ספר או בית כנסת. זה יימשך בשינוי סל המוצרים במכולת שלך. לאט-לאט כל המוצרים יהיו רק של בד"צ. ולא יהיה העיתון שאתה רגיל אליו. גם לא "בשבע". יגידו לך שזה עניין של היצע וביקוש, אבל אתה מבין שמישהו הבהיר למוכר במכולת שאם הוא ימשיך למכור ופלים בהכשר הרבנות אז לא ייכנסו אליו. וזה יקרה גם בהתנכלות של צעירים פוחזים לתהלוכה השנתית של בני עקיבא.
אל תגידו לי שאני עושה הכללות, כי זה קורה בכל מקום בו גרה קבוצת חרדים גדולה לצד הציונות הדתית. ודאי כשהעירייה חרדית. את העיר בני ברק, פעם עיר בה היה רוב דתי לאומי, עזבו ברבות השנים כל הדתיים-לאומיים כולם. תורניים ודתיים-לייט ודתיים רגילים כאחד. חוץ מכמה קשישים שכבר לא הספיקו או לא אזרו כוחות. השינויים הדמוגרפיים בישראל הם כאלו שאת השכונות המתחרדות בירושלים עוזבים תחילה החילונים ועד מהרה גם הדתיים-לאומיים. התרגלנו שככה זה. באנו לחיות, לא לריב.
זה לא אומר שהחרדים הם אנשים רעים. חס וחלילה. רובם ככולם ישרי דרך ונקיי כפיים ואוהבי תורה. אבל אף חרדי לא ימרוד בצו העסקנים והרבנים להפריד אוטובוסים, להחרים חנות או להציק לבית ספר ממלכתי-דתי. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים ובידי מאכערים.
זה סגנון חיים ותרבות פוליטית. אני חושב שדתיים וחרדים שוחרי טוב צריכים לדון בכך פעם ברצינות ובלי איבה. לא מספיק להתנחם כל הזמן באיזו התפעמות כנועה מהמסירות החרדית לתורה ולמעשים טובים. זה לא רלוונטי. העובדה המוכחת היא שבתוך פחות מדור, לפחות מאה אלף בני הציונות הדתית עזבו את הריכוזים המתחרדים וברחו להם (מעוד סיבות, יש להודות) למקומות רגועים יותר: או בקהילות דתיות-לאומיות משלהם, ביישובים ובשכונות, או בערים מעורבות עם חילונים. האמינו לי שיותר קל להקים גרעין תורני ציוני-דתי בתל אביב החילונית מאשר בבני ברק החרדית. ולא דיברנו עוד על חילונים.
ובקפיצה קטנה לפוליטיקה. גם בממסד הדתי זה בולט ושם הסובלים העיקריים הם בני הציבור התורני-לאומי: רק בודדים מהם מצליחים להתמנות לרבני ערים ויישובים. כמעט איש מהם לא מתמנה לדיין. לפעמים, אפילו כדי להיות שוחט או משגיח כשרות אתה צריך להמיר את כיפתך הסרוגה בשחורה. הפוליטיקה החרדית כבשה והעיפה את כל הממסד התורני-רבני של הציונות הדתית, למרות שעדיין רוב התושבים והאזרחים הנזקקים לשירותי הדת אינם חרדים כלל. ותודה לליכוד.
אז גם אני חש הזדהות עם המיעוט החרדי המותקף על ידי התקשורת בגלל קומץ סיקריקי אלים במיוחד. זו הזדהות מובנת כי כבר מחר נהיה אנחנו שוב על הגריל המסתובב על ידי אותה תקשורת עוינת ואנטי-דתית ללא הבדל כיפה. ובכלל ברית של שומרי מצוות היא רעיון מבורך וטוב. הרי תמיד יותר נעים וקל לתקוף את החילונים על תרבותם המתירנית, ועל התקשורת החד-צדדית שלהם. אבל לדבר נגד ההתנכלות החרדית כלפינו? הס מלהזכיר ולמה להכליל.
הילדה נעמה מרגוליס מבית שמש סבלה מהקנאות החרדית בגלל שהיא דתייה-לאומית. הם הפחידו אותה, אבל רק כי רוצים להעיף משם את בית הספר "אורות" ולהדיר, זו המילה היום, את כל הכיפות הסרוגות מהשכונה ומהעיר. זה קרה כבר בהרבה מקומות קודם, בדרך המלך, בלי סיקריקים ויריקות שכולם מגנים. אל תחשבו שזה שוב גשם.

