המחזאי המנוח חנוך לוין היה ללא ספק אושיה תרבותית. אוהבי תיאטרון מעריצים אותו ומחזותיו ממשיכים לעלות עד היום. הצלם גדי דגון הוא צלם ידוע. הוא תיעד במצלמתו בתמונות סטילס את חנוך לוין ואת מחזותיו ברגעים שונים בחייו המקצועיים. גלריה גבעון הידועה בתל אביב מציגה עכשיו את התמונות האלה על קירותיה ביוזמת אביב גלעדי. בחדשות ערוץ 2 הקדישו בשבוע שעבר כתבה שלמה לתערוכה של הכתב בן מיטלמן. הכתבה עסקה בצלם, בחנוך לוין ובשלושה שחקנים ותיקים שבאו לתערוכה להיזכר במחזאי איתו הם עבדו. המגישה של המהדורה יונית לוי סיכמה את הכתבה בשורה אחת: "רגעים קטנים של איש גדול".

השורות שקראתם עכשיו הן תמצית הסיפור של הסצינה התרבותית בישראל. מעגל הכוח, הקשרים וההקשרים של חוג וסוג מסוים. אני יותר מקנא ממתלונן. בחוגים קובעי הטעם די שתגיד חנוך לוין כדי שתערוכת צילומים שהוא הנושא שלה תהיה ראויה לתערוכה, ושהתערוכה תהיה ראויה לאייטם תקשורתי במהדורה המרכזית. למה? כי בערוץ 2, בדיוק כמו בערוץ 10 או בערוץ 1, או בערוץ 8 או בערוץ 99 או אפילו בנשניונל גיאוגרפיק הישראלי שולט אותו טעם, אותם גיבורי תרבות, אותם קודים, אותה שפה, אותם רגעים קטנים של אנשים גדולים ורגעים גדולים של אנשים קטנים. ככה זה.

הם (המחזאי-התיאטרון-הצלם-היזם-הגלריה-הכתב-המגישה) בדיוק כמו קהילה חרדית: מוישה מספר ליענקי שהרב כהן היה תלמיד של החזון-איש ויש לו 100 תמונות שלו. אז יענקי מספר לדוביד מהשבועון החרדי על האוצר והשבועון החרדי פורש כתבת ענק על התלמיד ועל הצלם ועל הרב שלמד עם החזון איש ועל החזון איש עצמו כמובן. רק יש 'להבדיל' אחד: החרדים מפרסמים זאת לקהל שלהם, שמכיר ומתעניין ומעריץ ומסתקרן. ואילו חסידי חנוך לוין קובעים את הטעם של כלל הציבור הישראלי (למעט אולי החרדים) והם קובעים לו מה חשוב ומה ראוי ומה פחות. חנוך לוין אלוהינו, גדי דגון חסידנו, הגלריה בית כנסתנו, הטלוויזיה כיכר עירנו ואין עוד מלבדנו בשמים ובארץ.