ח"כ אורי אורבך

בעמוד הראשון של "מעריב" מערב שביעי של פסח ניבטה תמונתו העצובה של יורם לנדסברג "הקאמבק של שודד פדני". מסתבר שהשודד הוותיק נלכד שוב השבוע כשהוא שודד קיוסק. דפדפתי לעמ' 7 כדי להתעדכן ופה כבר נפרש לעיניי סיפור קורע לב. עד עכשיו אני לא מצליח לעצור את הדמעות. הנה לכם טקסטים נבחרים ובסוגריים ההערות שלי:

כותרת על: מפריצות נועזות לחנויות תכשיטים – לשוד של קיוסק שכונתי (איזו הידרדרות! פעם הוא היה שודד יוקרתי והיום הוא מסתפק בעליבות של קיוסק עלוב. נורא, נורא איך שאיש מכובד כל-כך הידרדר)

כותרת גדולה: הפסח העצוב של גדול שודדי ישראל (בפסח הוא יישב במעצר ולא יוכל לטפס על מרזבים או לשדוד להנאתו בחיק המשפחה. מי יגנוב את האפיקומן לילדים שלו? מדובר בגדול השודדים, ועכשיו הוא במעצר כמו קטן העבריינים. כואב הלב.)

כותרת משנה: יורם לנדסברג היה השודד המפורסם ביותר בישראל; הוא נחשב למתוחכם ונועז ודורות של שוטרים גדלו על מעלליו (הכתב ממש מעריץ את הפושע: מתוחכם, נועז, דורות גדלו עליו. לא מדובר בעבריין מסוכן ואלים, ערמומי ובלתי נשלט) המשך כותרת המשנה: אבל ממעשי השוד הנוצצים של שנות השבעים לא נשאר דבר מלבד הסיפורים (הנוצצים! מעשי השוד הנוצצים! סלב של פשע!); ערירי מכור להימורים וחסר כל, נלכד אתמול לנדסברג אחרי ששדד קיוסק בתל אביב; את החג הוא יבלה לבד באבו כביר (נורא! אולי יש ממשפחה שרוצה לאמץ אותו? להזמין אותו לחג, שלא יישאר לבד באבו-כביר עם כל הפושעים האלה מסביב?)

הידיעה עצמה מאת אביב אשכנזי ונתיב נחמני ממשיכה באותו רוח מפארת ומרוממת. זו הרוח שידידי ג'קי לוי היטיב להגדיר: "כבר אין הבדל בין ידוע לידוע-לשמצה. העיקר שהבנאדם ידוע". שזורים בידיעה ביטויים כמו: עלייתו ונפילתו של יורם לנדסברג: הוא היה השודד העברי הראשון.. עוד כשהיה ילד קטן כייס וגנב תיקים. את הכסף נהג להעביר לבני משפחתו שחיו בעוני… תחכום ואומץ, השוד הנוצץ ביותר… וכן הלאה וכן הלאה.

למה זה מגעיל אותי? כי יורם לנדסברג הוא לא איזה טיפוס אקזוטי מהסיפורים של דיימון ראניון. הוא פושע סדרתי שהיה עלוב ומסוכן כששדד את חנות היוקרה של פדני והוא נשאר עלוב ומסוכן כשהוא שודד קיוסק בתל אביב. הפחד שהוא מטיל והטיל על סביבתו, בארץ ובחו"ל, לא הופכים אותו לגיבור ואין מה להתפעל מ"התיחכום" שלו. אולי במעריב לא יודעים, אבל האזרחים הם מהצד של המשטרה כשהיא נלחמת בפושעים ולא מהצד של הפושעים המנוולים. לא איכפת לי שהוא ערירי ואומלל – בשביל זה יש רשויות רווחה ובמקרה של לנדסברג רשויות הכליאה. אם חסר לעיתונאים גיבורי תרבות אני יכול להמליץ להם על כמה. אבל גם אם רוצים לכתוב על פושעים ועולמם – הכתיבה לא יכולה להעריץ, לפאר, לפרגן ולשבח. תתאפקו, רואים לכם.

לפושעים האלה יש קורבנות. אנשים ישרים שאיבדו את כספם, או שהיו נתונים תחת אימתם של הפושע הזה ואחרים. לכן כל גיבורי התרבות מעולם הפשע דוחים אותי. כל הרוזנשטיינים, והאברג'לים ושאר האנשים שמאמללים כל-כך הרבה אנשים, לא ראויים לכבוד שהם זוכים לו בעיתונים החוקיים והלגיטימיים. הכתבה הזו במעריב צריכה להתפרסם אולי בעלון שמוציאים אסירים, או בירחון עולם הפשע. לא בעיתון של הקורבנות.