הנה מעט קווים לדמותה של שלולית הצונאמי בה אנו שוחים עכשיו: הממשלה רוצה, בצו בג"צ, להרוס כמה מאחזים. בימין יש מספיק צעירים שלא מוכנים לתת לזה לקרות והם לא סומכים כלל על המסלול המשפטי והציבורי. כדי להפריע לצבא לבצע את המשימה הם עורכים פעולות שנועדו להטריד את הצבא ולהעביר את "המלחמה" לשטח "האויב". המתפרעים עצמם הם כל מיני צעירים מרי נפש וזנוחי מערכת החינוך הדתית הרואים עצמם כמי שמגשימים את מה שהמבוגרים יותר, השמרנים והמחויבים לסדר, לא יכולים לעשות. אליהם נספחים ונסחפים עוד כמה עשרות צעירים נורמטיביים לגמרי מאיזו כיתה י"א בישיבה תיכונית שהרב שלהם העלים עין מהקייטנה אליה הם יצאו לעת ערב. ופתאום משום מקום, גם הפראים וגם החבר'ה הטובים וגם שניים-שלושה פרובוקטורים חוצים את הגדרות, עוברים את הגבול ונותנים מתנה יקרה מפז לכל שונאי ההתנחלויות. אף אחד לא טרח לומר להם שהצבא הזה הוא שלנו.

בנוסף לחוסר המוסריות שבאלימות, ההתפרעות הזו עלולה בקלות להידרדר לשפיכות דמים. אבן אחת יותר מדי, תגרה, ירי באוויר של חייל – אין לדעת, אבל מישהו עלול לשלם בחייו ואז בכלל נהיה במשחק אחר לגמרי. גם בגלל זה צריך לעצור את האלימות הזו עכשיו, רגע לפני הקורבן הראשון.

יש בקרבנו מאות צעירים הבזים ל"מימסד", לריבונות. הם לועגים לממשלה, למשטרה ולצבא, מזלזלים במועצת יש"ע וברבנים, והם לא תמיד בקשר מוצלח עם ההורים שלהם. הוסיפו לכך שיש אנשי ציבור ורבנים המגלים אמפטיה חנפה לנוער הזה – ואנחנו על לועה של חבית אבק שריפה, משתעשעים עם הגפרורים.

והנה, בכל זאת, מהרגע שהתקשורת מסתערת על הפרחחים האלה קורה דבר מוזר. אחרי גל ההלם והגינויים הראשון משתנה מצב הרוח: ההכפשות וההאשמות מבחוץ גורמות לנו להשיב מלחמה שערה. אם כל השמאלנים בתקשורת מצעידים אותנו בסך במצעד הגינויים, מתקומם ומתפרץ שד ה"דווקא" שלנו. אם אנחנו רואים שהגינויים שלנו מתוצרת-בית מתקבלים בחשדנות, באי-אמון ואפילו בבוז, או אז אנחנו אומרים שלא נגנה יותר, תודה ושלום. מייד בתגובה להתקפדות שלנו מסתערים שוב עדרי השמאלנים וזועקים: "נו, אתם רואים שאתם לא מגנים? תתביישו לכם".

זהו מעגל קסמים וריטואל קבוע. או שאנחנו מתבצרים ומתחפרים ומתכרבלים בתוך עלבוננו. לא מוכנים לדבר יותר נגד הקיצונים שלנו, כי בכך אנחנו "משרתים" את השמאלנים. או שאנחנו מואסים בפראים הצעירים ומתנתקים נפשית (ואחר-כך פוליטית) מן המחנה הדתי-לאומי. רבים מאיתנו לא רוצים להיות כל הזמן חלק מהצד שעושה בושות, שצריך להצטדק. אנחנו רוצים להיות חלק מהממלכה ולא להיות מזוהים עם המורדים במלכות. אנחנו בכל זאת דתיים נורמלים, סולדים מאלימות ומקיצוניות.

