מורדילו הוא הקריקטוריסט האהוב עלי. אתם אולי לא מכירים את השם, אבל כשתראו את היצירות שלו תיזכרו מייד. תמיד רואים שם את האיש הקטן העומד מול איתני הטבע או כוחות-אדם הגדולים ממנו. מורדילו, יליד ארגנטינה שחי ויוצר בפאריס הגיע בשבוע שעבר לארץ לפסטיבל הקומיקס והאנימציה, וכל משפחתנו התייצבה לשמוע מה יש לאיש בן ה-78 לומר. בבית ובמשרד שלי תלויות יצירות שלו (לא אורגינלים, לצערי) ומאז נחשפתי ליצירתו אני משתאה מכל קריקטורה שלו. בפני אולם מלא בסינמטק בתל אביבי הוא סיפר על יצירתו וענה לשאלות בתרגומו ובתיווכו של מישל קישקה.

הנה כמה פנינים: מורדילו סיפר כי באחת הקריקטורות שלו מצויירים בתים אחידים הצבועים באותו צבע. ליד הבית היחיד שצבוע בצבע אחר מובילים שוטרים למעצר את הצבעי שחרג מהאחידות. זו כמובן קריקטורת מחאה נגד סתימת פיות, בעד חופש היצירה, נגד מי שרוצה שהכל יהיה אחיד. מורדילו סיפר כי להפתעתו במהדורה הסינית של ספרו הופיעה קריקטורה זו על השער מדוע בחרתם בה? הוא שאל את המו"ל הסיני והלה ענה: כי זה העונש שמגיע למי שחורג ממה שצריך לעשות! מסתבר שגם בפירוש ובהבנה של אמנות – הכל פתוח והכל בעיני המתבונן.

משפט יפה אחר שאמר מורדילו  הוא אודות אלמוניותו כסלב. כשהוא עובר ברחוב איש לא מזהה אותו – הוא אומר – אבל כשרואים את היצירות שלו מיד אומרים: זה מורדילו. אבחנה יפה בימים שבהם היוצר יותר חשוב מהיצירה והעיקר שאתה מפורסם.

היצירות של מורדילו הם תעשיית מרצ'נדייז אדירה. הוא מצייר קריקטורות, אבל הן מופיעות כסרטוני אנימציה שהוא לא שותף ליצירתם מעבר לקריקטורה עצמה. הציורים מופיעים על כוסות, פנקסים, חולצות, פוסטרים ולוחות שנה ומה לא בכל רחבי העולם. בטח נתקלתם בציורי הג'ירפות שלו או הכדורגל. את האורגינלים אגב, הוא שומר בכספת בבנק במונקו מקום מגוריו. עוד משפט שאמר ועמו חשתי הזדהות הוא "הנופים שאני הכי אוהב זה בני אדם". זאת בתשובה לשאלה על סיוריו ברחבי העולם.

בקיצור, הפסדתם אבל אל תחמיצו את היצירות שלו בספרים הרבים. אין צבעוניות כזו, הומור, חוכמה ופשטות כמו של מורדילו.