מתוך ידיעות אחרונות 11.7.10

הציבוריות הציונית-דתית כמהה לרבנים מסוגים שונים והפוכים. יש רבים הרוצים רב שיורה להם מה לעשות, כיצד להצביע, מה לחשוב מה נכון ומה לא נכון. ולעומתם יש רבים שרואים ברב איש למדן וחכם שלא מורה לתלמידיו מה ללבוש ובמי לבחור אלא מבקש מתלמידיו לחשוב לבד, לבחור לבד ולא ליפול בשבי של הכריזמה הסוחפת, אפילו לא שלו.

הרב עמיטל, ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון, דרש מתלמידיו לחשוב לבד. היתה לו כריזמה של מורכבות ומתינות סוחפת. בביוגרפיה שנכתבה עליו לפני מספר שנים ("באמונתו", מאת אלישיב רייכנר, ידיעות ספרים) מסופר שהוא חינך לעצמאות מחשבתית שהתנגד להפוך לאדמו"ר, אבל הפך לכזה, בסגנונו-שלו, עבור מאות מתלמידיו; הוא התנגד למעורבות של רבנים בפוליטיקה אבל ייסד בעצמו מפלגה פוליטית; הוא הקים את הישיבה הראשונה ביהודה ושומרון אבל הביע תמיכה בפשרה טריטוריאלית. רבים מתלמידיו המובהקים נמנו עם ראשי מחנה המתנחלים בעוד שרבם היה שר מטעם מימד השמאלית. הוא רצה בארץ ישראל קודם כל כבסיס לריבונות של מדינה ושל חברת מופת יהודית.

יש פרדוקס מובנה ברבנים מסוגו של הרב עמיטל. רבני המתינות לא אוהבים שתלמידיהם מעריצים אותם, ולכן הם לעולם לא יכולים לסחוף המונים שיילכו אחריהם באש ובמים. עמדתם הציבורית אינה מתכסה כ"הלכה" וממילא אינה מחייבת. אם רב אומר לתלמידיו שההלכה לא קובעת עמדות פוליטיות, והרבנים לא צריכים למנות מועמדי מפלגה – ממילא כוחם של הרבנים בציבוריות הפוליטית והמעשית יהיה דל יותר. אולי כך ראוי.

חייו של הרב עמיטל נעו משואה לתקומה, מחורבן לאומי ומשפחתי לבנייה מחודשת בארץ ישראל. הוא רצה ופעל שלציבור הציוני-דתי תהיינה ישיבות הסדר ואליטה של תלמידי חכמים, אבל ידע ללמוד גם משניות בבית הכנסת בשכונתו הירושלמית מפי פשוטי עם אותם אהב עד מאוד ובהם דבק. ממש כשם שאהב והעריץ את תלמידיו, שרבים מהם לחמו ונפלו במלחמות ישראל. עם פטירתו מהעולם, שבע תלמידים ומעשים, תלמידיו ומוקיריו הרבים יוסיפו או לא ללכת בדרכו.

אבל בלעדיו יהיה להם הרבה יותר קשה לחשוב לבד.

.