בשנת 94', שנתיים אחרי שיצחק שמיר הפסיד בבחירות, ובעיצומם של ימי רבין ואוסלו, פירסמתי במעריב טור תחת הכותרת "געגועים ליצחק שמיר". שמיר, מוכה וחבול פוליטית, כל-כך שמח על הדברים, שהוא זימן אותי ללשכתו לפגישת היכרות ושיחה ארוכה ואחר-כך לעוד שיחה. הנה הטור לכבודו ולזכרו של האיש שלא זכה לדי כבוד והכרה כראש ממשלה:

היה פה לפני כמה שנים איש אחד, יצחק שמיר. היה ראש-ממשלה. אני מתגעגע.

הוא לא הציץ כל בוקר בעיתונים כדי לראות מה אומרים עליו הסקרים. הוא לא דיבר יותר מדי. להפך, אומרים שהוא דיבר פחות מדי. הוא לא נזף כל הזמן בעם, לא קיטר יותר מדי על השרים, למרות שהיה מגיע להם, ולא ניסה לחנך את האופוזיציה.

יצחק שמיר הזה, אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא עשו עליו כתבה אוהדת ומלוקקת ביומן השבוע. הוא לא הירבה להופיע בטלוויזיה כשהוא מצולם בחוג המשפחה. חוגים לא היו השטח שלו.

טובי הסאטיריקנים קרעו אותו לחתיכות. אמרו שהוא איטי, שהוא אדיש, שהוא מר לא-לא, שהוא לא דוחף דברים כמו שצריך. כתבו שאם הוא כבר מקדם משהו, אז זה התנחלויות בשטחים, ובגלל זה אין לנו ערבויות, ויש לנו תאונות דרכים כי אין לנו כסף לכבישים ולגשרים מתמוטטים. והעולים שהיום כל הזמן שרים במדרחוב, אצלו אפילו לא שרו, כי כל הזמן הם היו עסוקים בלהגיע.

אבל שמיר הזה, מה אכפת לו. רק שני דברים היו בראש שלו: ארץ ישראל ויהודים. והכי טוב מבחינתו: יהודים (והרבה) שמגיעים לארץ ישראל (והרבה) וכל השאר רכילות. הוא פשוט היה עסוק כל הזמן רק בשני העניינים האלה. עליית יהודים וארץ ישראל. אפשר היה להשתגע מזה, ובאמת השתגענו.

לפעמים רצינו לצעוק עליו: "איציק, בחייך, יש עוד דברים בחיים. תראה איך המפלגה שלך נראית, תראה איך העם שלך בלי מצברוח, תן לו איזה מילה טובה בשביל היחסי-ציבור, זרוק איזה עצם, אל תהיה כזה. צא כבר מהמחתרת".

הוא חשב שהוא יודע לבד מה טוב לעם ישראל. ארץ גדולה עם שפם. לא היה חשוב לו במיוחד מה אומר ערפאת, הוא לא התעניין כל בוקר מה נשמע אצל פייסל חוסייני, ולא הרגיש צורך להתנצל כשהרגו שישה מחבלים חמושים. בצהריים הוא לא התייעץ עם אריה דרעי בענייני ביטחון כמוסים, וקשה להאמין, הוא אפילו לא ישב ביום שישי באולימפיה כדי לשמוע מה אומרים החבר'ה. ראש ממשלה לא בעניינים, רק עם ישראל וארץ ישראל. למה? ככה!

בשקט בשקט הוא דאג שיגיעו לפה יהודים מרוסיה ומאתיופיה, מתימן ומעוד מקומות ששמותיהם שמורים במערכת. אם משהו הדיר שינה מעיניו בשלאף-שטונדה הקבוע שלו, זה שיש עוד יהודים שצריכים להגיע, ושיש סכנה שמישהו יקח לנו חתיכה, אפילו קטנה, מארץ ישראל. בשביל זה הוא היה מוכן לעשות הכל. הוא ידע שההיסטוריה תזכור אותו, אבל שכח שלהיסטוריה אין זכות הצבעה בקלפי.

אז העם נקם בו בבחירות. גם העולים נקמו בו על זה שהוא הביא אותם לפה. ואפילו בימין, ובעיקר בתוך הליכוד, עזרו לו לעוף מהשלטון. יצחק שמיר היה פשוט גדול עלינו.

ועכשיו יש לנו שלטון אחר וראש ממשלה אחר. יש ערבויות ויש אינפלציה ואבטלה וטרור. ויש לנו סוף סוף ראש ממשלה שכל הזמן מתבטא ושנמצא כל הזמן עם אצבע על הדופק, ואצבע שניה על החוגה לטוניס, לקבל את התביעות החדשות של היושב ראש. ואין עולים, כי בשביל מה צריך, ועוד מעט גם אין ארץ ישראל, כי בשביל מה צריך.

היה פה פעם איש אחד, יצחק שמיר, ראש ממשלה. כל יום שעובר הגעגוע גובר.