ביום חמישי השתתפתי בסיור של עמותת נגישות ישראל בתל אביב. ביקרנו במסעדות כדי לבדוק את הנגישות של המקומות האלה לנכים ולמוגבלים. בסוף הערב התקיימה ארוחה ובה חשנו פחות או יותר איך זה להיות מוגבל ולו לכמה דקות.

מנה ראשונה אכלנו בלי לראות, מנה עיקרית עם כפפות קשיחות על הידיים שנרגיש משהו ממוגבלות פיזית כזו. שמענו סיפור בשפת החרשים. בדברי הסיכום לאחר 4 שעות ביחד ציינתי את העובדה שבמקורות היהודיים (טוב, מישהו צריך להכניס קצת יידישקייט בסיור כזה) דווקא מונים את המיגבלות הפיזיות של גיבורי התנ"ך: יצחק ויעקב היו כבדי ראייה, משה רבינו שנולד בדיוק בפרשת השבוע, פרשת שמות, היה כבד-פה, שמשון נהיה עיוור בסוף ימיו בגלל הפלשתים, מפיבושת בן שאול היה פיסח. אבל הנכות הידועה ביותר היתה דווקא של יעקב. הוא נאבק במלאך ויצא משם מנצח אבל צולע על ירכו. "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו…ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו". בדיוק אז ובעקבות המאבק עם המלאך עד עלות השחר הוא זכה לשמו, ישראל. "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

זה רעיון שעלה לי תוך כדי הדברים ואני מודה שהוא גם מוצא חן בעיני. האומה שלנו, ישראל, קיבלה בעצם את שמה לאחר מאבק, ודווקא לאחר שיצאה מהמאבק הזה מנצחת, אבל בצליעה. אני חושב שהיחס לנכים יהיה אצלנו טוב יותר אם נזכור את העובדה המעניינת הזו. אנשים עם מוגבלויות נאבקים כל יום, מנצחים ומפסידים. אנחנו כבניו של יעקב – הוא ישראל – התחלנו את דרכנו כעם במאבק הזה במלאך באותו לילה מכונן. אולי בניגוד לתרבויות אחרות, הגיבורים שלנו אינם אדירי כוח. ואלו שהם גיבורים, שמשון, יפתח, לא זוכים רק לתשבחות. דווקא יעקב אבינו, המוכה, שחייו הם רצף של טרגדיות ומאבקים, מסמל את ההתגברות. המאבק למען הנגישות, למען חיים נוחים וסבירים יותר למי שמתקשה ללכת, לראות, לשמוע ולדבר הוא מאבק של כל אחד, של כל ישראל.