למי שלא מכיר: מדי שנה אלפי מתמחים בתחום ראיית החשבון והמשפטים מסיימים את התמחותם, ומסתגרים בביתם לשלושה חודשים, וזאת לצורך לימוד לבחינות הלשכה: זאת לאחר שבילו שלוש וחצי שנים תמימות בלימודי ראיית חשבון/משפטים. אחרי כל המאמץ הזה, הלימודים לבחינות הלשכה אינם אלא בבחינת ריצה במקטע-האחרון והסופי של מירוץ-המרתון בו הם נטלו חלק בחמש השנים האחרונות – זהו מקטע-הסיום של תהליך ארוך טווח בדרך להיותם רואי-חשבון מוצלחים או עורכי-דין מהוקצעים כמו בסדרות הטלוויזיה על עורכי-דין – כל ה"התנגדות" והחקירות הנגדיות מהסרטים נוסח "פרקליטי LA" ממתינות להם מעבר לפינה, אם רק ינשכו שפתיים עוד רגע קט, לאחר ארבע וחצי שנות מאמץ, ואם רק יצלחו את בחינות הלשכה. ואז בא חוק ההסדרים ומבאס למתמחים הצעירים שלנו – חדורי המוטיבציה, דמו-של עצמם נואמים נאום חוצב-להבות בפני חבר-מושבעים בבית המשפט לנגד עיניהם, בעודם שופתים מן הקומקום עוד כוס קפה ועוד כוס קפה בכדי לתרגל עוד כמה תרגילים בספר התרגול של "מחשבות" – את כל העניין. נניח לרגע בצד את העובדה כי המתמחים הצעירים שלנו לעולם לא ינאמו נאום חוצב-להבות אל מול חבר המושבעים, תוך שגופם נע אנה ואנה, בתנועות דרמטיות, ברחבת אולם בית המשפט לאור הזרקורים של המצלמות, פשוט מפני שבישראל לא נהוגה שיטת משפט של חבר-מושבעים. נניח לרגע בצד עובדה זו. המתמחים שלו מפנטזים על האדרנלין שיזרום בגופם בעת שינאמו נאום חוצב-להבות (למרות שהם יודעים שכשהם יהיו עורכי-דין עמוסים בתיקים הם יאמרו למתמחה שלהם ביובש "תכתוב בבקשה סיכומים בתיק מוישלה זוכמיר נגד הראל חברה לביטוח"), מה שמעורר בהם מוטיבציה לפתור עוד תרגיל ועוד תרגיל בספר התרגול של "מחשבות" לקראת ההגעה לקורס ביום למחרת, שם יעמיסו עליהם המדריכים של ה"מחשבות" כמות זהה, ואף מוגברת של תרגילים, והם יזדקקו לדימוי חזותי של עצמם עושים-משהו-מיוחד בעולם המשפט בכדי להחזיק מעמד. כך שלושה חודשים. אז זהו, שלא. חוק ההסדרים הגיע, ועימו קולות של 'חירוב שמחה' ו'הרס מסיבות'. המתמחה, זה שהורהו הלא עשיר לא מימן אותו בתקופת לימודיו, ולא יממן אותו בתקופת הלימודים לבחינות, צריך "לצאת לעבוד". שלושה חודשים. המתמחה הצעיר שלנו ימהר לחפש עבודה במלצרות, או בשירות לקוחות, או אפילו באיסוף מדוזות בתקופת הקיץ, שזו עבודה שמוצעת כרגע בידי עיריית קרית-ים שהחליטה למנף את הצרה-הצרורה של המזוזות הרבות שפוקדות את חופיה ליתרון כלכלי (עדיף שיזרמו מדוזות לחופים מאשר איזה משט, לא?). בכל מקרה, למתמחים (לפחות העניים שבהם) לא תהא תקווה. נניח לרגע בצד את העובדה שאותם מתמחים שיש להם אימא-אבא שדאגו להם כל התואר, יקבלו מאימא-אבא דמי כיס, ויפתרו בניחותא את התרגילים בספר של מחשבות ויהיו הכי-הכי בעולם בסדר דין אזרחי, בסדר דין פלילי, בדיני ראיות ובחוקי ההוצל"פ. המתמחה העני שלנו, רגע לפני שהוא מגיע לקו הסיום של החלום הכל-ישראלי שלו, ייאנק תחת עול הפרנסה, דווקא עכשיו, תוך שחלום הנאום חוצב-הלהבות בפני חבר-המושבעים מתרחק ממנו, כאילו אין מחר. ח"כ אורי אורבך, שמבין לנפש מתמחים צעירים, החליט לעשות מעשה. חוק הסדרים או לא חוק הסדרים, כולנו יודעים שחוק ההסדרים הוא המפלצת מלוך-נס אשר מאיימת לבלוע כל חבר-כנסת שמתהלך באגם החקיקה, ולאיין את פעולת החקיקה שלו (חברים, אל תתאמצו לחוקק, יש חוק הסדרים). ח"כ אורבך מחליט לעשות מעשה, ולסייע לאותם מתמחים שלא התברכו באימא-אבא מסוג "כסף זאת לא הבעיה, תתמקד בלימודים שלך", לצלוח את מקטע הסיום של חלומם להיעשות עורכי-דין או רואי-חשבון מעונבים, מהוקצעים ומרצינים. דמי אבטלה. כן, אותם מתמחים שצעדו ארבע וחצי שנים במסלול שכל אם יהודייה הייתה שמחה שבנה יצעד בו, יקבלו, אליבא דהצעתו של אורבך, סיוע בנקודת הסיום: דמי אבטלה. ובא לציון גואל. או לפחות עשרות אלפי עורכי-דין/רואי-חשבון חדשים. זה גם סוג של גאולה. אז נכון שהשוק מוצף בעורכי-דין. אבל אם כבר להציף את השוק, עדיף שחלק ניכר מהם – יהיו מאותו מעמד שלא יכול להרשות לעצמו חופשה בת-שלושה חודשים במימון אבא-אימא. לפחות נוכל לומר שחלק מעורכי-הדין שמציפים את מדינתנו, כמו היו להקת ציפורים נודדות מאפריקה שחנתה לה באזור "השבר הסורי האפריקני" וקוננה כאילו אין מחר, באו מרקע סוציו-אקונומי לא משהו-משהו, והם יגלו קצת רגישות חברתית, וזאת להבדיל מכל עורכי-הדין שבאו מרקע של "יש לי כסף" ויחשבו אך ורק על איך לעשות עוד כסף.