מה המסקנה מכל החגיגה הזו? שאנחנו צריכים להיות קצת יותר הורים ומורים לילדינו, גם הפרועים וחסרי המנוח שבהם. בכל זאת להגיד להם מה מותר ומה אסור. לא לקרוץ להם שזה בסדר. להסביר להם שאלימות זה רע ובאהבה אולי לא מנצחים, אבל היא בכל זאת נשארת אהבה. ובשנאה אולי מנצחים (עוד ניצחון כזה ואבדנו), אבל נשארים עם השנאה המרעילה את החברה.

זה באמת מגוחך ומוגזם ומופרז. הייתי בטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל. שמעתי משורה ראשונה את דברי ההנחיה של דן כנר ואני אומר לכם באחריות: זה היה לכל היותר טעם רע בעצימות נמוכה, אפילו נמוכה מאוד. בתור אחד שרגיש לטקסטים וגם לצרימות של זיוף ופאתוס, גם אני נמניתי עם אלו ש"נעו בכסאם באי נוחות". בעיקר במשפט שהכריז כי ראש הממשלה 'היה הראשון שהבין את גודל האירוע'. אם אני הייתי האחראי לטקסטים כנראה הייתי מוותר על המשפט הזה ואולי על עוד משפט שמתאר את פועלו של נתניהו. מסיבות של טעם טוב. אבל אני אומר לכם באחריות: יש טקסט ויש קונטקסט. בתוך האירוע בן שעה וחצי זה היה שולי וחסר-חשיבות. אם העיתונאים לא היו מציקים ושואלים, אף אחת מהמשפחות השכולות לא היתה "זועמת", חבר הכנסת יואל חסון לא היה "מגיב בחריפות" וכל הג'אנק הזה. למה? כי זה היה זניח לחלוטין.

כשאני שומע שהקשקוש הזה פותח את יומן הבוקר, כובש את העמודים הראשונים של העיתונים ואתרי החדשות ופותח את יומן הבוקר אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אז אני בוכה. על עיתונות שלוקחת הבל-פה קטן וקטנוני ועושה ממנו כותרת ראשית. על כך שהאיבה לנתניהו היא כל-כך גדולה שעורכים ומגישים לא מסוגלים להבחין בין עיקר לטפל. וישר כולם כאיש אחד רואים בזה "סמל להתנהגות של השלטון הזה" וכל זה. מה כבר קרה, למען השם? נתניהו הרוויח שלא ביושר איזה 'מי שברך' קטן? כותב טקסטים חנף הכתיב לקריין שורת-שבח שנראית לאיסטניסים מיותרת?

זה גם מעליב. אני בטוח שהמשפחות שהיו שם בטקס המכובד היו רוצות לקרוא קצת יותר על האירוע עצמו. על הדברים שנישאו שם, מהם סתמיים ומהם בעלי ערך. הן היו רוצות לקרוא על עצמן. במקום זאת הם פותחים את כל כלי התקשורת וחושבים לרגע שהם היו בטקס אחר בו דיברו רק על ראש הממשלה ומפעלותיו. רגע, אומרת לעצמה אלמנה או יתום או הורה שכול: "זה באמת מה שהיה שם? אפילו לא שמתי לב. מה,מישהו עבד עלי?"

אפשר להעיר על ההפרזה בדברי השבח לראש הממשלה בטקס כל-כך רגיש. אבל להפוך את זה לכותרת ראשית ולעיקר הסיקור זה פשוט אידיוטי ומנותק מכל הקשר. עיתונאים, עורכים ומגישים מעירים לכותב טקסטים שעלה קלות על גדותיו. הם כלל לא שמים לב שזהו בדיוק החטא שלהם בסיקור: הגזמה, פאתוס, חוסר מידה וטעם רע. הערה במדור רכילות הופכת לכותרת ראשית.

