ח"כ אורי אורבך

כשאני שומע את הדיון על מערכת הבריאות הקורסת, אני נזכר במה שאמר בשביס זינגר על היידיש שהיא גוססת. הוא אמר: "היא גוססת כבר כל כך הרבה שנים, ואם היא תמשיך לגסוס ככה, אז היא תחיה לנצח". ביידיש זה נשמע יותר טוב, אבל לגבי מערכת הבריאות זה נשמע הרבה יותר גרוע.

כי מערכת בריאות שקורסת, גם אם היא לא נשכבת לגמרי פשוטת איברים, הקריסה כשלעצמה היא סכנת נפשות. אנחנו צריכים להתחיל לומר את הדברים בפה מלא: בתי החולים הם מקומות קדושים. אם היה אפשר לצרף את בתי-החולים למועצה לשימור אתרים ולשים שלט "מקום קדוש, נא לשמור על קדושת המקום", היינו מדינה מתוקנת יותר. זה לא במקום, חלילה, מקומות קדושים. בתי-אבות, דיור מוגן, בתי "גיל הזהב", לא משנה. (ככל שהשם הוא יותר מפואר, הרבה פעמים המקום הוא יותר עלוב).

בתי-אבות צריכים להיות אתרים לשימור מורשת. בבתי-אבות יושבים אנשים שהם בעצם המורשת של העשורים האחרונים. אני לא מאלה שאומרים: "נעזוב הכול, נפסיק את התקציבים ונעזוב את כל הבעיות האחרות ונפעל רק בזה". אבל מבחינת התפיסה שלנו, מבחינת החשיבות, מבחינת המחויבות, בתי-חולים הם מקומות קדושים, ובתי-אבות הם אתרים לשימור מורשת, ואחיות בתי-ספר הן קצינים בקבע, והרופאים שלנו – אנחנו צריכים להתייחס אליהם כמו הטייקונים, באותה חרדת קודש, באותה אהבה, באותה הערצה. והפרמדיקים שלנו הם אנשים שמצילים חיים, גם אם הם לא מהמוסד או מהשב"כ או מצבא הקבע. ומעבדה לפוריות חשובה לפחות כמו בנק. ובנק הדם הוא לא רק בנק, הוא גם ידיד. אלו הדברים שאנחנו צריכים לשמר אותם, כי זאת המחויבות שלנו לאזרחים הצעירים, הילדים, האבות, הזקנים.

כולנו מגיעים, מה לעשות, באיזשהו שלב, למוסדות רפואיים, ומי שלוחם על המוסדות הרפואיים האלה שהם יהיו מכובדים, ראויים, הגונים, קדושים, יהפוך את החברה שלנו לצודקת ולקדושה יותר. גם מי שלוחם על השתלת איברים הוא חייל בצבא ההגנה לבריאות. צבא ההגנה לבריאות, זאת המלחמה שלנו. שם אנחנו צריכים להילחם ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע, וללא הבדל בריאות. ואם אנחנו נאמר את זה לעצמנו כמחוקקים ולתלמידינו בבתי הספר ולילדינו ולהורינו, שהמקומות הקדושים הם המקומות שבהם אנחנו דואגים לחיים שלנו ולחיים שלהם, מחננו יהיה קדוש. זה הכי חשוב, הבריאות, זה הכי דחוף, זה הכי טהור, זה הכי קדוש. שם מתנהלת המלחמה שלנו על שימור המורשת, על המקומות הקדושים, זו חובתנו וזו זכותנו.