מוריס פולארד החזיר נשמתו לבוראו בלי לראות את בנו. גם להלוויה לא הרשו לג'ונתן פולארד לצאת. לא קדיש על הקבר, לא אבן על תלולית העפר. אמריקה לא סולחת ולא שוכחת גם אחרי 26 שנה למי שפעל למען הידידה הקטנה ישראל. אנחנו לעומת זאת, כבר המון שנים שכחנו וסלחנו. שכחנו את פולארד הנמק בכלאו בשליחותנו, וסלחנו לאמריקה על התנהגותה הברוטאלית כלפי האיש שלנו בכלא באטנר, צפון קרוליינה.

רק בעת האחרונה, עם הבזקים אחדים במשך השנים, מעלה ישראל הרשמית את עניינו של שליחנו הכלוא. נדמה שבמשך השנים הפך עניינו של פולארד לעסק פרטי של משפחתו ושל קומץ יקר של משוגעים-לדבר מקרב הציבור הדתי-לאומי.

הנפש היהודית-ישראלית-קולקטיבית מדחיקה כל מה שנתפס כבושה, כפאדיחה, לא נעים לנו מאמריקה שככה נהגנו כלפיה. לא נעים לנו מיהודי אמריקה שככה סיבכנו אותם. לממשלות ישראל תמיד היו עניינים רגישים ודחופים עם הנשיא האמריקני, וממש לא נעים להזכיר לאמריקנים כמה שהיינו לא בסדר.

אבל עברו מספיק שנים ומספיק שתיקות. מותר לנו לשאול בשלום אסירנו: לבקש, להפציר, לדרוש, ללחוץ ולהילחם למען פולארד. אצלנו בכנסת הנושא עולה לעיתים קרובות על סדר היום. ח"כים וגם שרים משתדלים, שולחים מכתבים, מבקרים, תומכים. רבנים ואישי ציבור פועלים למען לא ירד הנושא מסדר היום. אבל אמריקה היא ידידה חירשת לצעקות ואטומת מבע. מישהו בשירותי המודיעין האמריקניים מאוד נעלב, ומורשת שנאת פולארד עוברת שם מדור לדור של אנשי ממשל.

תפקידנו שלנו הוא לא להפקיר חייל פצוע בשטח. עם כל ההבדלים, כמו מדחת יוסוף, וכמו ייבדלו לחיים גלעד שליט, ואנטולי שרנסקי בזמנו, כך גם ג'ונתן פולארד הוא שליח של ישראל והעם היהודי. לאמירה החינוכית בדבר הסולידריות והמחויבות שלנו לשלומו של מי שפעל מטעמנו ובשמנו יש משמעות לעצמנו. אם אחרי רבע מאה אמריקה הגדולה ממשיכה להתנכל בנקמנות קטנונית, חובה עלינו להשמיע קול. פדיון שבויים, והשבוע גם לוויית המת, הם חלק מהמשא החינוכי היהודי שלנו. על כן הפעולות למען שחרור שליחינו הכלואים בכל מקום שהם, אינן רק פעולות דחופות למען אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, אלא גם סעיפים מרכזיים בתעודת הזהות הלאומית שלנו.

(פורסם בגיליון "עולם קטן")