יש מקום לחשוד שגברת נתניהו היא אישה קפדנית מדי בכל הנוגע להתנהלות משק הבית שלה. כל העניינים האלה של אווירה לא נעימה כלפי עובדי הבית, ראויים בהחלט להילחש כרכילות מסדרון, לא ככותרת ראשית. אבל הפרצופים הצדיקים בעיתונים נורא חרדים לגורל העובדים המסכנים בבית נתניהו. ופתאום לכל עוזרת יש פרקליט, ולכל עובדת סיעוד יש רופא לזכויות אדם, ולכל נהג-בוס יש יחצ"ן. חי שפמי כי בתור פוליטיקאי לוקח לי הרבה יותר זמן להגיע ליחצ"נים מקצועיים, לארגוני סיוע ולפרקליטים ממולחים משלוקח לעובדת אומללה מנפאל. נראה שכאשר העובד יוצא עם הזבל אורבים לו ליד הפחים נציגי ארגוני-זכויות רק בשביל לבדוק איך שם בפנים, עדויות מהתופת.

זה עצוב ועלוב. אני משוכנע שההתנפלות על שרה על כל פיפס, אמיתי או בדוי, נובעת מאיבה תהומית לבנימין נתניהו, מהרצון להתיש אותו ולהפיל אותו. ההפרזה המוטרפת בעיסוק בקשקושים הצהובים האלה נועדה לערער אותו אישית, להמאיס עליו את השהות בבית ברחוב בלפור, ולהמאיס אותו על הציבור. שלא יהיה לנו יותר כוח לשמוע מה קורה שם בין שרה לטרה ושיעזבו אותנו בשקט. ובאמת אין כוח.

והוא, מר נתניהו, במקום לנפנף אותם בביטול, נכנס ללחץ. הודעות דובר, תדריכי מקורבים, פאניקה. ואז העיתונות חוגגת: "אתם רואים? פאניקה! בזבוז כספי ציבור!" והיא, גברת נתניהו, שהתמכרה רק לפני שבועיים לליטופי המצלמות עם הילדה הפיליפינית אופק לא מבינה שהאופק של בעלה מטריד את העיתונאים הרבה יותר מאופק הפיליפינית הקטנה.

פיהוק, אדוני ראש הממשלה, הגב בפיהוק, בביטול, בבוז שקט, תנסה אפילו הומור. ובשביל העצה הזו לא צריך אפילו יועץ תקשורת.

(ישראל היום, 2.9.11)