אז אני לא הייתי 'הראשון שהבין את גודל האירוע' בכרמל, אבל אתמול כשחזרתי הביתה מהטקס ומהאנדרטה וראיתי את כותרות החדשות, הייתי מהראשונים שהבינו את קטנוניות העיתונות.

פורסם בגלובס 20.12.11

זה באמת מגוחך ומוגזם ומופרז. הייתי מהח"כים המעטים שנכחו בטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל. שמעתי משורה ראשונה את דברי ההנחיה של דן כנר ואני אומר לכם באחריות: זה היה לכל היותר טעם רע בעצימות נמוכה, אפילו נמוכה מאוד. בתור אחד שרגיש לטקסטים וגם לצרימות של זיוף ופאתוס, גם אני נמניתי עם אלו ש"נעו בכסאם באי נוחות". בעיקר במשפט שהכריז כי ראש הממשלה 'היה הראשון שהבין את גודל האירוע'. אם אני הייתי האחראי לטקסטים כנראה הייתי מוותר על המשפט הזה, או אחד אחר, מסיבות של טעם טוב. אבל אני אומר לכם באחריות: יש טקסט ויש קונטקסט. בתוך האירוע בן שעה וחצי זה היה שולי וחסר-חשיבות. אם העיתונאים לא היו מציקים ושואלים, אף אחת מהמשפחות השכולות לא היתה "זועמת", חבר הכנסת יואל חסון לא היה "מגיב בחריפות" וכל הג'אנק הזה. למה? כי זה היה זניח לחלוטין.

כשאני שומע שהקשקוש הזה פותח את יומן הבוקר, כובש את העמודים הראשונים של העיתונים ואתרי החדשות ופותח את יומן הבוקר אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אז אני בוכה. על עיתונות שלוקחת הבל-פה קטן וקטנוני ועושה ממנו כותרת ראשית. על כך שהאיבה לנתניהו היא כל-כך גדולה, שעורכים ומגישים לא מסוגלים להבחין בין עיקר לטפל. וישר כולם כאיש אחד, כל העדר, רואים בזה "סמל להתנהגות של השלטון הזה" ושאר ירקות. מה כבר קרה, למען השם? נתניהו הרוויח שלא ביושר איזה 'מי שברך' קטן? כותב טקסטים חנף הכתיב לקריין שורת-שבח שנראית לאיסטניסים מיותרת?

זה גם מעליב. אני בטוח שהמשפחות שהיו שם בטקס המכובד היו רוצות לקרוא קצת יותר על האירוע עצמו. על הדברים שנישאו שם, מהם סתמיים ומהם בעלי ערך. הן היו רוצות לקרוא על עצמן ועל יקיריהן. במקום זאת הם פותחים את כל כלי התקשורת וחושבים לרגע שהם היו בטקס אחר בו דיברו רק על ראש הממשלה ומפעלותיו. רגע, אומרת לעצמה אלמנה או יתום או הורה שכול: "זה באמת מה שהיה שם? אפילו לא שמתי לב. מה,מישהו עבד עלי?"

לא עבדו עלייך, פשוט שולטים לך על הכפתור של הווליום, של התודעה. קובעים לך מה חשוב ומה טפל. הרי אפשר להעיר על ההפרזה בדברי השבח לראש הממשלה בטקס כל-כך רגיש. אבל להפוך את זה לכותרת ראשית ולעיקר הסיקור זה עוול אידיוטי ומנותק מכל הקשר. הדבקה רדיופונית של שלוש שורות שבח כאילו זה נאום אחד היא מעשה לא הוגן. עיתונאים, עורכים ומגישים יודעים להעיר לכותב טקסטים שעלה קלות על גדותיו. הם כלל לא שמים לב שזהו בדיוק החטא שלהם בסיקור: הגזמה, פאתוס, העדר מוחלט של חוש מידה וטעם רע. הערה במדור רכילות הופכת לכותרת ראשית.

אז אני לא הייתי 'הראשון שהבין את גודל האירוע' בכרמל, אבל אתמול כשחזרתי עצוב ומהורהר מהטקס ומהאנדרטה וראיתי את כותרות החדשות, הייתי מהראשונים שהבינו את קטנוניות העיתונות.